אחריות מוכר על משלוח

[1] ראה שו"ע חו"מ סי' שמ ס"ה: "השואל פרה מחבירו כו', ואם אמר לו השואל שלחה לי ביד בני או ביד עבדי או ביד שלוחי או ביד בנך או ביד עבדך העברי או ביד שלוחך, או שאמר לו המשאיל הריני משלחה לך ביד בנך או עבדך או ביד שלוחך או ביד בני או ביד עבדי העברי או ביד שלוחי ואמר לו השואל שלח, ושלחה ומתה בדרך, הרי זה חייב". כלומר, כיון שהמקבל הסכים שהפרה תישלח על ידי שליח פלוני, האחריות על המקבל ולא על השולח.

בראשונים מצאנו ב' טעמים מדוע האחריות על המקבל, וכמובא בנתיבות המשפט שם ביאורים ס"ק יא: "בשיטה מקובצת [ב"מ צ"ח ע"ב] הביא בשם הר"ן שהקשה היאך נעשו שלוחיו של שואל, והלא השואל לא דיבר עמהם ושלוחיו של משאיל הן ולא של שואל. ותירצו ב' תירוצים, א' דהוי כאילו אמר לו אמור לו בשמי שיביאה לי, וכיון שאמר לו וקיבל על עצמו שלוחו של שואל הוא, שעשאו שליח ע"י בעל הפרה. והר"ן תירץ דהכא מטעם ערב חייב, דהוי כאילו אמר לו תן מנה לפלוני ואתחייב לך, דכל מי שמוציא ממון מרשותו על פי חבירו נתחייב לו חבירו כדין ערב".

והנתיבות מבאר מה הנפקא מינה בין ב' הטעמים: "דלטעם הראשון שנעשה שלוחו של שואל כו' בעינן שיהיה בר שליחות אבל אם אמר שלח לי על ידי חרש שוטה וקטן או על ידי גוי לא נתחייב באונסין, ולטעם השני דחייב מטעם ערב אפילו ע"י מי שאינו בר שליחות חייב באונסין".

והנה בנידון דידן ששליחת המוצר נעשתה על ידי הדואר, אם מדובר בדואר של יהודים, לב' הטעמים הנ"ל האחריות על המזמין.

אבל אם מדובר בדואר של גויים, תהיה נפקא מינה בין ב' הטעמים, דלהטעם הא' שהמקבל חייב מטעם שליחות (כי כאילו הוא שלח את השליח) כאן יש לפוטרו כי אין שליחות לגוי, ולטעם הב' שהמקבל חייב מדין ערב יש לחייבו.

אכן למעשה, כיון שבנידון דידן המזמין כבר שילם לשולח על המוצר, גם אם מדובר בדואר של גויים האחריות על המזמין, כי השולח יכול לומר "קים לי" כהטעם הב' שאחריות המקבל היא מדין ערב ולכן גם בשליח גוי חלה האחריות עליו.

וראה עוד קובץ הישר והטוב חי"א עמ' קיא.

[2] ראה שוע"ר הלכות שאלה ושכירות וחסימה סי"ח: "טוב להתנות עם השכיר בשעה ששוכרו על מנת שלא כו', כשמתנה עמו כל תנאי שבממון קיים".