שמיעת מוסיקה בספירת העומר

א. ידוע ומפורסם מנהג ישראל שבימי ספירת העומר אין שומעים מוזיקה. וכמו שכתב בשו"ת מנחת יצחק (ח"א סי' קיא): "דהמנהג שלא להתענג מכלי זמר בימי הספירה וגדול כח המנהג". וכן כתב בעל שבט הלוי (אלה הם מועדי ח"ג עמ' תכא): "ואודות מנהג ימי הספירה אוכל רק להעיד מה שראיתי ושמעתי גם מגאוני עולם שהמדקדקים בהנהגה בכל המדינות היו מנזרים עצמם מזה".

ב. כפי הנראה יסוד המנהג הוא בדברי המגן אברהם (סי' תצג ס"ק א) שכתב: "לעשות ריקודין ומחולות של רשות נהגו לאסור, ונראה לי שאף מי שעשה שדוכים אסור לעשות ריקודין ומחולות".

ואף שהמגן אברהם אינו מזכיר אלא "ריקודין ומחולות", מדברי הפרי מגדים משמע שהבין בדבריו ש"כלי זמר" לא גרע מ"ריקודין ומחולות". דבהלכות בין המצרים כתב המגן אברהם (סי' תקנא ס"ק י): "אסור לעשות ריקודין ומחולות מי"ז בתמוז ואילך". וכתב על זה הפרי מגדים שם: "וישראל שפרנסתו כלי זמר אצל אינו ישראל בבית משתאות, יראה כדי פרנסה שרי ודאי ואף דבר האבד י"ל דשרי להרויח כהאי גונא אם אין שכיח כלל". מדבריו עולה שביותר מכדי פרנסה ואינו דבר האבד אסור לישראל לנגן בכלי זמר אצל הגויים. הרי דפשיטא ליה שאיסור "ריקודין ומחולות" שכתב המגן אברהם כולל גם "כלי זמר" ללא ריקודין ומחולות (דאף אם תמצי לומר שהגויים אשר "בבית משתאות" גם רוקדים, סוף סוף היהודי המנגן אינו רוקד עמהם ומכל מקום אסור. ועוד, מדברי הקיצור שולחן ערוך משמע ש"בית משתאות" לאו דוקא, דכתב (סי' קכב, א): "ישראל שפרנסה שלו בכלי זמר מותר לזמר בבית אינו יהודי בכדי פרנסתו". מסתמות לשונו משמע שאיסור הניגון בכלי זמר יותר מ"כדי פרנסתו" הוא גם כאשר אין לניגון כל שייכות עם ריקודים).

ג. מקור נוסף למנהג הנ"ל יש לראות בשו"ע אדה"ז (סי' תצג ס"א) שכתב: "ומותר ג"כ לעשות סעודה לאחר השידוכין או לאחר הקידושין אבל לא יעשו ריקודין ומחולות ואין צריך לומר שלא יעשו ריקודין ומחולות של רשות אבל מותר לעשות סעודת הרשות כגון שמחת מריעות בלא ריקודין ומחולות ושמחות יתירות".

מן הראוי לשים לב לשינוי לשון אדה"ז בדין זה מלשון החק יעקב שהוא מקור דבריו. החק יעקב (שם ס"ק ד) כתב: "לעשות שמחות יתירות בריקודין ומחולות נהגו איסור". מלשונו משמע ש"שמחות יתירות" אינו איסור בפני עצמו אלא הגדרה ונימוק לאיסור "ריקודין ומחולות". אבל מלשון אדה"ז "בלא ריקודין ומחולות ושמחות יתירות" משמע ש"שמחות יתירות" הוא עוד איסור. כלומר, כשם שפשוט שאיסור "ריקודין ומחולות" הוא לא רק כששניהם באים ביחד אלא גם כל אחד בפני עצמו, כך "שמחות יתירות" הוא איסור בפני עצמו.

גדר "שמחות יתירות" יש ללמוד מפירוש רש"י לסוכה (נ, ב) ש"שיר של שואבה" דהיינו הוספת כלי השיר "על מעלות היורדות מעזרת ישראל לעזרת נשים כדקתני במתניתין והלוים בכנורות ובנבלים" מכונה בשם "שמחה יתירה". והמעיין בגמרא וברש"י שם יראה שהנידון הוא גבי ה"שיר של שואבה" כשלעצמו, דהיינו עצם תוספת כלי השיר של הלויים "על מעלות היורדות מעזרת ישראל לעזרת נשים", בלי קשר לריקודים שהיו אז ב"עזרת נשים" עצמה (שענין זה אינו מוזכר כלל בסוגיית הגמרא שם אלא במשנה הבאה בדף נא, א). משמע שעצם הוספת כלי השיר מוגדרת "שמחה יתירה".

על פי זה מסתבר מאוד שאיסור "שמחות יתירות" כולל איסור שמיעת כלי זמר.

ד. מדברי הרבי משמע שלמעשה יש להקפיד על מנהג זה ולא להשמיע מוזיקה בספירת העומר (חוץ מסעודת מצוה שמותר ללא ריקודין ומחולות, כדלהלן) –

ראה לקוטי שיחות חל"ז (עמ' 122, בתרגום מאידיש): "כדאי להוסיף שאם במקום כלשהו אי אפשר להנהיג כינוס או תהלוכה של ילדים בל"ג בעומר כו', שיעשו (עוד) כינוס מסיבה או תהלוכה וכיו"ב בימים שלאחרי זה הבאים בהמשך לל"ג בעומר, לילדי ישראל בנים ובנות, כהמשך ליום שמחתו של רשב"י בל"ג בעומר כו'. מובן מאליו שהכינוס וכיו"ב יעשו באופן המותר לכתחילה (בלי שום ספיקות בדבר) בימי הספירה, על ידי שיקשרו זאת עם סעודת מצוה 'סיום' על מסכת וכיו"ב, שעושין שמחה לגמרה של תורה, או אם סעודת מצוה אחרת, שבוודאי ימצאו כמה הזדמנויות בזה". ושם בהערה 8 מבאר שהחשש "בימי הספירה" הוא מצד "מנהג חב"ד ועוד" שנוהגין "אבילות" גם אחרי ל"ג בעומר כמבואר בשו"ע אדה"ז סי' תצ"ג ס"ו. ע"כ.

והנה מה שעורר הרבי שהכינוס בימי הספירה יהיה "באופן המותר לכתחילה", נראה פשוט שאין כוונתו לאיסור "ריקודין ומחולות" הנ"ל, שהרי בכינוסי ותהלוכות ל"ג בעומר לא מקובל כלל לעשות "ריקודים ומחולות" עם הילדים. אלא בוודאי כוונתו להשמעת מוזיקה שהוא מנהג מקובל בכל כינוסי ותהלוכות ל"ג בעומר, ועל זה באה ההוראה שכאשר הכינוס נעשה לאחר ל"ג בעומר צריך שיהיה "באופן המותר לכתחילה בלי שום ספיקות בדבר" דהיינו על ידי "שיקשרו זאת עם סעודת מצוה" (וכפי שכבר העיר לנכון הרב י.ש. גינזבורג בהתקשרות תתרל"ד לוח השבוע הערה 34).

ומה שהתיר זאת הרבי ב"סעודת מצוה", כנראה מיוסד על המגן אברהם בהלכות תשעה באב (סי' תקנח ס"ק א), שלמרות שאסר אחרי תשעה באב "כלי שיר עד אחר חצות יום עשירי" מכל מקום התיר זאת "בסעודת מצוה". והוא הדין כאן (וראה פסקי תשובות סי' תצג הערה 39).

[ויש להוסיף בזה, דמהא גופא שהרבי מתיר ב"סעודת מצוה" מוכח שאין כוונתו לריקודים ומחולות אלא למוזיקה, כי ריקודים ומחולות אסורים בימי הספירה לדעת אדמו"ר הזקן אפילו בסעודת מצוה, וכלשונו הנ"ל (בסי' תצג ס"א) "ומותר גם כן לעשות סעודה לאחר השידוכין או לאחר הקידושין אבל לא יעשו ריקודין ומחולות". הרי שגם ב"סעודת מצוה" אסורים "ריקודין ומחולות" (ראה שוע"ר סי' תמד סט"ו שסעודת אירוסין היא סעודת מצוה). אם כן על כרחך כוונת הרבי היתה לשמיעת מוזיקה ללא ריקודין ומחולות, שלדעתו דינה קל יותר מדין ריקודין ומחולות בימי הספירה ומותרת ב"סעודת מצוה".

ועל פי האמור לעיל שמנהג האיסור לשמוע מוזיקה כלול ב"שמחות יתירות" שהזכיר אדה"ז, הרי שגם ההיתר בזה בסעודות מצוה מדוייק בלשונו הזהב הנ"ל, שגבי סעודת "קידושין" שהיא סעודת מצוה לא הזכיר איסור "שמחות יתירות" אלא רק "ריקודין ומחולות", ורק גבי "סעודת הרשות" הזכיר גם "שמחות יתירות". משמע שבסעודות מצוה מותר "שמחות יתירות" ללא "ריקודין ומחולות"].

ה. להלן חלק מהאחרונים שנקטו בפשיטות לאסור שמיעת כלי זמר בספירת העומר – דעת תורה סי' תצג ס"א. ערוך השלחן שם ס"ב. שו"ת מנחת יצחק ח"א סי' קיא. שו"ת אגרות משה או"ח ח"א סי' קסו. שם ח"ג סי' פז. שם ח"ד סי' כא. שם יו"ד ח"ב סי' קלז. שו"ת יחוה דעת ח"ו סי' לד. שו"ת משנה הלכות ח"ח סי' קפח. בעל שבט הלוי בספר אלה הם מועדי ח"ג עמ' תכא.

ולדעת הרבה פוסקים אף אין הבדל בין כלי זמר ממש לבין מוזיקה מוקלטת – ראה שו"ת שלמת חיים מהדו"ח שמירת הגוף והנפש סי' ק. המהרי"ל דיסקין בספר אל גיל כעמים עמ' לב. שו"ת אגרות משה שם. שו"ת ציץ אליעזר חט"ו סי' לג. הגרש"ז אוירבאך בהליכות שלמה ספירת העומר כ. היכל הוראה ח"ג עמ' סז בשם בעל שו"ת קנה בשם. שו"ת רבבות אפרים ח"ד סי' רמו עמ' תטז. שם ח"ז סי' שמ אות ב. שו"ת אבני ישפה ח"א סי' צח. – ועל פי הנ"ל סברתם מובנת מאוד, כי גדר האיסור הוא משום שלילת "שמחות יתירות", והרי אנו רואים בחוש שגם מוזיקה מוקלטת פועלת שמחה גדולה, ועד שבכמה אירועים מביאים 'תקליטן' בלבד ללא כלי זמר כלל.

וכך נוהגים למעשה רוב מנין ורוב בנין החרדים לדבר ה'.

ו. ומכל מקום, על פי המבואר לעיל משוע"ר שיסוד המנהג לאיסור הוא משום הוספת "שמחות יתירות", נראה שיש מקום להתיר שמיעת מוזיקה שאינה לצורך הוספת שמחה אלא לשם הפגת מרה שחורה ודיכאון (ראה שו"ת בנין אריאל עמ' 66). והוא הדין מי שנוהג ברכב ואינו יכול לשמור על עירנותו בלי שמיעת מוזיקה. כמו כן סוג מוזיקה שאינה מעוררת שמחה כלל מסתבר שאינה בכלל האיסור, וכמו שכתב בשו"ת מהר"ם שיק (יו"ד סי' שסח) להתיר לאבל בי"ב חודש אחר אביו ואמו לשמוע "נגונים שהם שוברים לבו של אדם ואינם משמחים כו' נגונים המעוררים הספד ובכי ונהי". ואפשר שגם 'מוזיקת רקע' המלוה צפייה בוידיאו מותרת, כי אין מטרתה הוספת שמחה אלא סיוע להפנמת התכנים הנצפים. ואולי על סברא זו סומכים בקהילות אנ"ש לענין הוידיאו של הרבי שרואים במוצאי שבתות.

ז. [בספר הלכות ומנהגי חב"ד (עמ' 224) כתב: "נהגו להתוועד ולזמר ניגונים חסידיים בפה ואף ברשמקול". וציין מקורו: "הגרש"ז גרליק ז"ל ע"פ דיוק הלשון הנ"ל ושמחות יתירות". אכן, דוקא על פי דיוק הלשון "ושמחות יתירות" אין מקום להיתר זה בכל מוזיקה אפילו חסידית, דהכלל בזה אינו 'חסידי' או 'לא חסידי' אלא האם מביא ל'שמחה יתירה' או לא. וכידוע דבזמננו גם המוזיקה החסידית-חב"דית מצויה בעיבודים שונים המביאים ל"שמחות יתירות". וד"ל].

ח. כתב לי המזכיר הרה"ג הרה"ח רי"ל גרונר ע"ה, שפעם עבר הרבי ליד 770 בימי ספירת העומר, וראה "טנק המבצעים" שבוקעים ממנו קולות זמרה, והביע הרבי את פליאתו בפניו: "האם אינם יודעים שבימי ספירת העומר אין שומעים מוזיקה?!" והורה הרבי שישמיעו "רק ניגונים ששרים בפה בלי כלי זמר". עכ"ד.