קריעת אריזות עם אותיות בשבת

א. כותב אדה"ז בדיני כותב ומוחק בשבת[1]: "ואותן ספרים שכתוב עליהם אותיות בראשי חודי הדפים, יש אוסרין לפתחן בשבת משום מוחק וכן לנעלן משום כותב כו', ויש מתירין לנעלן לפי שכיון שהאותיות הן כתובות כבר אלא שמחוסרין קריבה בעלמא אין בזה משום כותב כיון שאפשר להקריבן בקל בלי עשיית מעשה חדש הרי הן כמקורבים ועומדים ואינו עושה כלום בקריבה זו, וכן מותר לפתחן מטעם זה ואינו כמוחקן כיון שכתיבתן קיימת ואפשר להקריבן בקל והרי הן כמקורבין, וכן נוהגין". וכן כתב הצמח צדק בחידושיו על הש"ס[2]: ש"כן נוהגין" לפתוח ולסגור ספרים אלו.

ממה שכתבו ש"כן נוהגין" משמע ברור שההיתר לפותחם ולסוגרם הוא לכתחילה, וכפי שכבר לימדנו אדה"ז במקום אחר[3] ש"משמעות לשון מנהג" – "היינו לכתחלה"[4].

ב. על פי זה יש לדון האם בקריעת אותיות שעל אריזות מזון (וכדומה) קיים איסור "מוחק" בשבת:

מצד אחד יש סברא להקל על דרך דברי אדה"ז הנ"ל בספרים, דמאחר וגם בשעה שקורע את האריזה ומפריד את האותיות זו מזו עדיין "כתיבתן קיימת ואפשר להקריבן בקל" (דבקלות אפשר לקרב את ב' צדדי הקרע ולהעמידן זה אצל זה), אם כן גם בשעת קריעתן "הרי הן כמקורבין" וממילא אין כאן "מוחק".

אך מאידך יש מקום לחלק בין אריזות לספרים, דהספר בעת פתיחתו עומד להיסגר בסופו של דבר ולכן יש מקום לומר שגם בעת הפתיחה הוא נחשב כביכול "סגור" וממילא האותיות נחשבות תמיד "כמקורבין" ולכן אין בפתיחה זו משום "מוחק"; משא"כ בפתיחת אריזה האותיות הנקרעות אינן עומדות לחזור ולהתקרב זו לזו שהרי על הרוב אין דרך לחזור ולהצמיד את ב' צדי האריזה באופן שהאותיות יתאימו זו לזו כמקודם, ועל כן לכאורה באריזה אין להחשיב את האותיות "כמקורבין" וממילא יש בקריעתן איסור "מוחק".

ג. כדי לפשוט ענין זה נקדים לבאר תחילה את סברת הדיעה הנ"ל המקילה בספרים.

דהנה כתב הרמ"א בתשובותיו[5]: "אכן יש למצוא צד היתר בנדון זה, דאיכא למימר הואיל ועומד לפתוח ולנעול אין דרך מחיקה בכך. ותדע, דגרסינן פרק הבונה כו' אמר ר' אבהו[6] כתב אות אחת בטברי' ואות אחת בציפורי חייב, כתיבה היא אלא שמחוסרין קריבה, והתנן כתב על ב' כותלי הבית על ב' דפי פנקס ואין נהגין זה עם זה פטור, התם מחוסר מעשה דקריבה הכא לא מחוסר מעשה דקריבה. פירש"י התם אינו מקרבן אלא על ידי קציצת המפסיק ביניהם, וכי קאמר ר' אבהו כגון כתב על שפת לוח זו בטבריא ועל שפת לוח זו בציפורי ואתה יכול לקרבו שלא במעשה רק בקריבה בעלמא. עכ"ל. הרי קמן דקריבה לא מקרי מחוסר מעשה כלל, אם כן הוא הדין אם היו אלו ב' אותיות כתובים כבר אחת בציפורי ואחת בטבריה ומקרבן יחד לאו כלום עבד, והוא הדין אם היו מקורבים והרחיקם לאו כלום עביד ולא מיקרי מוחק".

ממה שכותב הרמ"א בתחילה "דאיכא למימר הואיל ועומד לפתוח ולנעול אין דרך מחיקה בכך", משמע שטעם ההיתר הוא היות שגם לאחר הפתיחה הספר עומד להיסגר ולכן גם בעת פתיחתו הוא נחשב סגור, ועל כן אין בפתיחתו וסגירתו משום "מוחק" או "כותב" כי האותיות נחשבות "כתובות" תמיד. מזה משמע שאילו יצוייר שהספר לא הי' עומד להיסגר, לא היו האותיות נחשבות ככתובות תמיד וממילא הי' אסור לפותחו או לסוגרו משום מוחק או כותב.

ואכן מדברי המגן אברהם[7] משמע שכך הבין ברמ"א, וזו לשונו: "וכתב בתשובות הרמ"א סי' קי"ט דספר שכתב על הדפין אותיות מותר לפתחו ולנעלו, דכיון דעשוי לנעול ולפתוח ליכא משום מוחק". מכך שהמגן אברהם מעתיק רק את תחילת דברי הרמ"א "דכיון דעשוי לנעול ולפתוח", משמע שהבין בדבריו שלא מספיק זה ש"אפשר" לפותחו ולנועלו, אלא דוקא בגלל שהוא "עשוי" לכך לכן אין בו משום מוחק.

גם מדברי הפרישה[8] משמע שסובר כן, דכתב: "בפתיחת הספר כו' שכשפותחין אותו מנתק האות, מכל מקום כשחוזר וסוגרו הוא מתקן כבתחילה, ותחלת כתיבתו נעשה לפתחו ולסגרו, והוה לי' כמו דלת הנפתח ונסגר דאין בו משום בנין וסתירה". מדבריו משמע ברור שאילו לא הי' הספר "נעשה לפתחו ולסגרו" הי' בפתיחתו משום "מוחק", משום שהאותיות אינן עומדות לחזור ולהתקרב.

ד. אמנם, כל זה הוא רק משמעות לשון הרמ"א בתחילת דבריו, דמזה שכותב "הואיל ועומד לפתוח ולנעול" משמע שאם אינו "עומד" לכך יש בפתיחתו וסגירתו איסור מוחק וכותב.

אבל מתוכן המשך דבריו נראה ברור שסובר[9] שעצם האפשרות לחזור ולקרב את האותיות זו לזו מחשיבה אותן כמקורבות תמיד, ואין צריך שיהיו "עומדות" להתקרב.

דהנה ההוכחה שמביא להתיר לפתוח ולסגור את הספרים היא ממסכת שבת "פרק הבונה"[10], ששם איתא: "אמר ר' אמי כתב אות אחת בטבריא ואחת בציפורי חייב". כלומר, למרות שהחיוב דמלאכת "כותב" הוא דוקא ב"שתי אותיות"[11], וכאן ב' האותיות רחוקות זו מזו, מכל מקום חייב. בטעם הדבר מבארת הגמרא: כי הכתב הזה "לא מחוסר מעשה דקריבה", ומבאר רש"י[12] שאין צריך לעשות "מעשה" של "קציצה" בכדי לקרב את ב' האותיות זו לזו, כיון שמדובר שכתבן על ב' קצוות של ב' דפים נפרדים ולא חסר "אלא קריבה בעלמא" היינו לקרב את הדפים זה לזה, ופעולת "קריבה" אינה נחשבת "מחוסר מעשה". עד כאן.

מזה הבין הרמ"א שגם במקרה שאדם כתב בערב שבת אות אחת בטבריא ואות אחת בציפורי וקירבן בשבת זו לזו אינו חייב משום "כותב", וכמו כן אם יחזור וירחיקן בשבת לא יתחייב משום "מוחק", כי מאחר שהגמרא אומרת שפעולת "קריבה" אינה נחשבת "מעשה" כלל, אם כן גם בהיותן זו בטבריא וזו בציפורי הן נחשבו "קרובות" זו לזו וכאילו היו "כתובות" כל הזמן, ועל כן אין בהקרבתן והרחקתן איסור "כותב" ו"מוחק".

ומזה לומד הרמ"א גם לספרים, שפעולת סגירת הספר וקירוב האותיות זו לזו אינה נחשבת "מחוסר מעשה" כלל, ועל כן גם כשהספר פתוח הוא כאילו סגור וממילא האותיות כאילו קרובות זו לזו כל הזמן, ועל כן אין בפתיחתו וסגירתו משום "מוחק" או "כותב".

והנה ב' האותיות שבטבריא וציפורי ודאי אינן "עומדות" להתקרב זו לזו (כמו שספר "עומד" להיות נפתח ונסגר), שהרי יתכן שאין שום קשר בין ב' אותיות אלו, ואף על פי כן כותב הרמ"א שכשהוא מקרבן זו לזו "לאו כלום עבד", היינו שאין בזה שום פעולת "כותב", משום שהן כאילו קרובות זו לזו כל הזמן.

מזה רואים ברור שהרמ"א סובר שבכדי להחשיב את האותיות כקרובות זו לזו תמיד, אין צורך שיהיו "עומדות" להתקרב, אלא מספיק שאפשר לקרבן ולכן גם כשהאותיות היו זו בטבריא וזו בציפורי הן נחשבו "קרובות" זו לזו.

ומאחר שאת ההיתר בספרים מוכיח הרמ"א מהדין דטבריא וציפורי, מזה מובן שעיקר טעם היתרו בספרים אינו משום שהם "עומדים" להיסגר, אלא משום שאפשר לסוגרם, דהיות שאפשר לקרב את האותיות זו לזו הרי הן כמקורבות כל הזמן, ועל כן אין בפתיחה וסגירה משום "מוחק" ו"כותב"[13].

ה. עוד יש להוכיח שזוהי סברת הרמ"א, ממה שכתב בהמשך דבריו הנ"ל: "ולא דמי לעוגה שכתובים עלי' אותיות דאסור לשוברן, דהואיל ואכלן קא עביד מעשה דאי אפשר לחזור לקרבן אחר כך, אבל אם הי' מפרידן זה מזה וחזר וקרבן אפשר דשרי, דקריבה לאו מעשה הוא, וכל שכן בספר עומד לנעול ולפתוח דקריבתו והרחקתו לאו כלום הוא".

כלומר הרמ"א מקשה, מדוע את הספרים מותר לפתוח למרות שמפרק את צורת האותיות, ואילו עוגה עם אותיות אסור לאכול מטעם ששובר את האותיות? ומתרץ, בעוגה האותיות נשברות באופן שאי אפשר לחזור ולחברן שהרי הוא מרסקן  ואוכלן, לכן שבירתן נחשבת "מוחק"; מה שאין כן האותיות שבספר, אף שבפתיחת הספר הוא מרחיקן ומפרק את צורתן, מאחר ויכול לחזור ולקרבן על ידי שיסגור את הספר לכן אין בפתיחתו משום "מוחק".

ומוסיף הרמ"א, שלפי זה גם בעוגה אם לא ירסק את האותיות לגמרי אלא רק יפרידן זו מזו באופן שאפשר לחזור ולקרבן (וכגון בזמננו בעוגה שרשמו עליה אותיות עם קרם וחותך את העוגה עם סכין [משא"כ בביסקוויט קשה לשבור במקום האותיות באופן שיהיה אפשר לחזור ולקרב האותיות זו לזו כי הן נשחתות בשבירה]) יתכן שלא יהי' בזה משום "מוחק" וכמו כן אם יחזור ויקריבן לא יהי' בזה משום "כותב", דמאחר שאפשר לחזור ולקרבן והקירוב "לאו מעשה הוא", הרי הן נחשבות כל הזמן ככתובות.

והנה כשחותך את העוגה והאותיות נפרדות, בודאי אינן "עומדות" לחזור ולהתחבר, שהרי אין דרך כלל לחזור ולצרף את חתיכות העוגה ולהעמידן כפי שהיו בתחילה. ואף על פי כן מצדד הרמ"א שאין בהפרדתן והקרבתן משום "מוחק" ו"כותב", משום שפעולת הקירוב "לאו מעשה הוא". הרי גם מזה מוכח שסברתו היא שכל שאפשר לקרב את האותיות – גם אם אינן עומדות לכך – הקירוב אינו "מחוסר מעשה" והן נחשבות כמקורבות תמיד, וממילא אין בהן איסור "מוחק" או "כותב"[14].

ו. גם מסגנון דברי הט"ז[15] משמע ברור שטעם ההיתר לפתוח ולסגור את הספרים הנ"ל אינו משום שהם "עומדים" לסגירה, אלא משום ש"אפשר" לקרב את האותיות זו לזו.

דכתב בזו הלשון: "נראה לי דאין כאן לא מוחק ולא כותב, וראי' ממה שכתוב פרק הבונה אמר ר' אמי כתב אות אחת בטבריא ואות אחת בציפורי כתובה היא אלא שמחוסר קריבה כו' כגון כתב א' על שפת לוח זו בטבריא ואתה יכול לקרב שלא במעשה אלא קריבה בעלמא. והנה מחיוב דהתם נלמד פטור לנידון דידן, דכי היכי דהתם חייב משום כתיבה אף על פי שאין סמוכים אלא הוויין כאילו הם זה אצל זה וחייב חטאת, ממילא כאן דנתרחקה הכתיבה חשבינן לה כאילו עדיין סמוכים ואיהו לא עביד מידי הן לענין שלא עשה מחק הן כשחוזר וסוגרם דלא עביד מעשה חדש כי הכתיבה כבר היא קיימת כו', ושמעתי שרמ"א בתשובה מתיר גם כן פתיחת ספרים שכתובים עליהם אך ראייתו לא ידענא".

מדבריו רואים ברור שהוכחתו היא על דרך הוכחת הרמ"א הנ"ל, שמדין אות אחת בטבריא ואות אחת בציפורי עולה שגם כשהאותיות רחוקות זו מזו הן נחשבות קרובות וממילא הן ככתובות תמיד ועל כן לא שייך בהרחקתן והקרבתן איסור "מוחק" ו"כותב".

ומאחר והט"ז אינו מזכיר כלל שהספרים עומדים לפתיחה וסגירה, משמע ברור שסובר שהטעם שהאותיות נחשבות "כתובות" הוא עצם העובדה שאפשר לקרבן בקלות אף אם אינן עומדות לכך וכנ"ל ברמ"א[16].

ז. העולה מכל הנ"ל:

לפי הפרישה והמגן אברהם, דוקא כשהאותיות "עומדות" להתקרב זו לזו הן נחשבות כמקורבות תמיד ואין בהרחקתן משום "מוחק". ולפי הרמ"א והט"ז, די בכך ש"אפשר" לקרבן כדי שייחשבו כמקורבות תמיד וממילא לא יהי' איסור בהרחקתן.

ומאחר וכאמור האותיות שבאריזות אינן "עומדות" להתקרב אלא רק "אפשר" לקרבן, לפי הפרישה והמגן אברהם אסור לקורען, ולפי הרמ"א והט"ז מותר לקורען דמאחר ו"אפשר" לחזור ולקרבן הרי הן כמקורבות תמיד.

ח. מדברי אדה"ז הנ"ל משמע ברור שסובר כהרמ"א והט"ז, שהרי כשביאר את טעם ההיתר בספרים לא הזכיר כלל את הסברא שכתבו הפרישה והמגן אברהם שהספרים עומדים להיפתח ולהיסגר, אלא כתב על דרך דברי הרמ"א והט"ז: "כיון שאפשר להקריבן בקל בלי עשיית מעשה חדש הרי הן כמקורבים ועומדים".

ואם כן מסתבר שלשיטתו מותר לפתוח אריזות גם במקום האותיות, כי היות שאפשר לחזור ולקרבן על כן גם בשעה שמפרידן הן נחשבות קרובות זו לזו וממילא אין בזה משום "מוחק" וכנ"ל.

ט. אמנם לכאורה יש להקשות על מסקנה זו, ממה שכתב אדה"ז בהלכות יום טוב[17]: "נכרי שהביא כתב לישראל ביום טוב והוא חתום, מותר הישראל לפתחו בעצמו כו', והוא שאין בחותם לא צורה ולא אותיות דאז יש איסור משום מוחק כמו שנתבאר בסימן ש"מ ע"ש".

ואילו היתה נכונה הסברא הנ"ל שכל שאפשר לחזור ולקרב את האותיות כבתחילה אין בקריעתן משום מוחק, מדוע אוסר אדה"ז בסתמא לפתוח חותם שיש בו אותיות, ואינו מחלק בין אם אפשר לחזור ולקרבן או לא.

ועל כן יש לכאורה לדחות את ההיתר האמור, ולחלק בין אותיות שבראשי חודי דפי הספרים שמותר לפותחם, לבין אותיות שבחותם או אריזות שאסור. וסברת החילוק היא, דבשלמא בספרים האותיות מתחילה לא היו כתובות על משטח אחיד שהרי חודי הדפים אינם דבוקים זה לזה אלא רק עומדים בסמיכות זה לזה, וממילא כשפותח את הספר וסוגרו בסגירת הספר חוזרות האותיות למצבן הראשון לחלוטין, לכן בזה אנו אומרים שגם בשעה שהספר פתוח נחשבות האותיות ככתובות וממילא אין בפתיחה וסגירה זו משום מוחק וכותב; מה שאין כן אותיות שבחותם ובאריזות שהן כתובות על משטח אחד, גם אם לאחר הקריעה אפשר לחזור ולקרב האותיות עד שיהיו נקראות כבתחילה, מכל מקום לא חזרו למצבן הראשון שהיו כתובות על משטח אחד, לכן בזה אין לומר שבשעת הקריעה האותיות עדיין נחשבות ככתובות וממילא יש בקריעה זו משום מוחק?

ולפי זה הוא הדין בעוגה שכתובות עליה אותיות, לא מיבעי שאסור לאוכלה (שאז כבר אין אפשרות לחזור ולקרב את האותיות), אלא אף לחותכה בסכין במקום האותיות אסור – למרות שאפשר בקלות לחזור ולקרב את האותיות ללא מעשה חדש, כי מאחר שאי אפשר להחזיר את האותיות למצב הראשון שהיו כתובות על עוגה שלימה – אינן נחשבות ככתובות וממילא יש בחיתוך זה משום מוחק.

י. הנה סברא זו – לחלק בין אותיות הכתובות על דברים נפרדים (חודי דפים) לאותיות הכתובות על משטח אחד (כגון עוגה) – מקורה בט"ז[18] שכתב בזו הלשון: "ספרים שכותבין עליהם בראשי חודי הדפים למעלה או מצדיהן אותיות או תיבות כמו שנהגו קצת כו' נראה לי דאין כאן לא מוחק ולא כותב כו', כאן דנתרחקה הכתיבה חשבינן לה כאלו עדיין סמוכים ואיהו לא עביד מידי הן לענין שלא עשה מחק הן כשחוזר וסוגרם דלא עביד מעשה חדש כי הכתיבה כבר היא קיימת כו', ופשוט שבזה לא שייך לומר דמדרבנן מיהו אסור לדעת מהר"ם כעוגות שזכרנו, דהתם הוה עכ"פ מקלקל כיון דאחר שנשתברו לא מועיל שם קירוב דאי אפשר לעשות מהם חיבור אחד אחר ששיברם, אבל כאן אין קלקול במה שמרחיקם ע"י הפתיחה".

כלומר, לדעת הט"ז החילוק בין ספרים לעוגה הוא, שהאותיות שעל חודי הדפים אינן מחוברות זו לזו בחיבור גמור אלא רק מקורבות זו לזו, ולכן גם בשעת פתיחת הספר הן נחשבות ככתובות מאחר וניתן להחזירן למצב הראשון על ידי סגירת הספר, ועל כן אין בפתיחתו משום מוחק; מה שאין כן האותיות שבעוגה היו כתובות מתחילה על משטח אחד, לכן יש בחיתוך העוגה משום מוחק (גם אם האותיות לא נשחתו ואפשר לחזור ולקרבן זו לזו ולקוראן) מאחר ולא ניתן להחזיר את האותיות למצבן הראשון שהיו מחוברות ממש על ידי המשטח האחיד של העוגה.

לדברי הט"ז מובן שכשם שאסור לחתוך עוגה עם אותיות (מהטעם ד"לא מועיל שם קירוב" מאחר ו"אי אפשר לעשות מהם חיבור אחד" כבתחילה), כמו כן אסור לקרוע אריזות במקום שיש אותיות – גם אם האותיות לא נשחתות, מאחר ואי אפשר להחזיר את האותיות למצבן הראשון שהיו מחוברות ממש על משטח אחד, וממילא יש בקריעה זו משום מוחק.

יא. אכן, כשמעיינים בדברי הרמ"א בתשובה הנ"ל[19] בביאור החילוק שבין ספר לעוגה, רואים שאינו סובר כהט"ז בזה. וזו לשון הרמ"א: "ולא דמי לעוגה שכתובים עליה אותיות דאסור לשוברן, דהואיל ואכלן קא עביד מעשה דאי אפשר לחזור לקרבן אח"כ, אבל אם היה מפרידן זה מזה וחזר וקרבן אפשר דשרי דקריבה לאו מעשה הוא".

החילוק בין ביאור הרמ"א לביאור הט"ז ברור: הט"ז כתב שבעוגה השבירה אסורה כי "לא מועיל שם קירוב", משמע שגם אם אינו אוכל את העוגה אלא רק חותכה באופן שאפשר לחזור ולקרב את החתיכות אין זה מועיל, וזאת משום "דאי אפשר לעשות מהם חיבור אחד אחר ששיברם" כלומר אי אפשר להחזיר את האותיות למצב הראשון שהיו מחוברות על משטח אחד; ואילו הרמ"א מנמק את איסור חיתוך העוגה משום ש"אכלן" ושוב "אי אפשר לחזור לקרבן" (את האותיות), ולכן מסיים שאם רק "מפרידן זה מזה וחזר וקרבן" אפשר דשרי כמו בספרים.

מבואר שלדעת הרמ"א יש לצדד להתיר קריעת אותיות גם אם לא ניתן להחזירן למצבן הראשון ממש שהיו מחוברות על משטח אחד, אלא די בכך שיכול לקרבן ולהעמידן זו אצל זו. לפי זה אין חילוק בין פתיחת ספרים לחיתוך עוגה ובשניהם מותר ודלא כהט"ז.

וממילא מובן שלדעת הרמ"א הוא הדין באותיות שבאריזות, שאם אפשר לקרב את הקרעים באופן שהאותיות יהיו נקראות כבתחילה יש לצדד שאין איסור מוחק בקריעת האריזה.

וכך העלה האליה רבה[20] בדברי הרמ"א והט"ז. דעל דברי הלבוש[21] שכתב "ואסור לשבור העוגות שכתובות עליו כמין אותיות אע"פ שאינו מכוין רק לאכילה אסור מדרבנן משום מוחק", כתב האליה רבה בזו הלשון: "דווקא כשאוכלין אותם דעביד מעשה דאי אפשר לחזור ולקרבן, אבל אם רק שוברין בלא אכילה שרי (תשובת הרמ"א סי' קי"ט). ולמה שכתב ט"ז דאי אפשר לעשות שיהא חיבור אחד אחר ששברן ע"כ, אם כן אפילו בלא אכילה אסור".

מבואר בדבריו שהרמ"א והט"ז חולקים האם מותר לחתוך עוגה שיש בה אותיות מבלי לאוכלה באופן שאפשר לחזור ולקרב האותיות שיהיו נקראות כבתחילה: לט"ז אסור משום מוחק, ולרמ"א מותר (ויש לציין שהרמ"א כתב רק "אפשר דשרי" כנ"ל, ואילו האליה רבה כתב בפסקנות "שרי").

יב. לענין הכרעה במחלוקת שבין הרמ"א והט"ז, לכאורה על פי הכלל הידוע "דהלכה כבתראי"[22] יש לפסוק כדעת הט"ז שאסור לשבור עוגה או לחתוך אריזה שיש עליהם אותיות, ודלא כתשובת הרמ"א.

אכן, בנידון דידן נראה שלא שייך הכלל "דהלכה כבתראי", מאחר והט"ז שם בסיום דבריו מעיד על עצמו שלא ראה את דברי הרמ"א, וכפי שכתב: "ושמעתי שרמ"א בתשובה מתיר ג"כ פתיחת ספרים שכתובים עליהם אך ראייתו לא ידענא". וידוע הכלל[23] שכאשר האחרון לא ראה את דברי קודמו לא אמרינן הלכה כבתראי, כי אילו היה רואה את דבריו אפשר שהיה חוזר בו.

והנה אף שכאמור לעיל האליה רבה הביא את מחלוקת הרמ"א והט"ז האם מותר לשבור עוגה שיש בה אותיות מבלי לאוכלה, בחיבורו אליה זוטא[24] הביא רק את דעת הרמ"א להתיר ולא הזכיר כלל את דעת הט"ז האוסר, וזו לשונו: "דוקא כשאוכלין אותם, אבל אם רק שוברין בלא אכילה שרי (תשו' רמ"א סימן קי"ט)". מזה ניתן אולי להסיק שלהלכה דעתו כהרמ"א שמותר.

אך אין זו ראיה, כי באמת החיבור אליה רבה הוא משנתו האחרונה ביחס לחיבורו אליה זוטא. וכמו שמצאנו שכתב באליה רבה[25] בזו הלשון: "גם על עולת שבת יש תימה במה שכתב בשם הב"ח כו', ונמשכתי אחריו באליה זוטא, וליתא, דזה לשון הב"ח כו'". לפי זה יוצא שאדרבה, מה שסתם האליה זוטא כהרמ"א הוא משנתו הראשונה, ואילו משנתו האחרונה היא שיש להסתפק בזה ועל כן באליה רבה הביא את ב' הדיעות.

יג. והנה בענין שבירת עוגה כתב אדה"ז[26]: "ומדברי סופרים אסור אפילו למחוק שלא על מנת לכתוב, ולכן אסור לשבור עוגה שעשו עליה כמין אותיות אע"פ שאינו מכוין רק לאכילה מפני שהוא מוחק". ולכאורה מתחילת דבריו "אסור לשבור עוגה כו'" משמע בפשטות שעצם השבירה אסורה גם ללא אכילה, כלומר שהאיסור הוא בעצם שבירת העוגה באיזור האותיות גם אם האותיות לא נשחתות עקב כך אלא ניתן לחזור ולקרב את השברים ולקוראן כבתחילה, וכהט"ז.

אכן, לשון זו של אדה"ז היא העתקה כמעט מילה במילה מלשון הגהת הרמ"א בשו"ע[27] שכתב בזה"ל: "אסור לשבר עוגה שכתב עליה כמין אותיות אע"פ שאינו מכוין רק לאכילה דהוי מוחק". והנה, בדברי הרמ"א אי אפשר לפרש ששבירה אף ללא אכילה אסורה למרות שניתן לחזור ולקרב את השברים ולקרוא את האותיות, שהרי בתשובתו כתב במפורש ששבירת העוגה ללא אכילה "אפשר דשרי", והאליה רבה הבין בדבריו שלהלכה אכן "שרי" לשבור העוגה באם אינו אוכלה, כפי שהבאנו את דבריו לעיל. ועל כן כדי שהרמ"א לא יסתור את דברי עצמו על כרחך לפרש שמה שכתב בהגהתו הנ"ל "אסור לשבר עוגה כו' אע"פ שאינו מכוין רק לאכילה", כוונתו דוקא אם אוכלה (ומה שלא דקדק לכתוב כן במפורש יש לומר משום שאין דרך בני אדם לשבור העוגה מבלי לאוכלה), אבל באמת השבירה כשלעצמה בלא אכילה אינה אסורה באם אפשרי להחזיר את האותיות למצב קריא[28].

ומאחר ודברי אדה"ז מקורם בהגהת הרמ"א, הרי שכך מסתבר לפרש גם בדבריו, שמה שכתב "אסור לשבור עוגה כו' אע"פ שאינו מכוין רק לאכילה", היינו דוקא כששוברה ואחר כך אוכלה, אבל אם אינו אוכלה והשבירה אינה משחיתה את האותיות אלא ניתן להחזירן למצב קריא מותר לשבור, וכתשובת הרמ"א.

ומה שבהלכות יום טוב הנ"ל אסר אדה"ז בסתמא לפתוח חותם שיש בו אותיות משום איסור מוחק, ולא חילק בין אם אפשר לחזור ולקרב את האותיות או אי אפשר לחזור ולקרבן, אין זו הוכחה שסובר כהט"ז ששבירת עוגה אסורה אף בלא אכילה. כי אפשר שבזמנם היתה המציאות ידועה שעם פתיחת החותם נשחתות האותיות באופן שאי אפשר לחזור ולקרבן[29], ולכן אסר בסתמא[30]. אבל אין הכי נמי, אילו יצוייר שלאחר פתיחת החותם עדיין אפשר לחזור ולקרב האותיות באופן שיהיו נקראות – יהיה מותר לפתוח חותם זה, וכמו שכתב הרמ"א בעוגות.

יד. ואף שהביאור הנ"ל בדברי אדה"ז בעוגות – להתאימם עם דברי הרמ"א בתשובה ששבירה ללא אכילה מותרת – אינו מוכרח, ועדיין יש מקום לבעל דין להתעקש לפרש בדבריו שסובר כהט"ז ששבירה אף ללא אכילה אסורה;

מכל מקום, מאחר ומדובר כאן אודות מוחק "מדברי סופרים" כנ"ל באדה"ז, בפשטות יש לנהוג בזה על פי הכלל הנקוט בידינו[31]: "דכל היכא דאיכא ספיקא כו' בהוראת איסור והיתר והוא דבר איסור דאורייתא ילך לחומרא, ואי דבר דרבנן ילך אחר המיקל".

טו. על פי כל הנ"ל, עוגה או אריזה שיש עליהם אותיות ורוצה לחתוך במקום האותיות, אם אחרי החיתוך ניתן לקרב את שתי החתיכות ולקרוא את האותיות – מותר לחתוך (כדברי תשובת הרמ"א הנ"ל שאין לה סתירה כלשהי משו"ע אדה"ז)[32].

אבל אם החיתוך גורם להשחתת האותיות עד שלא ניתן לחזור ולקרותן (כמצוי בביסקוויט עם אותיות, ובאריזות העשויות מניילון נמתח או מנייר, במיוחד כשהאותיות קטנות), הרי זה דומה לאכילת עוגה והדבר אסור בשבת.

_______________________________________

[1] סי' שמ ס"ד.

[2] נ, ב.

[3] סי' רנד קונטרס אחרון ס"ק ב.

[4] וראה משנה ברורה סי' שמ ס"ק יז שלאחר שהביא את ב' הדיעות החולקות בזה ושה"מנהג" הוא כהדיעה המקילה, הסיק בסוף דבריו: "ומכל מקום נכון להחמיר כשיש לו ספר אחר". ואפשר שטעמו להחמיר לכתחילה הוא מחמת סברת האבני נזר דלקמן הערה 16. אך ראה שם שהצמח צדק כבר הביא סברא כזו ודחה אותה.

[5] שו"ת הרמ"א סי' קיט.

[6] בגמרות שלפנינו הגירסא היא ר' אמי. וכך גורס גם הט"ז דלהלן בפנים.

[7] שם ס"ק ו.

[8] שם ס"ק א.

[9] ראה חיי אדם (שבת כלל לז בנשמת אדם) שהעיר על דברי המגן אברהם הנ"ל: "ומה שכתב המגן אברהם בשם רמ"א דטעמא משום דעשוי לפתוח ולנעול, המעיין בתשובת רמ"א איתא להדיא דעיקר טעמו משום דמחוסר קריבה לאו כלום הוא". וכפי שיתבאר להלן בפנים.

[10] קד, ב.

[11] כמבואר במשנה שם.

[12] שם ד"ה מחוסר.

[13] ומה שכתב בתחילת דבריו "הואיל ועומד לפתוח ולנעול", אין זה תנאי להיתר אלא רק תוספת סברא מדוע האותיות כמקורבות תמיד, ועל דרך שמסיים בסוף דבריו (כמובא להלן בפנים) "וכל שכן בספר עומד לנעול ולפתוח".

[14] ומה שהרמ"א מסיים "וכל שכן בספר עומד לנעול וכו'", הוא כמבואר בהערה הקודמת.

[15] שם ס"ק ב.

[16] בשו"ת אבני נזר (או"ח סי' רי ס"ק ג-ד) חולק על דברי הרמ"א והט"ז המדמים את הספרים לדין אות אחת בטבריא ואות אחת בציפורי, דבשלמא שם כל אות בפני עצמה שלימה רק שעומדות נפרדות זו מזו ועל כן נחשבות ככתובות תמיד, אבל בפתיחת ספרים שגוף האותיות מתפרק נחשבת הפתיחה מחיקה. ע"כ.

אך ראה חידושי צמח צדק (שם) שדוחה סברא זו, ובב': (א) "כיון דההקרבה לא נקראת מחוסר מעשה אין לחלק". כלומר מאחר שהחלקים המפורדים נחשב כמקורבים, מה לי אם ב' החלקים הם ב' אותיות או ב' חצאי אותיות, מכל מקום נחשב הכתב שלם. (ב) "דלענין חיוב שבת ב' האותיות כאות אחת דמי, ואלו חסרון הקריבה הי' מקרי מחוסר מעשה הי' פטור (באות בטבריא ואות בציפורי), ואם כן בנידון זה מותר לקרבן". כלומר מלאכת "כותב" בשבת היא דוקא בב' אותיות, נמצא שלענין שבת אות אחת שווה לחצי אות, ואם כן כמו שבב' אותיות רחוקות אמרינן שאינן נחשבות נפרדות משום שאפשר לקרבן, כך גם ב' חצאי אות אינן נחשבות נפרדות מטעם זה.

[17] סי' תקיט ס"ו.

[18] סי' שמ ס"ק ב.

[19] סי' קיט.

[20] סי' שמ ס"ק ז.

[21] שם ס"ג.

[22] שו"ע חו"מ סי' כה ס"ב ברמ"א.

[23] רמ"א חו"מ שם: "אבל אם נמצא לפעמים תשובת גאון ולא עלה זכרונו על ספר, ונמצאו אחרים חולקים עליו, אין צריכים לפסוק כדברי האחרונים, שאפשר שלא ידעו דברי הגאון ואי הוי שמיע להו הוי הדרי בהו". וראה שו"ת בעי חיי חו"מ ח"א סי' עג דף עז עמוד ג, שכתב כן בעניין שנחלקו בו הבית יוסף והמהרשד"ם שהי' צעיר ממנו מעט, שאין לומר שהלכה כמהרשד"ם מצד הכלל שהלכה כבתראי, כי המהרשד"ם לא ראה את דברי הבית יוסף ואילו ראה אפשר שהיה מסכים עימו.

[24] סי' שמ ס"ק ו.

[25] סי' רעא ס"ק ג.

[26] סי' שמ שם.

[27] שם ס"ג.

[28] וכך פירש בדברי הרמ"א בספר אמרי מרדכי (גראסס) סי' כה אות ה: "ואף דהרמ"א בסעיף ג' שם כותב בלשונו אסור 'לשבור' עוגה שכתב עליה כמין אותיות וכו', דמשמע דבשבירה גרידא נמי אסור ואפילו שלא ע"י אכילה, והיה משמע אפילו אם יכול אח"כ לחזור ולקרבן, צריך לומר דכוונתו נמי כמו שכתב בתשובה שם דדוקא על ידי אכילה, דהא במקור במרדכי בפרק כלל גדול כותב האיסור על אכילת התינוקות כמו שהעתיק הב"י שם לשונו ולא על שבירה גרידא וכמש"ה בהגהות גד"מ וש"א שם וכן כתב הלבוש שם. וכן משמע מהאליה רבה שם ס"ק ז' דכתב על דין דעוגה הנ"ל דדוקא שאוכלים אותם אבל אם רק שוברין בלא אכילה שרי (תשובות רמ"א) ע"כ. וכן מצאתי בכנסת הגדולה (סימן ש"מ) שם שכתב נמי הטעם (מדעת עצמו) וז"ל: ואומר אני דשמא לא אסרינן אלא כשמוחק האות ונפסד צורתה לגמרי, אבל בפתיחת הספר שהאות אינה נמחקת אלא נפרדה קצתה מקצתה וכו' אין בזה משום מוחק, ותשובת מהר"ם ז"ל (שהוא המרדכי הנ"ל) בעוגת התינוקת טעם האיסור הוא מפני שבעוגות אי אפשר שלא תפסיד קצת מן האות, ואת"ל דאפשר הרי כשאוכלין אותה הרי האותיות נמחקות, וכן יש לדקדק מדברי השאלה (דמהר"ם) שכתב איך אוכלים אותם התינוקות ביום טוב ולא כתב איך חותכין אותה ביו"ט, ע"כ לשון הכנסת הגדולה. משמע נמי דסבירא ליה כחילוק הרמ"א דהמרדכי לא מיירי אלא אם אינו יכול לחזור ולקרב האותיות דהיינו שאוכלים אותם".

[29] להעיר מדברי הפרי מגדים (סי' תקיט משבצות ס"ק ה) שהלכה זו דשבירת חותם מדברת דווקא בגוונא "דמשבר כו' השעווה". וראה גם רמב"ם הלכות שבת פי"ח הי"א: "המוציא אדמה כדי לעשות חותם האיגרת". וכמדומה שבשעווה ואדמה מצוי שהשבירה מרסקת האותיות באופן שלא ניתן לחזור ולקרבן.

[30] ולאחר זמן מצאתי שכבר כתב לתרץ כן בשו"ת פני לוי (פריינד, סי' מח): "הט"ז והמגן אברהם סי' תקי"ט הביאו משם המרי"ל שמותר לפתוח אגרת חתום ביום טוב, והן ז"ל אסרו בחותם שיש עליו אותיות משום דהוה ליה מוחק עיין שם. ולכאורה קשה לפי מה שכתב הרמ"א בתשובה להתיר לפתוח ולנעול ספר שכתוב על הדפין אותיות משום דמה שמרחק אות מקרב האותיות זה מזה אינו ככותב ומוחק וכן פסק הט"ז והמגן אברהם סי' ש"מ, אם כן גם כאן מה שקורע את החתימה ומרחק את האותיות זו מזו לא נחשב כמוחק, וראיתי באלה רבה סי' תקי"ט שעמד בזה, אך באמת לא קשיא מידי דיש לומר דהם איירי באופן כשמשבר את החתימה היא נפרכת לחלקים דקים, באופן שהאותיות כלום לגמרי, ומשום הכי הוי המוחק, והרמ"א דהתיר היינו באופן שהאותיות נשארים כמו שהיו ורק שהם נפרדים".

[31] שו"ע חו"מ סי' כה ס"ב ברמ"א.

[32] ראה גם שו"ת נשמת שבת (ח"ז סי' קג) ש"המיקל בעת הצורך יש לו על מי לסמוך".

ואם תאמר, מדוע לא מצאנו היתר זה ברוב ספרי אחרוני זמננו? יש לומר שתי תשובות בדבר: א. כמבואר לעיל הערה 4, המשנה ברורה החמיר לכתחילה אפילו בפתיחת ספרים. ואם כן לדידו כל שכן שיש לאסור חיתוך עוגה ופתיחת אריזות שהוא דבר השנוי במחלוקת גם למתירים בספרים (דהט"ז מחמיר כמבואר בפנים). וגם מרבני אנ"ש יש שנגררו אחרי המשנה ברורה בזה, וזאת בעקבות קצות השולחן (סי' קמד ס"ג) שמשום מה נטה קו מפשט לשון אדה"ז והצמח צדק (הנ"ל) שכתבו ש"נוהגין" היתר בפתיחת ספרים עם אותיות, ונמשך אחר המשנ"ב שצידד להחמיר בזה, וכתב: "ספרים שכתוב אותיות או סימני מספרים בראשי חודי הדפים יש אוסרין לפתחן כו' ויש מתירין וכן נוהגין, לכן צריך ליזהר שלא לרשום אותיות על חודי הדפים, ואם רשמו אותיות יש לחתוך חודי הדפים עד שלא יהיו האותיות ניכרים". וכפי הנראה מקור דבריו אלו הוא בשער הציון למשנה ברורה (סי' שמ ס"ק כה) שכתב: "ולכתחלה בודאי טוב יותר לצאת ידי הכל שלא לעשות אותיות על חודי הדפין". דהמשנה ברורה אזיל בזה לשיטתו הנ"ל שיש לחוש לדעת האוסרים פתיחת ספרים אלו ולכן אם יש לו ספר אחר לא יפתח ספר זה (כנ"ל), ומטעם זה כותב שעדיף לא לכתוב אותיות על הספרים כלל. אבל לפי פשט דברי אדה"ז פתיחת ספרים עם אותיות מותרת לכתחילה, וממילא אין צורך להימנע מכתיבת אותיות אלו על הספרים ועל אחת כמה וכמה שאין צריך לחתוך את חודי הדפים כדברי קצות השולחן. ובצירוף דברי הרמ"א שדין שבירת עוגה שוה לפתיחת ספרים, גם קריעת אריזות עם אותיות מותרת. ב. ההיתר לפתוח אריזה במקום האותיות הוא בתנאי שיש אפשרות לחזור ולקרוא את האותיות על ידי קירוב הקרעים (כדלהלן בפנים). ויתכן שמאחר ובסוגי אריזות שונים או בצורות פתיחה שונות האותיות נשחתות באופן שלא ניתן לחזור ולקרותן (וכמדומה שלפני כמה עשרות שנים היה נפוץ יותר השימוש באריזות נייר, שכידוע בקריעתו מצוי מאוד שהאותיות הקטנות שעליו נשחתות באופן שלא ניתן לחזור ולקרותן גם אם מקרבים את הקרעים, משא"כ ברוב אריזות הניילון של ימינו), לכן יש שחוששים להתיר פתיחת אריזות עם אותיות בכל אופן, שמא יבואו לפתוח גם באופן שלא ניתן לחזור ולקרוא את האותיות.

וראה עוד קובץ בית אהרן וישראל קנו עמ' צז-קח.