קניית רכב מהוצאה לפועל

[1] משפטי מלוכה עמ' קעה: "דא עקא שהשומא היא הרבה פחות מערך החפץ ובכהאי גונא השומא בטלה, ולאו דינא דמלכותא אתקרי אלא חמסנותא דמלכא ולכולי עלמא אין אומרים בזה דינא דמלכותא דינא כו'. ושמעתי מפי הגרי"ש אלישיב כו' שדעתו לאסור. וביאר דבריו, שאין דין זה תלוי בדינא דמלכותא, אלא כיון שהשלטון או המס גובים יותר משיעור החוב, מחמת איחור וכדומה, הרי שבתשלום זה יש איסור רבית, ובמקום איסור לא אמרינן שדינא דמלכותא דינא. עוד הוסיף הרב כו', דאם המציאות כמו שכתבנו לעיל שהשומא נעשית בפחות משווי החפץ, אין הכי נמי יש לאסור לקנות אף מטעם זה". וראה עוד שו"ת אשר חנן ח"ה חו"מ סי' כב.

[2] קובץ הישר והטוב ח"ח עמ' מג: "[הרב נפתלי נוסבוים:] יסוד ההיתר לקנות נכס ממכרז שעושים הבנקים, על אף שבדרך כלל מתבצעת המכירה דרך בית המשפט ולא דרך בית דין, ולא מתבצעת הגביה כדין המבואר בשולחן ערוך, ולפעמים אף נמכרת הדירה בהרבה פחות משוויה, והליכי גביה בבית משפט נוגדים את הליכי הגביה בדין תורה (ומטעם זה אכן אין לקנות נכסים ממכרז שמבצעת רשות ההוצאה לפועל, כיון שסדר הגביה מתבצע שלא כדין, הן בנסיבות לרדת ולגבות את הנכסים והן בדרך הגביה שהוא השומא וכו', ונמצא שגוזל את חבירו שלא כדין), מקובל להתיר הרכישה מהבנק, וזאת מפני שכל לוה הנוטל הלואה מהבנק הרי הוא מאשר ומסכים בחתימתו לכל הליכי הגביה המקובלים בין הבנקים במקרה של אי החזרת כספים, והרי זה כאילו הסכים מלכתחילה שימכרו את דירתו במקרה שלא יעמוד בפרעון החוב לקונה שיוצג מולו על ידי זכייתו במכרז ובגובה הסכום שיזכה בו. ומטעם זה יש להוסיף ולומר שמאחר וגם זה מקובל היום בין הסוחרים להוריד מתמודדים על ידי דמי לא יחרץ, הרי זה כאילו הסכים גם להליך זה מלכתחילה שהרי הסכים להליך המקובל בין הסוחרים".

שם עמ' צב: "ומהאי טעמא מורים גדולי הדיינים שליט"א שמותר לקנות במכרזים של הוצאה לפועל שנערכים על ידי הבנקים על מנת לגבות חובם, דמעיקרא אדעתא דהכי שיעבד הלוה נפשיה (משא"כ במכרזים הנעשים ע"י רשויות המס עבור חובות מיסים וכדומה, שמעולם לא שיעבד הבעלים נכסיו לגבייה בדרך זו, יתכן שאסור לקנות הנכסים מהם ואכ"מ)" [וראה שם בהמשך הדברים שפקפקו בהיתר האמור להוריד מתמודדים אחרים על ידי תשלום דמי 'לא יחרץ']. וכן כתב בספר באר חנוך ח"ב עמ' ש.

וראה שו"ת דברי חיים חו"מ ח"ב סי' ל: "דהנה ידוע לוה שחייב עצמו למלוה שיגבה בלי שומא ובלא אדרכתא התנאי קיים כמבואר בהמחבר [חו"מ סי' ק"ג סעיף ז'] והסמ"ע ז"ל [ס"ק י"א] כתב וז"ל דתנאי בממון קיים, והנה זאת ידוע לכל מי שבקי קצת בעניני נמוסי המדינה זו שלכל דבר יש חקים נקראין פערגראווין ואם אחד מקבל עליו כפי הפערגראוו מחויב לקיים מכח תנאי לא מכח דינא דמלכותא כלל שכן קיבל על עצמו חיוב דבר זה בפירוש (ולא דמי כלל למקבל לילך בדיני גוים), והנה גם זה ידוע דבעניני קאפציע יש חוקים שונים וחד מהחוקים היא שבאם לא ישלם השוכר כפי ההתחייבות יומכר כל נכסי הערב וישומו תחילה ואך אם יהיה ליציטאציע ולא יתנו כפי השומא ימכר כפי שיוכל כדי לגבות חובו והערב כשחתם זה על נתינת הקאפציע בוודאי כתב שמחויב כפי פערגראוו ואם כן נתחייב מחמת תנאי לקיים זה ובפרט שדבר וחק זה ידוע לכל שמוכרין על ליציטאציע אפילו בזול הרבה וא"כ כבר קבל עליו זה הערב ונתחייב מחמת תנאי, ואין לומר שהוא דבר שאינו קצוב הא דבר שאינו קצוב הוא מטעם אסמכתא אשר לא שייך כאן כלל ובפרט שהוא בידו להוציא שיקנו כפי שוויו כאשר באמת רצו לקנותן בשוויו כמבואר בשאלה. ולפענ"ד ברור שלא מחמת דינא דמלכותא נתחייב רק מחמת שנתחייב עצמו כך בשעת שנעשה ערב לקיים חק זה הידוע. ואם כן אין כאן שום ביטול מקח מחמת בפחות משוויה הרבה מתרי טעמי מחמת דבחוב מס המלך למלך מעבדיו לכולי עלמא דינא דמלכותא דינא וגם מטעם התנאי שקיבל על עצמו כן".

וראה פסקי דין ירושלים ח"ו עמ' יט-כא, ושו"ת מעין אומר ח"י פ"ד סי' יז-יח, שאסרו בכל אופן.

[3] דאף שנתבאר בשו"ע סי' שנח ובשוע"ר ס"כ שאסור לקנות דבר "שחזקתו גנוב" או "שרוב הדבר ההוא חזקתו גנוב", והרי ידוע שפעמים רבות ההוצאה לפועל גובים מבני אדם רכוש שעל פי דין תורה אין לגבותו, או שצורת גביית הרכוש או מכירתו היא שלא כדין תורה, כנ"ל. מכל מקום, מפורש בשו"ע סי' שסט ס"ג ש"אם היה מיעוט שלו אף על פי שרוב ממונו גזול מותר ליהנות ממנו עד שידע בודאי שדבר זה גזול בידו".

בביאור החילוק בין שני הדינים כתב הסמ"ע שם ס"ק ה: "ועיין לעיל ריש סימן שנ"ח שפסקו הטור והמחבר וגם הרמב"ם דאסור לקנות מהגנב דבר שרובו בחזקת גנוב, ושם בדרישה כתבתי דיש לחלק, דברועים ואינך דלשם דהן בחזקת גנבים ומסתמא כל מה שבידם הוא בחזקת גנוב כי כל מלאכתן בזה אלא שיש מיעוט רועים שאינן גנבים כלל ותלינן לזה שבא לקנות ממנו בהרוב, משא"כ כאן דמיירי בידוע בו שיש בידו של זה מיעוט ממון שאינו גזול". וכן כתב הט"ז שם: "ולא דמי לההיא דריש סימן שנ"ח דאסור לקנות דבר שרובא בחזקת גנוב כו', דכאן ודאי מן הראוי ליזיל לקולא כיון דהמיעוט הוא ברור לפנינו שיש לו משלו מעט, והוי כאילו מונח בפני עצמו וע"כ הו"ל קבוע, משא"כ בסימן שנ"ח אין היתר ברור לפנינו אלא דרוב הוא גנוב ע"כ אזלינן בתר רובא". מבואר שכאשר ידוע שמיעוט שביד הגנב אינו גניבה, מותר לקנות ממנו. והוא הדין הוצאה לפועל, יתכן אמנם שרוב מה שגובים אינו נכון על פי התורה, אך כל שישנו חלק מועט על כל פנים שנגבה כדין, מותר לקנות מהם בסתמא כל עוד לא ידוע שמה שלפנינו גזול. וכן כתבו: ספר חקת משפט מאמרי גזילה מאמר ו-ז; שו"ת חבל נחלתו ח"ד סי' מט.

וראה אמרי יעקב על שוע"ר חו"מ סי' ז ס"ט ליקוטים אות טז: "דיש מקום לצדד להתיר לקנות משלטונות המכס וכן מהוצאה לפועל, ועל כל פנים אין למחות בהמקילים" (ובספר משפטי מלוכה עמ' קעו מעיד המחבר שהרב המחבר ספר אמרי יעקב אמר לו "שהוראה זו שמע מפי הגאב"ד הגר"ש וואזנר"). ובספר שערי צדק ח"ט עמ' 302: "וכן שמעתי מהרשל"צ הגר"מ אליהו כו', שנכון מצד המוסר שלא לרכוש מהוצאה לפועל כשיש חשש לצער את הבעלים, אולם מצד ההלכה והדין מותר". וראה עוד: ספר אמרי איש, דדש, שאלה לד; שו"ת מעין אומר ח"י פ"ד סי' יז; משפטי אליהו, לוי, ח"ב סי' נז; קובץ דרכי הוראה ד עמ' קנ; קובץ אמונת עתיך 112 עמ' 29-30; משפטי מלוכה שאלה א.

[4] משפטי התורה ח"ב סי' כה עמ' קכה: "בחוץ לארץ מכיון שלשלטונות הגויים מותר מכח 'דינא דמלכותא דינא' להחרים רכוש מהחייבים להם על פי החוקים שקבעו, וחוקים אלו מחייבים (גם על פי דין תורה) הן את הרוב הגויים והן את התושבים היהודיים שם, לפיכך מותר לכתחילה לקנות חפצים מהמכירה של השלטונות, ואפילו אם ברור לקונה שהחפץ שנמכר הוחרם מיהודי".