קידוש לאישה שלא התפללה ערבית

[1] הגהות רעק"א לשו"ע או"ח סי' רעא ס"א: "וגם לכאורה לאו דוקא תפלה אלא דכל שמזכיר שבת ואומר שבתא טבתא ג"כ יוצא. דמ"מ הזכיר שבת".

[2] ראה ביאור הלכה שם ד"ה דאיתקש, שהקשה על דברי רבי עקיבא איגר הנ"ל: "ולפלא דהרי הרמב"ם כתב דבעינן זכירת שבח וקידוש". אכן, בנוסח "להדליק נר של שבת קודש" יש גם הזכרת קדושת השבת. ועיין עוד קצות השלחן סי' עט בדי השלחן סוף ס"ק א. שו"ת אפרקסתא דעניא ח"א סי' מ אות א.

[3] שוע"ר סי' רעג ס"ו: "אם כבר קידש לעצמו במקום סעודתו, כיון שהוא אינו צריך לקידוש זה אין לו לקדש לאחרים לכתחלה אלא אם כן הם אינם יודעים לקדש בעצמם". בטעם הדבר כתב לעיל בקונטרס אחרון לסי' ער"ב ס"ק ב': "מי שיצא כבר ידי חובתו, שאינו מחוייב בדבר אלא מדין ערבות, לכן כיון שהחייב בעצמו יכול לפטור חובו בעצמו אין להערב לפוטרו". מטעם זה מובן שאין נפקא מינה בין קידוש ליל שבת שיש בו גם ברכת "מקדש השבת" לבין קידוש יום שבת שאין בו אלא ברכת "בורא פרי הגפן", דמכל מקום כיון שיש בברכה זו "חובה" (ואינה כשאר ברכות הנהנין שאינה אלא משום הנאה, וכמבואר בשוע"ר סי' רע"ג ס"ו: "ברכת בורא פרי הגפן של קידוש בין של לילה בין של יום כו' אינן דומות לשאר ברכת הנהנין הואיל והן חובה", ושם סי' קסז סכ"ג: "שהיא חובה משום קידוש ולא משום הנאתו", ושם סי' רצז ס"ז: "שהיין של קידוש אינו תלוי בהנאתו כלל שלא תקנוהו חכמים בשביל הנאת האדם אלא בשביל שצריך לזכרהו על היין"), לכתחילה אין למי שכבר יצא ידי חובתו לברך עבור מי שעדיין לא יצא באם יודע לברך בעצמו.

[4] שוע"ר סי' רעא סכ"ד-כה: "המקדש צריך שיטעום מהכוס כמלא לוגמיו כו' והוא רובו של רביעית באדם בינוני כו'. אם לא טעם המקדש וטעם אחד מהמסובין אם טעם כמלא לוגמיו ממש יצאו כולם ידי חובתן כו'. והגאונים סוברים שאם לא טעם המקדש עצמו כמלא לוגמיו לא יצא אף על פי שטעמו המסובין כל אחד כמלא לוגמיו וראוי לחוש לדבריהם לכתחלה".

וראה שוע"ר סי' ערב ס"ב: "יין מגתו מקדשין עליו וסוחט אדם אשכול של ענבים ואומר עליו קידוש היום ומכל מקום מצוה מן המובחר ביין ישן שהוא משובח יותר". מבואר מדבריו שמותר לכתחילה לקדש על מיץ ענבים, רק שאין זו מצוה מן המובחר. ופשיטא שזה עדיף טפי מלצאת ידי חובת קידוש באופנים הנ"ל המוגדרים "דיעבד".