קדיש על משניות בסוף התפילה

[1] ראה שו"ת התעוררות תשובה ח"א סי' כח: "מה שאיתא בפוסקים [עין מגן אברהם סי' קכ"ד סע"ק ז'] ושו"ע או"ח (סי' נ"ג סעי' י"א) שאין להאריך בתפלה בצבור אם ממתינין עליו, יען שהוא טרחה דצבורא, והביאו ראיה מר' עקיבא שלא האריך בתפלתו בציבור כדאיתא במסכת ברכות (ל"א ע"א), אך יש לומר דאם יש לו מנין בפני עצמו והמה יודעים שמאריך בתפלתו מותר לו להאריך ואין בו משום טרחא דצבורא, כי אם היה להם דבר זה לטורח לא היו הולכים להתפלל אליו, דהרי יכולים לילך לבית הכנסת או למנין אחר, וכיון שיודעים שמאריך והולכים אצלו, אדעתא דהכא מרוצים הם".

[2] ידוע עד כמה חז"ל הקפידו על ענין "טרחא דצבורא". ועד שמחמת טעם זה הקלו בכמה וכמה עניני מצוה אחרים – ראה הנלקט באנציקלופדיה תלמודית ח"כ ערך 'טרחא דצבורא'.

המושג "טרחא דצבורא", שיסודו "כבוד הצבור" (ראה סוטה לט, ב וברש"י שם ד"ה להפשיט את התיבה), כשמו כן הוא – תלוי בדעת הציבור. כלומר, אין מקום לקבוע מראש כללים וגדרים – מה נחשב "טרחא דצבורא" ומה לא. אלא הדבר תלוי בתנאיי המקום והזמן, כלומר בהלך הרוח של הציבור באותו מקום ובאותו זמן.

ואכן מצאנו בספר הליכות שלמה, תפילה, פי"א סט"ו, שגם הוספת קדיש שאין הכרח לאומרו יכולה להיכלל בגדר "טרחא דצבורא".

אמנם, כאשר אין דעת כל הציבור שוה, כי חלקם מתרצים להוספת קדיש זה וחלקם מקפידים על כך, לכאורה היה מקום ללכת אחר רוב הציבור, וכמו שנאמר "אחרי רבים להטות". אולם, כאשר מדובר בהוספת קדיש שאינה ממנהגי המקום, יש מקום להתחשב גם בדעת המיעוט שמקפידים וטוענים שהדבר נחשב 'טורח' עבורם. וכמו שכתב בשו"ת דבר יהושע ח"א סי' פה: "ומה שכתב מעכת"ה שליט"א טעם שלא נכון לקרות פרשת הנשיאים קודם תפלת מוסף מפני טירחא דציבורא, הנה אם רוב הציבור אינם מאותם שנוהגים לקרות הנשיאים בספר תורה בודאי צדקו דברים. ואפשר דאפילו מיעוט יכול לעכב, מאחר שאין הם מחויבים לילך אחר מנהג הרוב, אם אין המנהג בהעיר רק שרוב מתפללי ביהכנ"ס נוהגים כך – לאו כל כמיניהו להטריח את המיעוט בשבילם".