[1] ספר המנהגים לרבי אייזיק טירנא (מנהג כל השנה הגהות המנהגים אות יד): "כל מקום שהאנשים ונשים רואין זה את זה כגון בסעודת נשואין אין לברך שהשמחה במעונו לפי שאין שמחה לפני הקב"ה כשיש בו הרהורי עבירה". ים של שלמה למהרש"ל (גיטין פ"א סי' יח): "שאין לברך שהשמחה במעונו כשאנשים ונשים יושבים בבית אחד, לפי שאין שמחה לפני הקדוש ברוך הוא במעונו באותה שעה". ב"ח (אה"ע סי' סב): "בקראקא נוהגין שבסעודה שעושין בליל ב' מברכין אשר ברא ולא שהשמחה במעונו, והוא תימה ולא מצאתי שום טעם למנהגם זה, אלא לפי שסעודה זאת קטנה היא ומושיבין האנשים והנשים יחד בחדר אחד, וכתב במנהגים דאין מברכין שהשמחה במעונו היכא דאיכא חששא דהרהור עבירה". ובמקום אחר כתב עוד כיוצא בזה (יו"ד סי' שצא): "בליל שני כו' דנוהגין בקראקא שלא לברך שהשמחה במעונו כו' נראה שהוא מפני דמתאספין אנשים ונשים מועטים בחדר אחד ואיכא הרהורי עבירה ואין שמחה במעונו בדוכתא דאיכא איסורא".
בדברי הב"ח מבואר היטב שהאיסור לשבת ללא מחיצה הוא גם בסעודה קטנה עם אנשים ונשים מועטים כגון סעודת שבע ברכות, ולא רק בסעודה גדולה כסעודת נישואין.
אמנם, יש שעלה בדעתם לפרש את דברי הב"ח שאין כוונתו לומר שעצם הישיבה ללא מחיצה אסורה, אלא רק שהיושבים כך לא יאמרו שהשמחה במעונו (ראה שו"ת בני בנים, הנקין, ח"א סי' לה עמ' קיא. פרדס חב"ד 16 עמ' 74-75).
אבל הרבי שולל הבנה זו, ואלו דבריו (אגרות קודש ח"ט עמ' א-ג, בתרגום מאידיש): "על פי דרישת השולחן ערוך חייבת להיות מחיצה בשעת החתונה בין גברים לנשים כו', השולחן ערוך אומר שחתונה צריכה להיות עם מחיצה". ועל המילים "השולחן ערוך אומר" מציין הרבי בשולי הגליון: "ב"ח ובית שמואל בשולחן ערוך אבן העזר סימן ס"ב סקי"א". הרי שהרבי מבין בדברי הב"ח הנ"ל שעצם הישיבה ללא מחיצות היא נגד הדין. וכך כתב הרבי במפורש במקום אחר (שלחן מנחם ח"ו עמ' רכג): "מה שאמרו לו בהנוגע לעירוב אנשים ונשים בסעודת חתונה שעל פי הלכה אינו נוגע אלא בשלילת אמירת שהשמחה במעונו ותו לא מידי והמקפידים על עצם הענין הוא רק הנהגה על פי חסידות שאין לכופה על כל אחד ואחת, מובנת הפליאה והתמיהה איך אפשר לומר כהאמור, שהרי מבואר הטעם לשלילת אמירת שהשמחה במעונו בעירוב הנ"ל מפני שאין שמחה במעונו של הקב"ה כשהיצר הרע שולט, והאומנם שליטת יצר הרע מותר חס ושלום למי שהוא מישראל? ואין להאריך בדבר הפשוט".
[2] לבוש (במנהגים שבסוף חלק או"ח סל"ו): "אמרו בספר חסידים [סי' שצג] כל מקום שאנשים ונשים רואין זה את זה כגון בסעודת נישואין אין לברך שהשמחה במעונו, לפי שאין שמחה לפני הקדוש ברוך הוא כשיש בו הרהורי עבירה ע"כ, ואין נזהרין עכשיו בזה, ואפשר משום דעכשיו מורגלות הנשים הרבה בין האנשים ואין כאן הרהורי עבירה כל כך, דדמיין עלן כקאקי חיוורא מתוך רוב הרגלן בינינו וכיון דדשו דשו". ובספר דרך פקודיך לבעל הבני יששכר (מל"ת לה חלק הדיבור אות ח) ביאר את דברי הלבוש: "דבעת שהיה קרן ישראל על מכונו והיתה פרנסה מצויה לא היו רואים שום אשה בחוץ כי לא היו עוסקים במשא ומתן ואם כן כאשר הזדמן לאדם לראות איזה אשה היה חידוש ונפל ההרהור במחשבה ובלב, משא"כ עתה בכובד הגלות וקושי הפרנסה הנשים עוסקות במו"מ אין כאן חידוש בראיית נשים כי הוא דבר המורגל ולא יתפעל האדם כ"כ מהרהור כו' שלא ראינו מעולם מי שחשש לזה, ומותר לומר שבע ברכות אפילו בלא מחיצה".
אבל הרבי באגרות קודש (ח"ט עמ' ג) כותב שלמעשה אין לסמוך על סברת הלבוש: "ומה שכתב בלבוש (במנהגים סוף חלק אורח חיים) דדמיי כקאקי חיוורי – בעוונותינו הרבים רואים אשר לעת עתה אין הדבר כך".
וראה בהערה הקודמת שהב"ח שאליו ציין הרבי כמקור לחובת המחיצה בסעודות, כתב זאת במפורש גם על סעודה קטנה עם מעט אנשים כגון שבע ברכות. ועל כן צריך עיון טובא האם לדידן ניתן לסמוך על דברי הלבוש אפילו בסעודות קטנות.
וראה גם שו"ת משנה הלכות (חי"ב סי' שמב) ושו"ת ויברך דוד (הרפנס סי' קצא) שמן הדין חובה להציב מחיצות גם בסעודת שבע ברכות.
ולהעיר מהעובדה שבסעודות החג אצל הרבי – שכידוע השתתפו בהן אורחים רבים שאינם מבני המשפחה – נהגו שהנשים יושבות בחדר נפרד בסמוך. ראה המלך במסיבו (ח"א עמ' טו): "הרבניות יושבות בחדר מיוחד בכל סעודות יום טוב וכן גם בעת הסדרים כו'. בעת הקידוש נגשות סמוך לפתח" (וראה שם במבוא לספר, ובעמ' מא, ושם ח"ב עמ' שיז ועמ' שכ).
[3] דזיל בתר טעמא – "איסורא" של "הרהורי עבירה" בשעת הסעודה כמבואר בפוסקים הנ"ל (הערה 1). וזה שייך בכל מקום שיושבים בסעודה באופן שהגברים רואים את הנשים.
וראה שולחן ערוך אדמו"ר הזקן (סי' תקכט סי"ג): "חייבים בית דין להעמיד שוטרים ברגלים שיהיו מסבבין ומחפשין בגנות ופרדסים ועל הנהרות שלא יתקבצו שם אנשים ונשים לאכול ולשתות ויבואו לידי עבירה, וכן יזהירו זה לכל העם שלא יתערבו אנשים ונשים בבתיהם לשמחה ולא ימשכו ביין שמא יבואו לידי עבירה אלא כולם יהיו קדושים". ובמשנה ברורה (שם ס"ק כב) כתב על זה: "באמת דין זה החיוב תמיד להזהיר ולמחות מי שיש בידו". מדבריהם למדנו: א. חובת הזהירות לא להתערב אנשים ונשים זרים בסעודה של שמחה אינה רק ביום טוב אלא "תמיד". ב. ההקפדה קיימת לא רק במקומות המיועדים לאירועי שמחה אלא גם "בבתיהם".
[4] כן משמע מסתימת כל הפוסקים הנ"ל (הערה 1) שלא העלו סברא להתיר בנשוי ואשתו עמו.
את המושג "אשתו עמו" מצאנו בשולחן ערוך לענין הצלה ממעשה עבירה (אה"ע סי' כב ס"ג): "כל אשה שאסור להתייחד עמה, אם היתה אשתו עמו הרי זה מותר להתייחד מפני שאשתו משמרתו". אבל כאן מדובר על איסור "הרהורי עבירה" כתוצאה מראיית נשים זרות בשעת הסעודה, ולזה לא מספיק ש"אשתו עמו" אלא צריך דוקא מחיצה שמונעת את ראיית הנשים הזרות במשך הסעודה.
ראיה לדבר מתשובת הגאונים שכתבו (אוצר הגאונים ח"ו סוכה עמ' 69): "שאסור לו לאדם להתערב עם הנשים בסעודה, חוץ מאחותו ואחות אביו ואחות אמו ואחות אשתו – על מנת שתהא אשתו בסעודה שהיא משמרתו מן העבירה". מבואר שלא התירו הגאונים לאיש לשבת עם נשים בסעודה אחת מכוח זה שגם "אשתו בסעודה" – אלא באותן קרובות משפחה שהשולחן ערוך (אה"ע סי' כא ס"ז) פוסק אודותן "שאין לבו של אדם נוקפו עליהם" כגון "אחותו הגדולה ואחות אביו וכיוצא בהם". אבל לגבי נשים זרות לא מצאנו שיועיל המושג "אשתו עמו" להתיר לשבת עמן בסעודה ללא מחיצה.
[5] בקרובי משפחה שרגילים זה בזה הרבה, יש מקום להקל לסמוך על דברי הלבוש דלעיל (הערה 2) ש"מתוך רוב הרגלן בינינו" אין באים להרהור. זאת על פי המבואר בשולחן ערוך (אה"ע סי' כא ס"ז) שבקרובות משפחה קיים מושג של "אין לבו של אדם נוקפו עליהם, כגון אחותו הגדולה ואחות אביו וכיוצא בהם" (ושם ממשיך שאין זה מתיר קירבה וחיבוק ונישוק וכו' חס ושלום). מובן ופשוט שמציאות זו תלויה באופן ישיר לא רק במידת קירבת המשפחה אלא גם במידת רגילות הגברים עמהן, דככל שהרגילות עמהן גדולה יותר כך פוחתת נטיית היצר להתגרות בעקבות ראייתן, וכסברת הלבוש הנ"ל.
ואין זה עומד בסתירה לדברי הרבי (המובאים בהערה הנ"ל) שאין לסמוך על דברי הלבוש. כי המעיין בדברי הרבי יראה שאינו שולל את יסוד דברי הלבוש שעל ידי "רוב הרגלן בינינו" נחלשת התגרות היצר בראייתן, כי יסוד זה בוודאי נכון באופן עקרוני, וכפי שכותב השולחן ערוך הנ"ל שבעצם קיים מושג של "אין לבו של אדם נוקפו" בנשים מסוימות. הרבי רק כתב שאין להתיר על סמך סברא זו לשבת בסעודה גברים ונשים ללא מחיצה באופן גורף, וזאת משום שעינינו רואות שהמציאות בפועל "לעת עתה" היא שלגבי נשים זרות לא "דמיי כקאקי חיוורי" והיצר אכן מתגרה בראייתן. אבל אין הכי נמי, גבי קרובות משפחה שהאדם רגיל בהן הרבה, לא מופרכת כלל מציאות של "אין לבו של אדם נוקפו עליהם" כל כך – על דרך שכותב השולחן ערוך. בסעודה משפחתית במצב כזה אין כל הכרח להסיק מדברי הרבי הנ"ל שמחיצה מעכבת.
וכן כתב בשו"ת ויען דוד (ווייס, ח"ז אה"ע סו"ס כו): "לבו גס בה שאוסר ביחוד, יש לומר דקיל לענין הסיבה (בחדר יחד)".
ולהעיר מהגדה של פסח עם לקוטי טעמים ומנהגים (כפר חב"ד תשס"ז עמ' קכג) שאצל הרבי המהר"ש בליל הסדר "הנשים היו סועדות באותו חדר אבל על שלחן מיוחד". ומן הסתם היו כולם בני המשפחה.
[6] תשובת הגאונים (אוצר הגאונים ח"ו סוכה עמ' 69): "אסורין הן בסעודה בזמן שהן מעורבבין אלו ואלו האנשים והנשים, שאסור לו לאדם להתערב עם הנשים בסעודה, חוץ מאחותו ואחות אביו ואחות אמו ואחות אשתו – על מנת שתהא אשתו בסעודה שהיא משמרתו מן העבירה". וראה דברי השולחן ערוך המובאים בהערה הקודמת שקרובות משפחה כגון אלו "אין לבו של אדם נוקפו עליהם", ושזה כמובן תלוי במידת הרגילות שלו עמהן.
[7] שולחן ערוך אבן העזר (סי' כא ס"א): "צריך אדם להתרחק מהנשים מאד מאד, ואסור לקרוץ בידיו או ברגליו ולרמוז בעיניו לאחד מהעריות, ואסור לשחוק עמה, להקל ראשו כנגדה או להביט ביופיה, ואפילו להריח בבשמים שעליה אסור כו', והמסתכל אפילו באצבע קטנה של אשה ונתכוין ליהנות ממנה כאלו נסתכל בבית התורף (פי' ערוה) שלה כו', והמתכוין לאחד מאלו הדברים מכין אותו מכת מרדות, ואלו הדברים אסורים גם בחייבי לאוין". על פשר הלשון "מאד מאד" שכתב השולחן ערוך, ביאר הבית שמואל (שם ס"ק א): "לפי שנפשו של אדם מחמדתן לכן כתב מאוד מאוד".
