פרפומריה בפסח

[1] ראה בית יוסף יו"ד סי' קכג בשם הרשב"א שסיכה ואפילו רחיצה בדבר האסור כדרך הנאתו נחשבת כשתייה. ובנקודות הכסף שם סי' קיז הביא מכתב יד הרמ"א שתמה על המנהג שנהגו להשתמש בסבון שיש בו חֵלב אסור, וכתב הש"ך שנכון לנהוג כהמחמירים בזה. אמנם, הפרי חדש שם ס"ק ד התיר להשתמש בסבון שיש בו חֵלב אסור כיון שהוא פגום. וכדבריו כתבו ערוך השולחן שם סכ"ט, כף החיים שם ס"ק יז וכף החיים או"ח סי' שכו ס"ק מה. הביאור הלכה סי' שכו ס"י כתב שבמקום שאפשר להשיג סבון שאין בו חֵלב יש לחוש לדברי המחמירים ולא לרחוץ בסבון של חלב. וראה שו"ת שבט הלוי ח"ב סי' מח שגם הש"ך והביאור הלכה דיברו על סבון פגום ואף על פי כן החמירו בו. והנה בשוע"ר סי' תמב סל"ב כתב שבאכילת דבר שנפסל מאכילת כלב נעשה "אחשביה" להחשיבו כאוכל גמור ונאסר מדרבנן. ובסי' תסז סכ"ד כתב בשם המגן אברהם שאסור לעשן בפסח טבק שנשרה בשכר. ובספר בית מאיר סי' תסד סוס"ח תמה על איסור זה, שהרי הטבק אינו ראוי לאכילת כלב. ותירץ: "דמשום חומרא דחמץ" נחשב העישון "דומיא דאכילה". מבואר מדבריו שגם בשימוש שאינו אלא "דומיא דאכילה" אמרינן "אחשביה" לאסרו אף שנפסל מאכילת כלב. ואם כן הוא הדין בנידון דידן לענין "סיכה כשתייה", שגם אם סך בדבר שנפסל מאכילת כלב, על ידי פעולת הסיכה נעשה "אחשביה" ונאסר מדרבנן. ובזה יובנו דברי הש"ך והביאור הלכה הנ"ל שהחמירו בסבון של חֵלב למרות היותו פגום כמו שכתב הפרי חדש. אמנם, יש מאחרוני זמננו שכתבו שבסיכה כשתייה אין אומרים "אחשביה" – ראה חוט שני פסח עמ' צה ומנחת אשר על הגדה של פסח עמ' שנח. אבל כאמור, הש"ך כתב שנכון להחמיר בזה, מאדה"ז משמע שאוסר בזה, וגם הביאור הלכה כתב שאם אפשר להשיג סבון כשר אין להשתמש בסבון של חֵלב. והנה בשוע"ר הלכות שבת סי' שכו ס"י כתב: "אסור לרחוץ ידיו במלח וכל שכן בבורית או שאר חלב מפני שנימוח על ידו והרי זה כמוליד בשבת". ומקורו ברמ"א שם. ובביאור הגר"א שם דייק ברמ"א: "משמע מדבריו דבחול מותר". ולדבריו כן יש לדייק בדעת אדה"ז שבחול מותר לסוך בבורית ובחלב. ולכאורה זה סותר להנ"ל שסיכה כשתייה אפילו בדבר פגום. אך הנה מקור דברי הרמ"א ואדה"ז הוא בספר התרומה סי' רלח ובסמ"ג ל"ת סה ובמרדכי שבת רמז שלח, והם אכן כתבו במפורש שבחול מותר לסוך בחלב, אלא שהוסיפו בזה סייג שזהו בתנאי שאינו סך לתענוג אלא משום צער ורפואה כי רק לתענוג אסרו חכמים משום סיכה כשתייה. עכת"ד. לפי זה מובן שאין מקום לדייק מהרמ"א ואדה"ז להתיר אלא בסיכה לשם צער וריפוי כגון משחות רפואיות, אבל בנדון דידן – "תמרוקים" – נכון להחמיר בזה. וראה הליכות שלמה ניסן פ"ד הערה 63 אודות הנהגתו של הגרש"ז אוירבך, שלמרות שכתב סברות להקל בסבון מפני שאינו ראוי למאכל כלב "מכל מקום לעצמו השתמש רבנו בסבון הכשר לפסח".

[2] לא שייך כאן "סיכה כשתייה" מאחר והאיפור מטרתו רק לצבוע הגוף ואין כאן סיכה ואפילו לא רחיצה (ראה הערה הקודמת).

[3] ראה שוע"ר סי' תמב סל"ד: "דיו שבשלו נכרי בשכר כו' שהשכר שבדיו זה נפסל מאכילת כלב כו' מותר לכתוב בו במועד דאף אם ישכח ויתן קולמוסו לתוך פיו אין בכך כלום כיון שאין מתכוין לאכלו".

[4] יתכן שנדבק בו משהו חמץ מהשפתיים תוך כדי שימוש במשך השנה.