פירוט מקום החמץ במכירה

א. בענין מכירת חמץ לגוי קודם הפסח דנו האחרונים האם וכיצד צריך לפרט בשטר את מקום החמץ הנמצא בתוך הבית.

בספר מועדים וזמנים (ח"ג עמ' קסד) כותב הגר"מ שטרנבוך: "נכון לעורר דבהרבה מקומות נהגו שכל אחד רק חותם שמו שמסכים להמכירה ומציינים כתובתו ואינו מפרט כלל המקום בדירתו שהניח החמץ והושכר מעכשיו בדירתו, וצריך לומר שמוכר או משכיר כל מקום שיש חמץ, ואין צורך לפרט המקומות שהושכרו מעכשיו להנכרי, אבל מאד ראוי להסתפק אם מהני כה"ג, דמאחר שלא מסויים המקומות שהשכיר ע"כ חסר גמירות דעת מצד הנכרי והוה כדבר שאינו מסויים דלא קנה, ובפרט שאפילו הגוי יבדוק אינו ברור שימצא כל מקום ומקום שיש בבית אפילו מפירורי חמץ, וא"כ עיקר הפסיקה בטלה ותו הוה כמונח ברשותו, וצריכים לפרוט דוקא דמוכר חמצו המונח במקום פלוני בצד פלוני או בארון ותיבה פלוני או בגזוזטרא בצד פלוני וכדומה, דאז מסיים המקומות ושפיר מהני, אבל בלי לסיים כלל המקומות ראוי לפקפק מאד היאך מועיל, ורק לרווחא דמילתא מוסיף נמי למכור או לתת במתנה כל חמץ שנמצא ברשותו בלי לסיים, והיינו טעמא שמא ישכח באיזה מקום, אבל אין לסמוך על זה לכתחילה, ודבר קל לתקן לכתוב כראוי ואין להקל לכתחילה".

בספר היכל הוראה (בראנדסדארפער ח"ב הוראה נא) הביא מה שסיפר לו כ"ק אדמו"ר מתולדות אברהם יצחק, שכשמכר את החמץ אצל הראב"ד רבי פנחס עפשטיין ואצל הראב"ד רבי דוד יונגרייז לא פירט אלא כתב "בכל מקום שהוא". מאידך הביא בשם אביו בעל שו"ת קנה בשם שאמר לו: "דהעיקר הוא שיכתוב שם המוכר ומקום דירתו ויכתוב בכל מקום שהוא", אך "טוב יותר שיפרט כלי בישול וכו' ואת מקומו כו', אלו שמוכרים חמץ גמור צריכים לפרט החמץ ומקומו המדוייק בארונות שבביתם".

כעין זה כתבו בד"ץ העדה החרדית ב'מדריך הכשרות לפסח' (תשע"א עמ' 39): "בעת החתימה על שטר ההרשאה אצל הרב יש לרשום במפורש את שמו המלא וכתובת הבית שבו נמצא החמץ הנמכר, אבל אין עיכוב מצד הדין לפרט מיני החמץ ומיקומם המדוייק בתוך ביתו, אכן המדקדקים נוהגים לכתחילה לפרט את כל סוגי החמץ ומקומם המדוייק בביתו, ולאחר מכן מוסיפים להתנות שמוכרים כל חשש חמץ בכל מקום שהוא, וזאת כדי לכלול כל מקום שאין בידיעתם שיש שם חמץ".

ואכן בשטרי המכירה של כ"ק אדמו"ר הרש"ב וכ"ק אדמו"ר הריי"צ מצאנו שכתבו במפורט את המקומות בתוך הבית שבהם נמצא החמץ: "בהאלמער [=ארון] אשר בפרוזדר", "בהעליה שבין חדר בית האכל וחדר בית התבשיל", "באחד הארגזים של הכותל דרומי" (ראה אוצר מנהגי חב"ד, ניסן, בסוף הספר).

ב. מאידך, בשטרי המכירה של הרבי נשיא דורנו (ראה שם) רואים שלא ציין מקומות ברורים בתוך הבית, אלא ציין רק את כתובות הבתים וכתב שהחמץ "מונח בכל הנ"ל במקומות מיוחדים ובשאר כל המקומות".

ולהעיר משו"ת הצמח צדק (או"ח סי' מה אות ד) בענין השכרת המקומות שהחמץ מונח בהם לגוי, ודן במקרה ש"אמר לו בסתם כל החמץ שאצל היהודים שבכל העיר אני מוכר לך וגם המקומות אני משכיר לך", שלכאורה אין זה מועיל שהרי "בעינן שיהי' הקנין בטוב שע"י אגב קרקע יקנה החמץ נוסף על קנין הכסף והכא אין החדרים ידועים כלל", ומסיק הצמח צדק – "אין שייך לומר דלא סיים ליה, שהרי יש סימן איזה חדר והוא אצל כל יהודי החדר שבו מונח החמץ שהרי ביאר לו כן שמשכיר לו המקומות שהחמץ מונח בהן, אם כן אין לך סימן גדול מזה".

ויש לומר שהוא הדין בנידון דידן לעניין החמץ עצמו המונח בבית, שאם כותב בשטר שהחמץ שבכתובת פלונית מונח "במקומות המיוחדים" או "במקומות המסומנים" שבבית, והוא באופן שכל מי שייכנס לבית יראה בנקל היכן הם מקומות אלו – כגון שמסמן כל מקומות אלו עם פתקאות "חמץ" או "מכור" או "מדבקה" בצבע מסויים – "אין לך סימן גדול מזה" ודי בכך ואין צריך לפרט יותר.

[בספר רבינו (שטרית) עמ' שמט: "פסח תשס"ו, בפסח הזה מצאנו בבית מעל ארון שקית של ביסלי, ואני כמובן גם מכרתי את החמץ, וגם ביטלתי את החמץ בערב פסח. אני אמנם ביערתי את הביסלי הזה מיד. אבל שאלתי את רבינו, אולי הוא נכלל בחמץ שמכרתי, כי הרבה פעמים אומרים שמוכרים את החמץ בכל מקום שנמצא. ורבינו ענה לי שצריך לבער את זה, כי לא היה בדעתי על החמץ הזה למוכרו"].