נישוק בבית הכנסת

כתב אדמו"ר הזקן בהלכות תפלה (סי' צ"ח ס"א): "ואין לנשק בניו הקטנים בבית הכנסת כדי לקבוע בלבו שאין אהבה כאהבת המקום ברוך הוא". ומקורו ברמ"א (שם).

מקור דברי הרמ"א הוא בשו"ת בנימין זאב (סי' קסג) שכתב: "מצאתי בספר האגודה בברכות פר' כיצד מברכין משם ספר כל בו כו' ולא ינשק אדם לבניו בבית הכנסת להודיע שאין אהבה כאהבת הקדוש ברוך הוא".

והנה הבנימין זאב כתב בכללות ש"לא ינשק אדם לבניו", והרמ"א ואדה"ז הוסיפו ודייקו שהאיסור הוא דווקא ב"בניו הקטנים" בלבד, ומשמע שבבנים גדולים וחברים וכדומה ליכא איסור. וכן נראה גם מדיוק לשון הלבוש שכתב (סי' צו ס"ב): "לא ינשק אדם בניו הקטנים בבית הכנסת, כדי לקבוע בלבו שאין אהבה כאהבת המקום ברוך הוא, ואהבת בניו אינו נחשבת כלום כנגד אהבתו, כמו שעשה אברהם ע"ה בעקידת יצחק".

אכן, מלשון ספר חסידים (סי' רנה) שהשמיט את מילת 'הקטנים', משמע שהחמיר וס"ל שגם בניו הגדולים אסור, וז"ל הס"ח: "לא ינשק אדם בבית הכנסת את בנו ולא בביתו לפני רבו", ולא חילק בין בניו הקטנים לגדולים. ועכ"פ משמע מדבריו שכל האיסור הוא דוקא בבניו, ובאנשים זרים ליכא לאיסור.

ולהעיר שמלשון הלבוש שדימה איסור זה לאהבת אברהם את יצחק ושם מדובר גבי בנו הגדול, משמע שיש לדעתו מקום להחמיר גם בבניו הגדולים, ונראה שהוא דווקא כאשר מדובר בנשיקה של אהבה, וכדלקמן.

*

בטעם החילוק בין בנים גדולים לקטנים כתב הגר"ש משאש בשו"ת שמש ומגן (סי' לט) ש"לכן נקט מור"ם [רמ"א] דוקא קטנים שיש אהבה רבה עליהם, ובודאי שאין ראוי להראות אהבה בבית הכנסת זולתי אהבת ה'. אבל חוץ מזה הכל דרישת שלום והוראת חיבה וידידות ואין בזה מיעוט אהבה לשי"ת ח"ו".

וכן הבין מדיוק לשון הרמ"א גם בשו"ת דברות אליהו (אבירזל, ח"ו סי' טז), וז"ל: "ממאי דנקט הרמ"א אסור לנשק בניו הקטנים משמע דוקא הקטנים הואיל ועשה כן לשם חיבה ואהבה שכן הוא מטבע הדבר שיש אהבה מיוחדת לאדם כלפי בניו. לא כן בגדולים שאין זה מתוך אהבה. אלא מתוך כבוד בלבד".

ועד"ז ראיתי מביאים בשם שו"ת מקוה המים (ח"ה סי' לח) שדייק ג"כ כנ"ל במה שהוסיף הרמ"א מילת 'הקטנים' שהוא דוקא בקטנים שנושקם מאהבה וחיבה ובזה ממעט אהבת ה', אבל לא בבניו הגדולים כשעולה למשל לס"ת ומנשק אותם ע"כ שאז הנשיקה היא להעריך אותם ולחזק ידיהם להמשיך בלימוד התורה ואין לכך כבוד שמים גדול מזה. וכיון שנהגו כולם אין בזה שום זלזול, עיין שם.

וכ"כ בשו"ת חמדת יוסף (פלבני, ח"ד או"ח סי' ע) שכל דברי "רמ"א קאמר בניו הקטנים ע"ז קאמר ה"ה גדולים אבל לא קאי על עלמא דקאי משום כבוד". וכדיוק לשון זה משמע גם מלשון הקיצור שלחן ערוך (סי' יג ס"א) שדייק ש"אין לנשק בתוכם בניו הקטנים". ובספר אשי ישראל (פי"א הע' סד) כתב בשם הגר"ח קנייבסקי שהאיסור לנשק הוא דוקא את בניו הקטנים. ודייק כן מלשון הרמ"א. [וע"פ מה שביארו האחרונים בדברי הרמ"א, אפשר להבין ג"כ את סברת הספר חסידים, דבבניו (אפילו הגדולים) שייכת אהבה, אך באנשים זרים גם אם מנשקים זה את זה ה"ז רק מחמת המנהג והנימוס, וזה לא נאסר בכלל גילוי אהבה זרה בבית הכנסת].

*

בשו"ת בית ישראל (לנדא, ח"א או"ח סי' ט) הוכיח מדברי רש"י (עבודה זרה יז, א ד"ה אבי) להתיר בגדולים, וז"ל רש"י: "דרך בני אדם כשיוצאין מבית הכנסת מיד הוא נושק לאביו ולאמו ולגדול ממנו בארכובה או בפס ידיו משום כבוד". ומדייק הבית ישראל: "הרי דקאמר לן רש"י ז"ל בפירוש, דמה שנוהגין לנשק ידיו של אביו ואמו או לגדול ממנו הוא רק משום כבוד ולא משום אהבה, וא"כ שפיר מותר לנשק ידיהם גם בבית הכנסת". כלומר דרש"י מדגיש בדבריו שהנשיקה לאביו ולאמו, היא מחמת כבוד, רק שמנהגם היה לעשות זאת אחר היציאה מבית הכנסת, אף שאין כלל איסור לנשק מחמת כבוד כיון שאין זה קובע בלב האדם אהבה.

ובספר ואין למו מכשול ח"ח (ישראל, עמ' קמה בשוה"ג) הביא ג"כ ראייה להיתר וז"ל: "הנה בספר בן יהוידע עבודה זרה י"ז כתב על הא דאיתא בגמ' שעולא היה מנשק את אחיותיו על ידיהם ויש אומרים כנגד החזה והסביר שטעם הנשיקות של עולא משום שכך היה מנהג אצל הראווים בזמן חכמי התלמוד לנשק על החזה. וכן המנהג בבגדד שהכלה בליל חופתה מנשקת את בגדי אביה ואחיה הגדולים במקום שכנגד החזה ורומזת להם בכך שאע"פ שאני יוצאת מהבית שלכם הנני שוכנת עוד בקרבכם ועודני דבוקה בכם ע"כ. ומזה נלמד שעצם הנשיקה שמנשקים לאדם גדול אינה משום אהבה וחיבה דווקא אלא להראות ידידות וקשר נפשי. שאם אכן היה הדבר משום אהבה וחיבה כיצד נהגו כן הקדמונים, והרי אמרו חז"ל הרחק מן הכיעור ומין הדומה לו. אלא ודאי שנשיקה שנעשית לשם כבוד והערכה ולא לשם אהבה וחיבה מותרת".

ובפסקי תשובות (שם) כתב עד"ז ש"אם הנשיקה הוא מחמת הערצה עקב דבר מיוחד שעשה השני ולכבדו ולציינו על ידי כך לשבח, או מחמת כבוד ודרך ארץ אין איסור, ולכן מצינו בכמה מקומות בחז"ל שגדולי התנאים נישקו בבית המדרש את תלמידיהם וחבריהם לאחר שנתפעלו מדבר חידוש שאמרו, וכן מנהג ישראל מקדמת דנא לנשק ידי רבו או אביו, ואף בבית המדרש".

וכ"פ בשו"ת אור לציון (אבא-שאול, ח"ב סי' מה אות נה): "נראה שהמנשקים בבית הכנסת דרך כבוד אחר עליה לתורה או באמירת שבת שלום וכדומה, ולא כמנשק בניו מתוך אהבה, יש להם על מה לסמוך, כיון שאין זה אלא דרך כבוד כו', וכעין מה שכתב בבן איש חי פר' ויקרא אות יא ע"ש".  – וז"ל הבן איש חי (שנה ראשונה ויקרא אות יא): "אותם הנוהגים שהעולה לס"ת בירידתו ינשק ידי אביו או רבו ושאר קרובים שחייב בכבודם מן התורה גם זה הוא בכלל מצוה שעושה כן לכבוד השי"ת שצוה בכבודם אך ידי קרובים שאין חייב בכבודם מן הדין לא ינשק כו' דאין ראוי להראות כבוד לבשר ודם במקום המקודש הזה כי אם רק כבוד המקום ב"ה וכן הוא הדין אם נכנס גביר לבית הכנסת שאינו זקן ואינו ת"ח אע"פ דמכבדין אותו בחוץ לקום מפניו, עם כל זה בבית הכנסת לא יקום מפניו דאין בכבוד זה כבוד שמים ומיהו אם הוא גביר מפורסם מיחיד הקהל ומקפיד על זה מותר לקום מפניו מפני דרכי השלום דכל דאיכא בזה משום דרכי השלום הרי הוא בכלל מצוה ועל זה נאמר וכל מעשיך יהיו לשם שמים".

וראה ג"כ מ"ש בשו"ת באר שרים (ח"ב סי' יז אות ו): "הרי שכבר עשו מעשה זה לנשק ידי הרבנים בבית הכנסת והוא מטעמא דכבוד ושרי".

ובשו"ת לב דוד (קדוש, או"ח סי' טו) "איסור נישוק כו' כשעושה דרך אהבה וחבה והיינו בבניו הקטנים אבל משום כבוד ליכא האי טעם דכבוד זה היינו הנהגה של דרך ארץ ונתקבל דבכה"ג הוי הדרך ארץ, לכן נלענ"ד דהנוהגים כן יש להם על מה שיסמוכו". וכ"כ גם בשו"ת משנת יוסף (ליברמן, ח"ו סי' לא).

ובספר אריג פז (ארביב, פ"ו עמ' מד) העיד אשר "פניתי לכבוד כו' הגר"מ מאזוז שליט"א בדין זה, לברר מהו המנהג ליוצאי תונס לוב וגלילותיה, דהרי עינינו רואות שאכן אין קפידא בעדה זו ומנשקים זה את זה לאחר עליה לתורה כו' והשיב לי הגר"מ בהאי לישנא: "אפשר לסמוך על המקילים", עכ"ל. ובספר הנ"ל (עמ' מה) הביא ג"כ אשר דעת "הראש"ל הגר"מ אליהו זצ"ל (הובאו דבריו בקול צופיך עמ' 336) דבמקומות שנוהגים לחבק ולנשק את העולה לתורה, מותר לעשות כן בבית הכנסת". שכל ההיתר למנהגים האמורים הוא מפני שמדובר בנשיקה של כבוד ולא בנשיקה של גילוי אהבה.

בשו"ת יחוה דעת (ח"ד ס' יב) העלה בסוף תשובתו ש"המנהג שיש נוהגים להתנשק אם העולה לס"ת לאחר שסיים קריאתו בתורה, אינו נכון לפי ההלכה, ומצוה לבטלו. והני מילי בעי למימרינהו בניחותא, כי הכי דליקבלו מיניה". אכן כפי שנתבאר לעיל, יש להנהגה זו מקור בהלכה, ורבים נוהגים להקל בזה. ואמנם גם בשו"ת הנ"ל העלה ד"המנהג שנוהגים לנשק ידי הרב והאב, ושאר קרובים שחייב בכבודם, הוא מנהג נכון וישר, ויסודתו בהררי קודש".

*

בפסקי תשובות (סי' צח הע' 73) הביא מספר ברכת חנוך (בסופו, תשובה ג) בשם הגר"מ פיינשטיין, לדייק ממה שסידר השו"ע [ואדה"ז] הלכה זו בהלכות תפילה, ולא בהלכות קדושת בית הכנסת (סי' קנא), כי האיסור הוא דוקא בשעת התפילה, וכפי המבואר שסיבת האיסור הוא כדי שיקבע בלבו אהבתו לה' ולא עוד אהבה זרה. אך נישוק חברים שלא בשעת התפילה ליכא איסור כלל. והוא דבר חדש שלא הוזכר בדברי שאר פוסקים.

ובספר ממגד גבעות עולם (שורקין, ח"א עמ' צב) העיד שכן נהג הרב פיינשטיין למעשה, וז"ל: "הגר"מ זצ"ל היה מנשק את נכדיו בביהמ"ד דמתיבתא תפא"י, ושמעתי שסבר שדין זה שלא להראות חיבה בביהמ"ד הוא רק בעת התפילה [ובשו"ע מובא דין זה בהלכות תפילה ולא בהלכות בית הכנסת], אבל שלא בזמן תפילה מותר, ואף אני בהיותי חתן קיבלני כנהוג ולא הקפיד על דין זה בביהמ"ד".

ולהעיר גם ממ"ש הגר"א בביאורו כאן (אות ז) על דברי הרמ"א, וז"ל: " "עיין זוהר חלק א קלב ע"ב ותא חזי דהא אוקמוה לא יצלי כו' בגין כו' לא [י]שוי", והמשך דברי הזהר הם: "כמה דכתיב (דברים י, כ) את ה' אלוקיך תירא", משמע שהגר"א הבין שדברי הזוהר בקשר לאיסור הנישוק נאמרו בשעת התפילה דוקא ('לא יצלי וכו"),  ולא מצד דיני בית הכנסת. (גם אני אודך, תשובות מהגרח"ש סג"ל עמ' מ)].

קצת סמך לזה יש עוד מלשון כף החיים (סי' צח ס"ק יג), שכתב על דברי הרמ"א שלא ינשק בניו הקטנים שהוא "כדי לקבוע בלבו שאין אהבה כאהבת המקום ב"ה, ולכן ראוי לאדם שכאשר ירצה להתפלל וכו'", ומשמע שכל ענין קביעת אהבה בליבו שייך דוקא בשעת התפילה.

אכן, צ"ע בסברת היתר זה, דסתמות לשון הראשונים (האגודה בשם הכלבו וספר חסידים) והאחרונים (בנימין זאב, רמ"א, לבוש, אדה"ז ועוד) שכתבו שבבית הכנסת אסור לנשק, משמע שאין זה שייך לדיני התפילה דוקא אלא לכללות קדושת בית הכנסת, ומה שכתב הגר"מ פיינשטיין להוכיח ממה שהובאה הלכה זו בשו"ע הל' תפילה, הנה הראשונים לא הביאו זאת בהל' תפילה בדווקא, וכלל לא רחוק לומר בסברה שהשו"ע הביא בהלכות תפילה גם מהלכות בית הכנסת הנוגעים לתפילה. וכבר כתב הגאון בית מאיר (או"ח סי' תמג אות ב ד"ה ואולם, ובתשובתו לבעל חכמת אדם בבינת אדם שער הקבוע סי' ז) וז"ל: "ודע שכבר כתבתי בספרי כמה פעמים שנוח לי ללמוד מסתימת דברי הפוסקים הראשונים יותר מפירושם של האחרונים", וזה כלל גדול בתורה. והכא באמת הוא סתימת הראשונים והאחרונים. וכלשון הפוסקים המפורסם 'מדשתקו כו' שמע מינה דלא סבירא להו', ובהיות הדבר הנדון כאן אינו בגדר 'מציאות רחוקה' שאז אין לדון משתיקת הפוסקים, אלא הדבר הוא מצוי בכל עיר ועיר, הרי ודאי קיים הכלל האמור (ראה ספר כללי הפוסקים וההוראה עמ' פג ואילך).

*

קצת סימוכין להיתר זה שהאיסור המדובר הוא בבניו הקטנים דוקא – אפשר להביא מדברי הרבי (שיחת ש"פ ראה תשט"ו אות טז, תורת מנחם חי"ד עמ' 258) שביאר בהא  דאסור לשתף אהבת בשר ודם לאהבת ה', "דוגמא לדבר: הדין שאסור לנשק בניו הקטנים בבית הכנסת והיינו, שאף ש'ואהבת לרעך כמוך' היא מצוה מן התורה, והענין ד'רחמי אב על הבן' הוא דין בתורה (גבי הבא במחתרת) – אעפ"כ כשהאדם נמצא בבית הכנסת, שהוא המקום לאהבת ה' – אסור לשתף בזה ענין נוסף". והיינו שהבין שהאיסור הוא משום אהבה וזה שייך בקטנים, [ואם בגדולים – רק בבניו], דרחמי אב על הבן, אך לא על אנשים זרים שמנשקם רק משום כבוד וכו'.

ובשיחת ש"פ במדבר תשי"ט (תורת מנחם חכ"ה עמ') משמע כן ברור בדעת הרבי, וז"ל: "בלשון הכתוב: 'האומר לאביו ולאמו גו' ואת אחיו לא הכיר ואת בניו לא ידע', אע"פ שע"פ תורה צריכה להיות אהבה אליהם. וע"ד שמצינו בשו"ע שאסור לנשק בניו הקטנים בבית הכנסת ובית המדרש, והיינו, שכאשר נמצאים במקום שבו צריכים להיות עסוקים באהבת הוי', אין מקום לערב בזה אהבת בניו הקטנים".

והנה הרבי במכתב (אג"ק חי"ח עמ' שצד ואילך) ביאר בטעם האיסור הזה, וז"ל: "שצריך להסיר כל ענינים המפריעים לכוונה ולהתקשר עם זה למי שפונים ומתפללים אליו כו', ולכן הוא גם הדין (למרות שהאב ובנו יחסם ענין ע"פ התורה הוא וכסגנון הכתוב כרחם – אב על בנים, בכ"ז הדין בשו"ע או"ח רסצ"ח) שאסור לנשק בניו בבית הכנסת, וטעם הדין ע"פ האמור". ולכאורה היה מקום ללמוד ממה שנקט הרבי לשון כללית 'שאסור לנשק בניו' והשמיט מילת 'קטנים', דס"ל שהאיסור הוא בכל הבנים (ואפי' בגדולים אחרים). אכן, לבד ממה שבמקורות הנ"ל הזכיר הרבי שהאיסור הוא מחמת 'אהבת בניו הקטנים' דווקא, הנה פשוט שאותם שדייקו את לשון הרמ"א "הקטנים" הבינו שהרמ"א נקט לשון זו מפני שנישוקם בדרך כלל הוא רק מחמת אהבה, אך בודאי הסכימו שנשיקה של אהבה תהי' אסורה גם בבניו הגדולים, וגם אפילו מאנשים זרים וכמו ידיד נפש שלא נפגש עימו זמן רב. אלא שבגדולים מצויה גם נשיקה של כבוד, נימוס ודרך ארץ, מה שפחות מצוי אצל קטנים. ולפי זה, לשונו של הרבי "שאסור לנשק בניו בבית הכנסת" (בהשמטת המילה "קטנים") יכולה להתפרש יפה על אותה נשיקה של אהבה שהיא אכן אסורה גם בבנים גדולים, אבל עדיין אין הכרח להבין בדבריו שהאיסור כולל גם נישוק בנים גדולים גם בנשיקות של רֵעוּת הנ"ל (ועל דרך הנשיקות בין מכרים הנהוגות בבתי הכנסת של אנ"ש בכל אתר ואתר, שכמדומה הן על דרך הנימוס גרידא).

*

בספר עלינו לשבח (זילברשטיין, ח"ב עמ' תקעח תשובה ה) חידש, ש"ילד שנפל בבית הנסת מותר לאביו לנשקו משום שאין זה גילוי אהבה כי אם פעולת הרגעה שמותר לעשותה בבית הכנסת".

אכן, בגליון כפר חב"ד (גליון 300 עמ' 24) הובא המעשה דלהלן, שממנו לכאורה נראה שלא ניחא דעתו של הרבי מהיתר זה, ואם אפשר להרגיעו על ידי לטיפה וכדומה אסור לנשקו – "סיפר הרב יוסף הרטמן: 'פעם הגיע ל-770 אברך חסידי שביקש לערוך 'תספורת' לבנו הפעוט בן השלוש… הפעוט החל לבכות במהלך התפילה (מנחה או ערבית), ואביו הרגיעו ע"י לטיפה ונשיקה על ראשו. למחרת קיבל האברך טלפון מהמזכיר הרב חמ"א חודוקוב שיש בעבורו מכתב מהרבי. הלה נבהל מאוד והופתע לפשר הדחיפות. כשבא אל הרב חודוקוב קיבל מכתב ברכה עבור ה'תספורת', בצירוף פתק מהרבי. בפתק היה כתוב: 'עיין בקיצור-שולחן-ערוך (סי' י"ג סעיף א')…'. כשפתח את הספר מצא מיד את הנאמר שם: 'אין לנשק לבניו הקטנים בבית-כנסת כיון שאין להראות אהבה – זולת אהבה לקב"ה'…" – ומשמע שלדעת הרבי אין לעשות כן לכתחילה.

ולכאורה נראה להסביר שיטת הרבי, בהקדים לשון ה'בנימין זאב' הנ"ל שהביא הרמ"א בדרכי משה (כאן) שסיבת האיסור היא כדי "להודיע שאין אהבה וחבה כאהבת הקב"ה", היינו שאף אם הוא אינו מכוון בנשיקת בנו לשם אהבה מ"מ הדבר אסור כיון שהדבר נראה לאנשים שהוא משום אהבה, וסיבת האיסור היא גם כדי 'להודיע' לכל שבבית הכנסת אין עוד אהבה וחבה מלבד לקב"ה.

וחשש זה למראית העין הוא חידוש ותוספת על מה שנקטו הרמ"א ואדה"ז שטעם האיסור הוא 'כדי לקבוע בלבו שאין אהבה כאהבת המקום ברוך הוא', דמלשון זו ניתן להבין דלא חיישינן למראית עין הבריות, רק שבלב המנשק לא תתעורר אהבה מלבד לה' לבדו. ולפי זה שפיר יש לומר כדברי ה'עלינו לשבח' שכאשר בנו בוכה וכו' והוא מנשקו רק מתוך כוונה להרגיעו שרי –

אולם אם טעם האיסור הוא גם כדי 'להודיע' לאחרים שלא יטעו לחשוב שמנשק בנו לשם חיבה – יש מקום להחמיר גם כאשר בנו בוכה, שכן הרואים יכולים לחשוב שזוהי נשיקה של חיבה ולא רק כדי להרגיעו, ולא סגי במה שבליבו לבד. ומהסיפור הנ"ל משמע שחשש הרבי גם לסברת הדרכי משה.

*

לעניין נישוק ילדים קטנים בעזרת הנשים, נראה שהדבר תלוי במחלוקת האחרונים האם קדושת עזרת הנשים כקדושת בית הכנסת. ומדברי המשנה במסכת כלים (א, ח) שמהחֵיל ולמעלה (עזרת הנשים) הייתה קדושה יתירה מקדושת הר הבית, מוכח שיש קדושה גם בעזרת הנשים.

ובאמת נראה שלכו"ע יש קדושה מסוימת בעזרת הנשים, וע"ד מה שבבית המקדש הייתה עזרת הנשים קדושה במשהו. רק שאי"ז כקדושת בית הכנסת ממש. וכמו שכתב הפרי מגדים (סי' קנא א"א ס"ק א) גבי שחיטת כפרות בערב יום הכיפורים בעזרת הנשים, וז"ל: "מ"ש אסור לשחוט בבית הכנסת, משום דגנאי טובא הויא כו'. ובעזרת נשים שמתפללין שם אסור", כלומר שבדבר דהוא גנאי טובא ליכא להתיר בעזרת הנשים. לפי זה, נישוק ילדים שאינו גנאי טובא יש להתיר.

וכ"כ בשו"ת שערי יושר (חנניה, ח"ג חאו"ח סי' לז אות ו): "מסתברא שכיון שעזרת נשים קדושתה קלה מביתה כנסת ואף אין בה אף פעם תפילה בציבור והשראת שכינה אפי' שמתפללים בה הרבה נשים, אין בזה לאיסור זה, ומותר לנשק שם בניו ובנותיו הקטנים, ובפרט שכמדומה שכך הוא דרכם של הנשים לנשק בנותיהם הקטנות באמצע התפילה, וכמעט א"א למונעם מזה, והו"ל כלב בי"ד מתנה עליהם שאין בהם כל כך קדושה חמורה, ומותר לנשק שם בניו ובנותיו הקטנים".

וראה ג"כ מ"ש בספר קיצור הלכות קריאת התורה וקדושת בית הכנסת ותשמישי קדושה (עמ' 17 אות כב) בשם הגרי"ש אלישיב ש"בעזרת נשים יש להקל" לנשק שם אפילו ילדים קטנים. וראה ג"כ ספר התפילה והלכותיה (זכאי, ח"ה עמ' 161). שו"ת משנת יוסף (ליברמן, ח"ז סי' כג). שו"ת אדני פז (אבידר, ח"ד סי' ד).

והנח להם לישראל, שאם אין נביאים הן בני נביאים הן (פסחים סו, ב), ופוק חזי עמא דבר שנוהגין להקל בזה.