נישואין לבועל

[1] הגהות הרש"ש כתובות ט, א על תוספות ד"ה מפני מה: "אמאי לא אסרוה [את בת שבע] לדוד דדוד היה יודע בודאי שנבעלה. לכאורה יש לדון בזה דהא חזינן דבאונס מותרת לבועל, אף דלפי הסברא הוה ק"ו מרצון דתיאסר. אלא כיון דאינה נאסרת לבעל לכן גם לבועל מותרת. וא"כ ה"נ לאוריה לא היתה נאסרת ע"פ עדותו דדוד דאין אדם משים עצמו רשע. ואפי' את"ל דפלגינן דבוריה כמש"כ הרמ"א באה"ע סי' קט"ו ס"ו, מ"מ הרי אינו אלא עד אחד. וצ"ל משום דאוריה ודאי היה מאמינו לדוד והיתה נאסרת עליו כדכתב הח"מ שם ס"ק כ"ה. והעיקר נ"ל דע"כ אכתי לא הוה אסיק אדעתיה הא דבאונס שרי לבועל אף דזה הוה ידע דלבעל שריא מקרא דוהיא לא נתפשה (ועי' מל"מ בפ"ב מהל' סוטה הלי"ב), ולכן גם בזה הוה ס"ד דאף דאינה נאסרת לבעל מ"מ לבועל מיהא אסורה. אבל לפי דמסיק דבאונס שריא גם לבועל מטעם דאינה אסורה לבעל, גם בכה"ג [שמודה בעצמו שזינה עמה] שרי גם לבועל מהאי טעמא גופיה [שאינו אוסרה על בעלה] וחדא מתרי טעמי נקיט. וכן נ"ל להורות הלכה למעשה".

שו"ת לבוש מרדכי אפשטיין סי' לט אות ב: "והנה הא דאמרינן כשם שאסורה לבעל כך אסורה לבועל, יש לעיין איך הדין אם הבעל אין יודע מאומה, אם אסורה לבועל היודע, והנה בתוס' יבמות דף ל"ה מוכח דעיקר האיסור שעל הבועל הוא מפני שנאסרה על הבעל, דמזה ילפינן דבאונס שריא, אף שהבועל היה במזיד, (דלא כהירושלמי דאיסור להבועל אף באונס), וא"כ יש לומר כיון שלא נאסרה על הבעל היכא דאין יודע, לא נאסרה להבועל, כמו באונס דשריא להבועל. אך באמת אין זה ענין כלל, דהרי באונס מותרת היא להבעל, אבל היכא דאינו יודע הרי היא אסורה לו רק שאינו יודע, א"כ אסורה גם להבועל. אך לפי מה שביארנו דהיכא דאין לו לחשוב כלל, הוי היתר גמור, ונתהפך האיסור להיתר, א"כ היכא דאין יודע, ולא היה לו לחשוב, אז שריא גם להבועל, אבל היכא שהיו עדי כיעור וכה"ג היכא שיש להבעל מצוה שיחשוש, א"כ הוי איסור לגביו כו', בודאי שאסורה גם להבועל".

[2] שו"ת הרא"ש כלל לב סי' טו: "וששאלת על לאה שהלך בעלה למדינת הים כו' ואח"כ נכנסה בבית בעל בית אחר לשרתו ויצא קול שנתיחדה עמו, ואחר כל זה בא בעלה כו' וגרשה, אם יכולה בבית בעל הבית לדור לשרתו כאשר בתחלה. תשובה: נראה לי שמותרת להיות עמו בבית, דמה שיצא עליה קול שנתיחדה עמו בעודה אשת איש לא נאסרה עליו אחר שגרשה בעלה בשביל אותו קול, דאף על בעלה לא היתה נאסרת בשביל קול כו', אבל יש להזהירו ולומר לו פלוני הוי יודע שאם באת עליה אסורה, דלגבי דידיה הוי כעדים אעפ"י שלא נאסרה על הבעל בידיעתו, מ"מ הויא חתיכא דאיסורא אגבי דידיה. וראיה מכתובות (שם) דקאמר ואם תאמר מעשה שהיה מפני מה לא נאסרה, ופרש"י והלא הכל יודעין שבא דוד על בת שבע, ומקשינן עליו והיאך ידעו שבא עליה באותה שעה מסתמא לא בא עליה בפרהסיא אלא שלח אחריה והביאה בתוך ביתו, ומפרשינן מפני מה לא אסרוה והלא ידע דוד שבא עליה ולגבי דידיה כעדים מעידים בדבר ואם הוא יודע שבא עליה אסור שתדור בביתו כמו אשה שנתגרשה ונשאת לאחר".

בית שמואל סי' יא ס"ק ג: "ונלמד מסוגיא הנ"ל פ"ק דכתובות דאמר שם מפני מה לא אסרוה לדוד ופירש תוס' אף על גב דלא היו עדים בעת שבא עליה דוד מ"מ דוד ידע דבא עליה ולמה לא אסרוה עליו".

שו"ת חתם סופר אה"ע ח"א סי' כו: "ביצא קול ועידי כיעור דאסרינן לבועל מדין דאורייתא דחיישי' שבעלה ואוסרה על הבעל, אף על גב דמ"מ אנו אין אוסרין אותה משום דמספיקא אוקמא אחזקת היתר לבעלה ואמרינן מסתמא לא נבעלה, אבל הוא הבועל בעצמו שיודע שבעלה הרי אוסרה על בעלה". וראה שו"ת מחנה חיים אה"ע סי' ט.

וכן כתב שו"ת מנחת יצחק ח"ד סי' סח: "דבנוגע להבועל פשיטא דאסורה, ומכ"ש דאם האיש הבועל מודה לדבריה".

גם בשו"ת אגרות משה אה"ע ח"א סו"ס יד דחה את דברי הרש"ש הנ"ל שהתיר בזה: "ומה שחידש הרש"ש בכתובות דף ט' דמאחר שבאונס לא נאסרה אף לבועל לתירוץ א' משום שלא אסרה אבעל א"כ אף בבעל בינו לבינה או אף לפני עד אחד מאחר דלא תיאסר על הבעל משום דאינו נאמן לא אסרה אף אבועל, הוא תמוה מאד דאיזה דמיון הוא לאונס דהתם לא נאסרה כלל אף אם נדע שאנסה אבל הכא הרי נאסרה בעצם והם יודעים דאסורה לבעל דלא בעינן עדים אלא לברורא דהא חזינן דאם מאמינה נאסרה עליו אף שלא היו עדים, רק משום שהבעל אינו יודע היה עובר באונס וא"כ נאסרה על הבועל שהוא יודע שאסרה על הבעל. וגם הא נמצא לרש"ש שאף אם בעל לפני ב' עדים ולא העידו בב"ד עד שמתו ג"כ יהיה מותר לבועל והם דברים מתמיהין טובא ובפרט שליכא ראיה דלאונס ל"ד כלל. ובב"ש סי' י"א סק"ג בסופו מפורש שאסורה לבועל שכתב ואם נתייחדה עם אחד שמותרת לו ולבעלה דקיי"ל אין אוסרין על היחוד מ"מ מזהירין אותו אם באמת בא עליה אסורה לו אף על גב דליכא עדים והוכיח זה מסוגיא דכתובות שהיתה אסורה לדוד אם לא היה באונס וכן מפורש בב"י וא"כ תמוה מאד איך כתב הרש"ש לדחוק בסוגית הגמ' ולהחליט להורות בדבר שלא מסתבר ונגד הב"י והב"ש. ויש להביא ראיה גם מהא דסובר ר"ת ביבמות ס"פ כיצד דמבעל אין מוציאין בעדי כיעור וזה שאמר רבי תצא הוא מן הבועל ואמאי הא אף לכתחלה תהא מותרת לבועל דהא לא אסרה על הבעל אלא ודאי שאם רק זינתה אסורה לבועל אף שאין אוסרין אותה על הבעל משום דאין מוציאין מספק מבעלה ולכן לבועל שהוא קלא דקודם נישואין אסורה. וא"כ ברור שבזינתה בלא עדים שמותרת לבעלה מחמת שאינו מאמין לה מ"מ לבועל אסורה כיון שיודע שאסרה בעצם על הבעל כהב"ש והב"י ולא כרש"ש". וראה עוד שו"ת מראות ישרים ח"א סי' כב.

בשו"ת מנחת יצחק ח"ד סי' סט אות ד כתב לדחות את סברת הלבוש מרדכי הנ"ל שהקיל בזה: "לענ"ד אין לסמוך ע"ז, דחוץ ממה שגם הא היכא דהבועל הוא מזיד והאשה אנוסה דאינה אסורה לבעל שתהי' מותרת להבועל שע"ז בנה יסודו הגאון הנ"ל, אינו מוסכם אליבא דכל השיטות, שהרבה פוסקים ס"ל דאסורה לבועל כמבואר בבית שמואל (סי' י"א ס"ק ג' וקנ"ט ס"ק ט') ובנושאי כלים שם, והחתם סופר שם הכריע להלכה דאסורה עכ"פ לכתחילה להבועל כנ"ל, עוד מבואר להדיא בדברי החת"ס הנ"ל דהיכא דיש בכדי לאסור לבועל, ל"מ מה דאינו ידוע לבעל בכדי להתירה לבועל כנ"ל, וזה דלא כהגאון הנ"ל, וכן משמע בבית שמואל שם (סי' י"א ס"ק ג' בסופו) עיין שם כו'. ע"כ דלא תלוי כלל בידיעת הבעל בזה, רק אם הי' נודע לו, היתה אסורה לו וק"ל".