א. בתלמוד בבלי מסכת שבת (לג, ב) נאמר כי "משפט רשעים בגהינום י"ב חודש". כלומר, אפילו מי שמוגדר 'רשע' מרצה את עונשו בגיהנום לכל היותר 12 חודשים מיום פטירתו.[1]
כידוע, מקובל בעם ישראל לומר 'קדיש' לטובת נשמת הנפטר. את פשר התועלת באמירת הקדיש מסביר רבי שמעון בר יוחאי (121) בספר הזהר (חלק א דף סב, ב): "בזמנא דישראל אתיבו בקול רם אמן יהא שמיה רבה מברך … רווחין לו שעתא ופלגות שעתא" [תרגום: בזמן שישראל משיבים בקול רם 'אמן יהא שמיה רבה מברך' … מניחים לו למשך שעה וחצי]. כלומר, אמירת הקדיש בכוחה לגאול את נשמת הנפטר מייסוריו בגהינום לפרק זמן של שעה וחצי.
אגב, זו הסיבה שבקהילות מסוימות נהוג שהבנים מקפידים לומר עבור הוריהם לפחות 16 קדישים ביממה, בכדי להעניק להם הגנה מייסורי הגיהנום למשך 24 שעות (16×1.5=24 – ראה 'תורת מנחם' לרבי מנחם מענדל שניאורסון, הרבי מליובאוויטש, מנחם ציון כרך ב עמ' 364).
על רקע המקורות הנ"ל, פסק רבי משה איסרליש המכונה הרמ"א (1572) בשלחן ערוך (יורה דעה סימן שעו סעיף ד): "נהגו שאין אומרים קדיש ותפלה רק י"א חדשים, כדי שלא יעשו אביהם ואמם רשעים". כלומר, בכדי לא לזלזל בנפטר בפרהסיא כאילו מחזיקים אותו לרשע המרצה את עונשו בגיהנום 12 חודשים, נהגו לומר עליו קדיש רק 11 חודשים מיום מותו.
מובן ופשוט שהאמור לעיל אודות הצלת נשמת הנפטר מייסורי גיהנום באמצעות אמירת קדיש בשנה הסמוכה לפטירתו, אינו סותר במאומה לידוע ומפורסם כי כל אמירת קדיש לשם טובת נשמת הנפטר – גם בתקופה מאוחרת יותר – מועילה לנשמתו להוסיף לה 'עילוי אחר עילוי' בגן עדן [וכפי שציין מקורות רבים לכך הרב שכטר בתשובתו];
הווה אומר, לקדיש הנאמר עבור נפטר ישנן אכן שתי מטרות מרכזיות שונות, האחת: הצלת נשמתו מייסורי הגיהנום, וזאת אך ורק ב-11 החודשים הסמוכים לפטירתו. והשניה: עילוי נשמתו מדרגה לדרגה ב'עולם-הבא', וזה תקף גם לשנים הבאות.
בנידון דידן, אין ויכוח שהמנוח התנה את המענק למוסד א' בכך שיאמרו קדיש ויעשו עוד פעולות שונות לטובת נשמתו ב-11 החודשים הסמוכים לפטירתו. מובן איפוא, שמה שעמד לנגד עיניו בתנאי זה הוא המטרה הראשונה הנ"ל – הצלת נשמתו מייסורי גיהנום.
אי לכך, מאחר ומוסכם שבפועל הנהלת מוסד א' לא מילאה את בקשת המנוח אותה הציב כתנאי מפורש לקבלת נכסיו בצוואתו, תהיה הסיבה אשר תהיה, אינם זכאים למימוש הצוואה.
ב. לעצם הקביעה הבסיסית שיש להיצמד לתנאים שהתנה כותב הצוואה גם כשמדובר בתנאי רוחני, ובאם לאו הצוואה בטלה – מצאנו סימוכין בפסיקה ההלכתית, לפחות בשני מקרים:
- רבי יקותיאל בירדוגו (1802) בספר תורת יקותיאל (הלכות ירושה סימן יב): "החכם הנזכר … הקדישו בפנינו … אדעתא שיהיו קובעים קצת לתלמידי חכמים ישיבה ללמוד תורה בספריו בבית הכנסת שלו בכל יום ויום, ויתחלק פירות ההקדש הנזכר לאותם שלומדים שם בבית הכנסת שלו למנוחת נפשו מדי שבת בשבתו, וכיון שלא נתקיים תנאו כלל, ולא קבעו עצמם שום תלמידי חכמים ללמוד תורה בבית הכנסת שלו למנוחת נפשו, פקע ההקדש ויחזרו הדמים ליורשים".
- רבי מנשה קליין (2011) בספר שאלות ותשובות משנה הלכות (חלק יב סימן תכד): "אחד ששבק לן חיים לכל חי והניח אחריו צואה לחלק נכסיו בין מוסדות התורה כפי רצונו … והיות כי לא הניח אחריו יורשים … ולכן בקש שכל המוסדות שיקבלו מהונו יאמרו אחריו קדיש וילמדו משניות ויעשו טבלה לעילוי נשמתו ולהזכירו בעת יארצייט וכדומה, והנה יש ישיבה אחת אשר היא גם כן מהמוסדות אשר ציין עליהם אבל אין נהוג אצלם ענין של קדיש וטבלה לנפטרים ושאלתכם היות כי אין יכולים לקיים התנאי של המת אם כן אין להם זכות ירושה או אולי נאמר שאין זה תנאי מפורש". והשיב למעשה: "תלוי באופן כתיבת הצואה, שאם היה שם תנאי קודם למעשה שיאמר קדיש ויקח המוסד או הישיבה כסף – אז או יאמרו קדיש ויעשו הטבלה וכו' ויקבלו הכסף, או לא יקבלו". כלומר, גם תנאי רוחני לקבלת תמורה כספית הינו תנאי בר-תוקף ובלעדי קיומו לא זכאי הנידון לקבל את התמורה.
ג. מקרה דומה במקצת ואשר אפשר ללמוד ממנו ב"קל וחומר" לנידון שלנו, הובא בספר 'שאלות ותשובות הראנ"ח' לרבי אליהו אבן-חיים (=1613, סימן עז): זקנה אחת בשם שרה כתבה קודם פטירתה שטר, בו הוא נותנת את כל נכסיה ליהודי בשם יוסף שאינו בן משפחתה, ויוסף "קבל עליו לומר עליה קדיש ולקרות הלכה אחת בכל יום או פרק אחד בכל יום למנוחת נפשה אחר פטירתה". בתוך דבריו קובע הראנ"ח "שאפילו כשתמצי לומר שהמתנה תלויה בקבלת יוסף" הרי אם "היה אומר קדיש כל הי"ב חדש ומכוין בו לצוואת הזקנה גם כן הרי קִיֵים תנאו בזה", אבל "אם לא אמר כלל קדיש לכונת הזקנה כל הי"ב חדש ובא לומר אחר הי"ב חדש כדי לקיים תנאו לא חשיב קיום תנאי בהכי … אמירת קדיש צריך שתהיה בתוך י"ב חדש שהוא זמן אמירת הקדיש אבל אחר י"ב חדש לא". ומוסיף הראנ"ח: "איברא דלענין הזכרת המתים ביום הכפורים שכתבו החבורים שלמדו ממדרש כפר לעמך ישראל נוהגין בו אפילו לאחר י"ב חדש". כלומר, בהקשר לנושא פעולות הנעשות לטובת נשמות הנפטרים, מעיר הראנ"ח כבדרך אגב שמצאנו דוגמה אחת לפעולה כזו שאותה נהגו לקיים גם אחרי 12 החודשים הראשונים, והיא "הזכרת המתים ביום הכפורים". אך הראנ"ח אינו חוזר בו משום כך מקביעתו הקודמת שאמירת קדיש ככלל זמנה ב-12 החודשים הראשונים בלבד. והראיה, שתיכף לאחר אזכור נושא "הזכרת המתים ביום הכפורים" הוא חוזר ומתייחס לקדיש ולימוד ההלכה לעילוי נשמתה של הזקנה שרה, נשואי נידוננו, וכותב: "ותנאי קריאת ההלכה בכל יום … יש לומר שלא היתה הקפדתה אלא תוך השנה דומיא דאמירת הקדיש".
ועכשיו הגע בעצמך, ומה אם במקרה של הזקנה שרה, בו לא התנתה במפורש שיוסף יאמר קדיש דוקא ב-12 החודשים הסמוכים לפטירתה, כתב הראנ"ח שאין באמירתו לאחר 12 חודשים משום קיום התנאי, בנידון שלנו שהמנוח כתב במפורש בצוואתו שהמענק מותנה באמירת קדיש ב-11 החודשים הסמוכים לפטירתו, על אחת כמה וכמה שאמירתו לאחר תקופה זו לא תיחשב כקיום התנאי, ודין המענק להיות בטל ומבוטל.
ד. לכאורה היה מקום למוסד א' לטעון, שכיון שאי-קיום התנאי במועדו נבע מהעובדה שלא נודעה להם פטירת המנוח עד אחרי שנה, וידוע הכלל ההלכתי המוזכר בתלמוד בבלי מסכת נדרים (כז, א): "אמר רבא: אנוס הוא, ואנוס רחמנא פטריה", יש לאפשר להם כעת לקיים את רצונו של המנוח, ולהחשיב זאת כקיום התנאי במלואו.
אמנם, במקביל לכלל הנ"ל מהתלמוד הבבלי, קבע התלמוד הירושלמי במסכת קידושין (פרק ג הלכה ב) כלל נוסף, לפיו למרות ש"אנוס רחמנא פטריה" – "אונסא כמאן דלא עבד". כלומר, למרות שאין להאשים את האנוס על אי עמידתו בהבטחתו, עם זאת עובדת האונס אין בכוחה ליצור 'יש מאין' ולהחשיב את מה שלא נעשה כאילו נעשה.
כך מסביר גם רבי יוסף ענגיל (1920) בספרו אתוון דאורייתא (כלל יג אות ד ): "מצוות שבין אדם למקום לבד, ובה הסברא נותנת דאין הקדוש ברוך הוא בא בטרוניא עם בריותיו, ומחייב אך את מי שיכול לקיים המצוה, ואנוס אינו מחויב כלל …. [אך] מצוות שבין אדם לחבירו, כמו עשיית מעקה ופריעת בעל חוב וכדומה, דהו מצד תועלת חבירו, ובוודאי לא נאמר בכמו זה דאם הוא אנוס [פטור]". כלומר, הפטור הגורף הניתן לאנוס הוא רק כלפי חיובים שבין האדם לקונו, אך בחיובים שבין האדם לחבירו לא ייפטר האדם מחיובים/תנאים על ידי הוכחה כי היה אנוס באי-קיום ההתחייבות/תנאי.
על כן בנידון דידן, למרות שמנהלי מוסד א' היו אנוסים באי-קיום בקשת המנוח בדבר אמירת קדיש וכו' ב-11 החודשים הסמוכים לפטירתו, אין בכוח האונס כשלעצמו להחשיב אותם כאילו קיימו את הבקשה ולזכות אותם במענק שהיה מותנה במפורש בקיום בקשה זו.
[יש לציין שבמכתבו של הרב שכטר הוזכר המקור הנ"ל "אונסא כמאן דלא עבד", ולא הוסבר בדבריו מדוע למרות זאת סובר אחרת].
*
ה. כלל הלכתי ידוע הוא, אשר מדקדקים מאוד בלשון השטר, ודנים על פי דקדוק לשונו [ראה שלחן ערוך חלק חושן משפט סימן סא סעיף טו: "מדקדקין לשון השטר ודנין על פי אותו דקדוק, ולא אמרינן האי גברא לא גמיר כולי האי והיה סבור שהדין היה בענין כך ומפני כך כתב אותו לשון". ובשו"ת מהרשד"ם חושן משפט סימן מא הביא מדברי התוספות: "שיש לדקדק בלשון השטר יותר מבלשון המשנה". וראה עוד: שו"ת דברי ריבות סימן רעט].
להלן כמה ציטוטים מצוואת המנוח, הנוגעים לענייננו:
(סעיף ג): "הנני מצווה בזה את כל רכושי … לעמותת 'אגודת מוסדות קהילתיים קריית צאנז'".
בהמשך הצוואה (סעיף ד) מסייג המנוח את מתנתו וכותב: "העברת רכושי לעמותה כאמור מותנת בכך כי בטרם יועבר אליה הרכוש על ידי מנהל עיזבוני … תחתום העמותה ותתחייב בכתב כלפי מנהל עיזבוני, לגרום לכך כי בחורי הישיבה יקדישו את יום הלימוד בישיבה ביום השלושים לפטירתי, וכן ביום השנה לפטירתי וכך מידי שנה בשנה, וכן תתחייב עמותה לדאוג ולמנות אדם ירא(ה) שמיים לומר עליי קדיש למשך 11 חודש מיום פטירתי כמקובל ומידי שנה בשנה ביום פטירתי עד ביאת גואל צדק. כן תנציח הישיבה את שמי בלוח ההנצחה אשר יהיה בתוך היכל הישיבה לזכרי כל השנים".
מדברי המנוח עולה כי העברת רכושו ל'אגודת מוסדות קהילתיים קריית צאנז' מותנית בתנאים דלהלן:
- ביום השלושים לפטירתו יוקדש הלימוד בישיבה שתחת המוסדות הנ"ל לעילוי נשמתו.
- ביום השנה הראשון לפטירתו יוקדש הלימוד בישיבה שתחת המוסדות הנ"ל לעילוי נשמתו.
- הנהלת המוסדות הנ"ל תמנה אדם מיוחד שיאמר קדיש לעילוי נשמתו במשך 11 החודשים הסמוכים לפטירה כמקובל.
- מדי שנה ביום השנה לפטירתו ידאגו הנהלת המוסדות הנ"ל למנות אדם שיאמר עליו קדיש לעילוי נשמתו, עד ביאת גואל צדק.
- מדי שנה ביום השנה לפטירתו יוקדש הלימוד בישיבה שתחת המוסדות הנ"ל לעילוי נשמתו, עד ביאת גואל צדק.
- הנהלת המוסדות הנ"ל תקבע את שמו בלוח ההנצחה בהיכל הישיבה שתחת המוסדות הנ"ל.
בפועל, הנהלת המוסדות הנ"ל לא קיימה (מחוסר ידיעה) שלושה מהתנאים (1,2,3) שהתנה המנוח.
חשוב לציין שהמנוח בצוואתו הדגיש להתנות את נתינת רכושו להנהלת המוסדות הנ"ל דווקא באם "תתחייב עמותה לדאוג ולמנות אדם ירא(ה) שמיים לומר עליי קדיש למשך 11 חודש מיום פטירתי כמקובל". על פי המבואר לעיל (סעיף א), אמירת הקדיש אחר 11 חודש מפטירת המנוח איננה אמירת קדיש "כמקובל" – על כן יש לראות צוואה זו כמבוטלת.
כל האריכות שהאריך הרב שכטר בתשובתו להסביר שאמירת קדיש לאחר 12 חודש גם כן מועילה, אינה שייכת לנידון דידן, באשר המת ציווה שרצונו יהיה "כמקובל", וכידוע ומפורסם, לא קיים מנהג "מקובל" לומר קדיש אחרי 12 חודש.
זאת ועוד, לעיל סעיף א הוסבר היטב שעיקר התועלת הקריטית לנפטר היא אמירת הקדיש דוקא ב-11 החודשים הראשונים!
לסיכום, מכיון שמתוך שורת התנאים המפורשים שהציב המנוח להענקת עזבונו לעמותת 'אגודת מוסדות קהילתיים קריית צאנז', לא קיימה העמותה ואף אין באפשרותה לקיים מחצית מהתנאים [1,2,3] – יש לראות צוואה זו כמבוטלת.[2]
[1] רבי שלום דובער שניאורסון (1920) בספרו תורת שלום (המתורגם, עמ' 288) מתאר כי "בדרך כלל זה [המשפט] אורך תשעה או עשרה חדשים, שעל פי הדרך הרגילה זה משך הזמן הגדול ביותר, ואילו שומרי תורה ומצוות אפילו בדרך הפשוטה, מסיימים את המשפט בגיהנם בארבעה או חמשה חדשים".
[2] מתוך הצוואה מוכח, למעלה מכל ספק, כי רצונו של המנוח היה שכספו ישמש להחזקת מוסדות תורה, לימוד לעילוי נשמתו, אמירת קדיש ושאר פעולות רוחניות לטובת נשמתו.
נראה שהנחתו של הרב שכטר בעת כתיבת השורות הייתה, שאלמלא יינתן הכסף לטובת המוסדות הנ"ל – יינתן לטובת היורשים שיעשו בו כטוב בעיניהם לצרכיהם הפרטיים. מתוך שאיפה לקיים את רצונו של המנוח, השתדל הרב שכטר למצוא צדדים לאשש את הצוואה במתכונתה הנוכחית, שכן אף שלא התקיימו תנאיה – אומדנה מוכחת היא שהמנוח היה מעדיף שמוסדות תורה יעשו פעולות רוחניות לעילוי נשמתו, כפי שגילה דעתו בפירוש, מאשר יופנה לטובת יורשים פרטיים.
אמנם, במידה ויתברר שקיימת צוואה מוקדמת לצוואה המדוברת, וגם בה מיועד חלק מרכוש המנוח למטרות הפצת תורה ומצוות – שהמנוח האמין שיש בהן לפעול לעילוי נשמתו – ברור שגם בהעברת רכושו לטובת מוסדות אלו יקוים רצונו של הנפטר בצורה מושלמת.
יתר על כן, מהתנאים המפורשים שהתנה המנוח בצוואתו השנייה עולה ברור שהמנוח חשב כי דווקא המוסדות הנ"ל יוכלו להוציא לפועל את רצונו לטובת נשמתו ולהנצחת שמו. אך אם למעשה לא התקיימו כל תנאיו של המנוח על ידי המוסדות הנ"ל, ורצונו של המנוח כבר לא יוכל להתממש ככתבו, הדעת נוטה שניתן לקיים את רצון המנוח גם על ידי העברת הרכוש למוסדות אחרים שיתחייבו לעשות פעולות דומות לטובת נשמת המנוח ולהנצחת זכרו.
