להסתכן בשביל היריון

א. להסתכן עבור מצוה

כתב הרמב"ם בהלכות יסודי התורה (פ"ה ה"ד): "כל מי שנאמר בו יעבור ואל יהרג ונהרג ולא עבר הרי זה מתחייב בנפשו". כלומר יהודי שהחליט למסור את נפשו על מצוה שאינה בכלל המצוות שההלכה מחייבת למסור עליהם את הנפש – הרי זה מתחייב בנפשו, כיון שהתורה התירה למסור את הנפש רק על ג' מצוות שבהם נפסק 'יהרג ואל יעבור'.

אמנם התוספות (עבודה זרה כז ב ד"ה יכול) כתבו "ואם רצה להחמיר על עצמו אפילו בשאר מצות רשאי". יסוד שיטת התוספות הוא במסופר בירושלמי אודות הנהגת רבי אבא בר זמ(ר)[נ]א שהיה מוכן למסור נפשו שלא לאכול נבלה אף שכנראה היה זה בצנעה, ואם הותר למסור נפש בוודאי שהותר להסתכן אפילו בשאר מצוות.

בספר מצות קטן (קורביל, מ"ע ג) הוסיף שאם רוצה למסור נפשו אפילו על שאר עבירות יש  בזה מדת חסידות, וז"ל: "ושאר עבירות אפילו בצנעא יעבור ואל יהרג אם ירצה, אבל מדת חסידות הוא שלא לעבור, ואין לומר מאחר שאמרו חכמים יעבור ואל יהרג אם יעבור פיהם דמו נדרש, אלא מאחר שכונתו לשמים צדקה תחשב לו".

גם הרא"ש (שם פ"ב סי' ט) הביא את דברי הירושלמי הנ"ל והסיק מהם ש"אם רוצה אדם להחמיר על עצמו ליהרג על שאר עבירות בצינעא רשאי, ולא מקרי חובל בעצמו".

נמצא לשיטת התוספות ודעימיה שמה שאמרו בשאר מצוות 'יעבור ואל יהרג' אינו בלשון חובה אלא שמותר לעבור עליהן כדי להינצל ממיתה, וכך כתב הטור (יו"ד סי' קנז).

גם על שיטת הרמב"ם כתב הכסף משנה (שם) בשם הנימוקי יוסף, "דאפילו לפי סברת רבינו אם הוא אדם גדול וחסיד ירא שמים ורואה שהדור פרוץ בכך רשאי לקדש את השם ולמסור עצמו אפילו על מצוה קלה כדי שיראו העם ולמדו ליראה את השם ולאהבו בכל לבם". גם הרמב"ם יתיר במצבים מסוימים להסתכן ולמסור נפש על מצוות שאינן בכלל 'יהרג ואל יעבור'.

ב. מצוות פרו ורבו בנשים

והנה בנדון דידן אם מותר לנשים להכניס עצמן לסיכון בריאותי בעבור הריון – יש לברר תחילה אם יש להן בזה מצוה בכלל.

בהלכות פריה ורביה (אה"ע סי' א ס"ב) כתב הבית שמואל (ס"ק ב), "אבל להשיא יתומה כו', היא אינה מצווה על פריה ורביה, אלא דוקא להשיא יתום כו' משום פריה ורביה, מיהו לקיים לשֶבת יצרה דאשה נמי מצוּוה על שֶבת". כלומר, לאשה אין חובה להוליד כאיש שמחוייב בפרו ורבו, ומכל מקום יש לה בזה מצוה משום 'לשבת יצרה'. וע"ע מ"ש בזה החתם סופר (שו"ת אה"ע סי' כ) ושו"ת ציץ אליעזר (ח"ו סי' מב, פרק ד א) שיש לאשה שותפות עם בעלה במצות פרו ורבו.

בטעם הדבר ביאר הרבי (שולחן מנחם ח"ו סי' א עמ' , מלקו"ש חכ"ו עמ' 268) וז"ל: "האיש זקוק לציווי על פריה ורביה, משום שלולא ציווי התורה לא היה אפשר לסמוך עליו שיעסוק בזה מצד תכונתו, מה שאין כן האשה אינה זקוקה לציווי בדבר – כי בגלל הרגשתה ששליחותה עלי אדמות היא להיות עקרת הבית ולהעמיד דורות של בני ישראל (ולהבטיח את המשך עם ישראל וקיומו), הרי היא עושה זאת מצד עצמה" (וראה דרך מצותיך, שורש מצות התפילה ריש פט"ו).

נמצא שאף שנשים פטורות מפרו ורבו, מכל מקום יש להן איזה מצווה בהולדת ילדים. לפי זה מובן שגם להן יש היתר ואף מידת חסידות להסתכן בכדי להוליד, ובפרט ע"פ דברי הכסף משנה שכשהדור פרוץ בעניין מסוים יש בכך בנותן טעם להורות להקל להסתכן ולמסור נפש עבור כך, ובדור שלנו שרבות הנשים שמונעות ילודה מעצמן פשיטא שרשאית להסתכן.

[ואפשר שגם ענין זה כלול בפתגם הידוע של הרבי הריי"ץ "צוליב האבן קינדער דארפמען מוסר נפש זיין [=בכדי שיולדו ילדים, צריכים למסור הנפש]" (מובא בשלחן מנחם שם סי' יז עמ' נב). ואף ששם מדובר אודות מסירות נפש רוחנית של האיש (שמחויב בפו"ר), הנה מלשונו הקדוש שדקדק לומר "בכדי שיולדו ילדים צריכים למסור הנפש" (ולא "כדי לקיים מצוות פו"ר"), יש לומר שכלל בלשונו כל מי ששייך בעניין, וכפי שנתבאר גם נשים אף שפטורות מעיקר מצוות פרו ורבו מכל מקום גם להן יש שייכות לזה].

ועל פי מה שנתבאר לעיל הדבר מעוגן בהלכה – הן לשיטת התוספות ודעימיה והן כהבנת הכסף משנה בדברי הרמב"ם – שרשאית לסכן עצמה עבור זה.

ג. שומר פתאים ה'

מצאנו בחז"ל בכמה מקומות שלמדו מן הפסוק "שומר פתאים ה'" (תהילים קטז ו) שבמצבים מסוימים אפשר לעשות גם דבר שיש בו חשש סכנה ולסמוך על שמירת ה' (ראה עבודה זרה ל, ב. יבמות עב, א. סנהדרין קי, ב). ויש לדון אם גם בנדון דידן שייך לומר כן.

בשו"ת צמח צדק (אה"ע סי' יא אות ח) דן בדברי הגמרא (פסחים מט, א) אודות הנושא בת כהן והוא אינו תלמיד חכם שאין זיווגן עולה יפה ואף רב כהנא תלה את גלותו בכך שנשא בת כהן, ומסיק שמכל מקום בזמננו אין צריך לחוש לזה, ד"כיון דדשו ביה רבים שומר פתאים ה', אף שכתב שצריך עיון אם תלמיד חכם יסמוך על זה, היינו היכא דהוא חשש גמור, מה שאין כן כשבלאו הכי יש להקל מצד שהוא תלמיד חכם, אף שיש לומר שמא אינו תלמיד חכם כדבעי ועוד דרב כהנא מחמיר על זה, יספיק הטענה דשומר פתאים ה'". ובהמשך דבריו כתב שאף כי מי שאינו רוצה לסמוך על זה מותר לו, "אבל רשות גם כן לסמוך על שומר פתאים".

מדבריו עולה שכאשר יש עניין סכנה ודאית אין לסמוך על "שומר פתאים ה'", אך כשיש צדדים לכאן ולכאן מותר לסמוך על "שומר פתאים ה'".

בהתוועדות א' דר"ח חשון תשמ"ג (תורת מנחם התוועדויות ח"א עמ' 384, שלחן מנחם ח"ד עמ' כז) למד הרבי מדברי הצמח צדק הללו, אשר "בנוגע לענינים של סכנה שעליהם אומרת הגמרא 'שומר פתאים השם' שיכולים להתנהג כן לכתחילה (ולא רק שכאשר הוא מתנהג כ'פתי' (בדיעבד) אזי 'שומר פתאים השם'".

בשו"ת צמח צדק (אה"ע סי' פט) מביא מהגמרא (יבמות יב, ב) אודות ג' נשים – קטנה, מעוברת ומניקה – שלדעת רבי מאיר מותר להן לשמש במוך כדי שלא תתעברנה, "וחכמים אומרים: אחת זו ואחת זו משמשת כדרכה והולכת, ומן השמים ירחמו משום שנאמר שומר פתאים ה'".

לפי הבנת רש"י (נדה ג, א ד"ה משמשת) רבי מאיר סובר שמפני הסכנה יש היתר מיוחד לג' נשים אלו לשמש במוך, ואילו לחכמים גם להן אסור לשמש במוך. אולם רבינו תם (תוד"ה שלש) הבין שאין היתר ליתן מוך קודם התשמיש, רק אחריו, ורבי מאיר וחכמים נחלקו אם יש להמליץ לנשים אלה – שיש להן סכנה להתעבר – לתת מוך מיד אחר התשמיש או לאו, ולדעת חכמים אין להורות להם ליתן מוך כיון ששומר פתאים ה'.

החתם סופר (שו"ת יו"ד סי' קעב) ורבי עקיבא איגר (שו"ת מהדו"ק סי' עב) והבן איש חי (שו"ת רב פעלים ח"ד יו"ד סי' יז) נקטו כהתוספות, שלדעת חכמים – שהלכה כמותם – אין להורות לנשים אלה עצה טובה להניח מוך באותו מקום אחר התשמיש.

הרדב"ז (שו"ת ח"ג סי' תקצו) הבין כרש"י שהמחלוקת בין חכמים לרבי מאיר היא אם מותר לנשים אלה לשמש במוך במקום סכנה, ולדעת חכמים לא ישמשו במוך, ומכל מקום "אם ירֵאות שאין להן זכות – רשאות לשמש במוך, כיון דאיכא פיקוח נפש".

הצמח צדק (שם) מסביר שלשיטת רש"י מה שלדעת חכמים אסור לשלוש נשים אלו לשמש במוך אף שיש להן סכנה אם יתעברו, "יש לומר הטעם משום שכן שֹם הבורא יתברך בטבע הבריאה אשר ג' נשים הנ"ל על פי רוב אינן מתעברות, ומה שאמרו 'ומן השמים ירחמו שנאמר שומר פתאים השם' היינו שלא יקרה כן אפילו על צד המיעוט. אבל באשה שראויה להתעבר, כגון שאינה משלשה נשים הנ"ל, ואם כן על פי רוב תתעבר כו', ואם העיבור והלידה הוא חשש גדול לאשה זו – ודאי בכהאי גוונא מודו חכמים לרבי מאיר דמותרות לשמש במוך, ולא שייך על זה לסמוך לכתחילה על שומר פתאים ה', דהא אמרינן אסור לסמוך על הנס" (וראה שלחן מנחם ח"ד יו"ד סי' יג).

מדבריו עולה שהכלל 'שומר פתאים ה" נאמר דווקא במקום שמצד הטבע על פי רוב לא יבואו לידי סכנה, אבל במקום שסדר הטבע הוא שיתכן לבוא סכנה – לא סמכינן על שומר פתאים ה' (ראה קובץ דברי תורה ח"א עמ' קעח מ"ש בדבריו הרב שמואל לייט, ומה שהקשה עליו הרב זאיאנץ בקובץ הערות וביאורים תשסט עמ' 82 והציע ביאור אחר).

בהמשך דבריו דן הצמח צדק בשיטת רבינו תם שאסור לגמרי לשמש במוך (ומחלוקת רבי מאיר וחכמים היא רק אם להמליץ לאשה ליתן מוך אחר התשמיש), והקשה עליו מכמה גמרות וסברות, והסיק "לכן ודאי בלי ספק פירוש רש"י עיקר". בהתאם לכך פוסק גבי אשה "שהרופאים אמרו שאם תתעבר תמות, ולפענ"ד אף בפחות מזה, רק חשש סכנה, יש גם כן להקל כו', מהא דמניקה" שרשאית לשמש במוך אף שאין שם סכנת חיים ודאית לאֵם או לוולד.

ומלשונו שבמקום חשש סכנה "יש גם כן להקל" שמותר לה לשמש במוך, משמע רק שרשאית לשמש במוך אך אם היא רוצה מותר לה שלא לשמש במוך ולסמוך על מה ששומר פתאים ה'.

וכן משמע מסיום דבריו: "והריטב"א בכתובות (דף לט) ס"ל דגם לחכמים רשאי, רק שאין מחויבות כו' עיין שם, אם כן באשה אחרת בחשש סכנה כערך זה גם לחכמים הדין כמו במינקת לרבי מאיר, כיון דראויה להתעבר יותר ממינקת".

עולה מדבריו שלשיטת חכמים אפשר להקל ולהתיר לשמש במוך למי שיש בה חשש סכנה אם תהרה, והיתר זה הוא לכתחילה, אך מי שתרצה לקדש שם שמים וכשהדור פרוץ למסור נפשה – הרי זה כשעת הדחק ודיעבד שרשאית לסמוך על שומר פתאים ה'.

ואכן במקום סכנה גדולה ודאית לא יתיר הצמח צדק. [ודלא כמ"ש בשו"ת בנין ציון (סי' קלז) ושו"ת דברי יואל (אה"ע סי' קכ, קכד), וכן בספר שיעורי תורה לרופאים ח"ד (סי' קיט-קכג) סמך רק על דברי הבנין ציון, ולא הביא כלל את דברי הצמח צדק].

וכך פסק בשו"ת תשובות והנהגות (ח"א סי' תתפה) להתיר להסתכן עבור לידה, אלא שדבריו הם רק עבור לידת ילד אחד, ועל פי דברי הצמח צדק הנ"ל נראה שמותר להסתכן גם באשה שיש לה כבר ילדים. וכ"פ הרב אליהו בקשי דורון (קובץ ברכה לאברהם עמ' 297) אלא שלא הזכיר את הצמח צדק ולא נחית לחלק בין מי שיש לה כבר בנים למי שעדיין לא זכתה לפרי בטן כלל.

ויש לומר שבמקום שאין סכנה גדולה וודאית אפשר לצרף גם מה שכתב היעב"ץ במור וקציעה (או"ח סי' שכח) אודות ההיתר לעשות ניתוח כדי לשפר את איכות החיים (כשאין סכנה אם לא יעשו הניתוח), וז"ל: "יש בוחרין בספק נפשות כדי להציל עצמם מיסורין קשים, כאותם המוסרים עצמם לחיתוך מפני אבן שבכיס וחצץ כליותיה, ולאלה מניחים עצמם לעשות כחפצם בלי מוחה, מחמת שכמה פעמים נושעים ונרפאים".

ד. מסקנת הדברים

על פי כל הנ"ל נראה להסיק שאשה המשתוקקת לילד, או לילדים נוספים, ויש לה כאב וצער גדולים בהעדרם [ולהעיר מדברי רחל אימנו ליעקב אבינו (בראשית ל, א) "הבה לי בנים ואם אַין מתה אנוכי", ופירש הרמב"ן (ד"ה הבה), "ואם אין – שתמית את עצמה בצער", הרי שצער הנפש מחוסר ילדים יכול להביא אפילו להאבדות רח"ל, ואם כן הוא ברחל אמנו – באשה רגילה על אחת כמה וכמה], גם אם הרופאים מזהירים אותה שאם תהרה עלולה להסתכן, כל שאין הסכנה ודאית – רשאית להכניס עצמה לקצת סכנה בשביל להביא עוד חיים לעולם.

בפרט שפעמים רבות הרופאים מאיימים ומפחידים מפני סיבות רחוקות ביותר, ומערבים בשיקולם גם את תפיסת-עולמם המעוותת שלא להרבות בילודה וכן את פחדם מתביעות ממוניות בבית המשפט באם ייוולדו ילדים שאינם בריאים וכדומה ולכן מפחידים את הנשים אפילו על חששות רחוקים מאד (ראה דוגמאות מזה בספר פועה ח"א עמ' 246-7).