יהודי המתארח במלון שיש בו גם דיירים גויים, האם רשאי בשבת לטלטל בפרוזדורי המלון?
להסתכן בשביל היריון
אשה שהרופאים אומרים שיש לה חשש סכנה אם תתעבר, האם על פי הלכה מותר לה לסכן את עצמה?
תפריט
אשה שהרופאים אומרים שיש לה חשש סכנה אם תתעבר, האם על פי הלכה מותר לה לסכן את עצמה?
למנהג חב"ד שאין מקדשים בליל שבת בשעה השביעית, האם בתנאים מסוימים, כגון לצורך אורחים ובפרט בבתי חב"ד, יש מקום להקל בזה ולקדש לכתחילה בתוך השעה
יהודי המתארח במלון שיש בו גם דיירים גויים, האם רשאי בשבת לטלטל בפרוזדורי המלון?
הקונה פירות וירקות מחנות עם תעודת כשרות, האם יש הידור להפריש מהם תרומות ומעשרות?
אני טס מניו יורק לארץ במוצאי ר"ה, המראה- ב-12 בלילה; מתי מתחיל צום גדליה אצלי? לפי עלות השחר של ניו יורק? לפי השמש שנראית מהחלון
יהודי המתארח במלון שיש בו גם דיירים גויים, האם רשאי בשבת לטלטל בפרוזדורי המלון?
אם הוא היהודי היחיד במלון ושאר כל דיירי המלון גויים, מותר לטלטל בפרוזדורי המלון ללא עירוב.
אם מתארחים שם כמה יהודים בחדרים שונים, ובשאר החדרים יש דיירים גויים, אינם רשאים לטלטל בפרוזדורי המלון ללא עירוב.
כשצריכים לערב במלון שיש בו גויים, לא די בעירוב חצרות אלא צריך גם לשכור את רשות הגויים, וניתן לעשות זאת על ידי שאחד היהודים יקבל רשות מבעל המלון להניח בפרוזדור או בלובי עציץ שלו וכדומה, ועל ידי זה יוכל אותו יהודי להשכיר ליהודי אחר את רשויות כל דיירי המלון הגויים, ואז יועיל העירוב שיעשו היהודים ביניהם.
א. מתי צריך עירוב חצירות או שכירות רשויות במלון
כתב אדמו"ר הזקן בשלחנו (סי' שע ס"ב): "בעל הבית שיש לו הרבה בתים בחצרו והשכירן לאחרים כו', הרי הם אוסרים עליו בחצר כאילו היו בתים שלהם, עד שיערבו, וכן אסור לטלטל מביתו לבתיהם עד שיערבו בו".
למדנו מדבריו כי יהודי ששוכר חדר במלון במקום שאין עירוב, צריך לעשות עירוב חצרות עם שאר הדיירים כדי שיוכל לטלטל מחדרו לפרוזדורים ולהיפך.
במה דברים אמורים שעירוב מועיל במלון, כאשר גם שאר כל דיירי המלון הינם יהודים. אבל אם יש במלון כמה דיירים יהודים המתגוררים בחדרים שונים וגם דיירים גויים, לא די בעירוב אלא צריך גם "לשכור" את רשות הדיירים הגויים. כמבואר בשוע"ר (סימן שפב ס"א): "דירת נכרי כדירת בהמה לפיכך הדר עם הנכרי בחצר אינו אוסר עליו, עד שיהיו ב' ישראלים דרים בשני בתים ואוסרים זה על זה וצריכים לערב יחד אזי גם הנכרי אוסר עליהם, ואין עירובם מועיל עד שהנכרי ישכיר להם רשותו שבחצר". כלומר, יהודי יחיד המתגורר בבית מלון שכולם גויים, רשאי לטלטל בכל בית המלון ואינו צריך עירוב או שכירות. אבל אם ישנם שני יהודים השוכרים חדרים שונים בבית מלון ושאר הדיירים בבית המלון גויים, כדי שיהיו היהודים רשאים לטלטל לא די בעירוב שיעשו זה עם זה אלא עליהם גם לשכור את רשות כל הדיירים הגויים שבמלון.
ב. תפיסת יד של בעל הבית הפוטרת מעירוב ושכירות
אמנם, יש מקרה בו גם כשיש חלוקת רשויות של יהודים ואפילו של גויים במלון, אין צורך בעירוב חצירות או שכירות רשויות. והוא כאשר לבעל המלון יש 'תפיסת יד' בכל חדרי המלון, שבכך נחשבים כולם כאורחים אצלו ולא כבעלים החולקים רשות לעצמם.
וכך כותב אדה"ז (סי' שע ס"ב) בנוגע לבעל הבית המשכיר בתים בחצירו: "ואם יש לו בכל אחד מהם דברים שאינם ניטלים בשבת מחמת איסור, שאסור לטלטלם אפילו לצורך גופם או מקומם, כיון שלא סילק עצמו מבתים אלו מכל וכל אלא יש לו בהם תפיסת יד, נעשה כאילו דר בהם ואין הדרים אוסרים עליו לפי שנעשו כולם כאורחים אצלו, ולפיכך גם הם מותרים להוציא מבתיהם לחצר אף על פי שלא נתנו עירוב, כמו שמותרים אורחים שמתארחים בביתו להוציא מביתו לחצר בלי שיערבו עמו כו'. ויש אומרים שאם אינן ניטלין מחמת כובדן חשובין תפיסת יד אף על פי שמותרים בטלטול (ויש להחמיר בזה)".
לפי זה, אם יש לבעל המלון בכל החדרים חפצים שהם מוקצה בשבת ולא ניתן לטלטלם, הדבר נחשב 'תפיסת יד' שלו בכל החדרים, וממילא כל החדרים בבעלותו והשוכרים נחשבים כאורחיו, ואזי מותרים כולם לטלטל בכל רחבי המלון ללא עירוב חצרות או שכירות רשויות (ויש אומרים שהוא הדין בחפצים שאינם מוקצה אך מחמת כובדם אין דרך לטלטלם, אך בזה מורה אדה"ז להחמיר).
והנה בשו"ת דבר אברהם (כהנא, ח"ג סי' ל) כתב, שכדי שהחפצים שנמצאים בחדרי המלון ישמשו כ'תפיסת יד' לבעל המלון, צריך שרק לבעל המלון תהיה רשות להשתמש בהם, אך אם גם לשוכרים יש רשות להשתמש בחפצים הללו – הם אינם יוצרים 'תפיסת יד' לבעל המלון, וממילא צריך לערוך עירוב חצירות. ובלשונו: "דעד כאן לא אמרינן במשאיל או משכיר בתים לאחרים דאם יש לו בהם כלים שאינם ניטלין בשבת הוי כיש לו לבעל הבית שם תפיסת יד ואינם אוסרין, אלא כשהכלים הם לגמרי של בעל הבית, ועל ידי שכליו שם היה לו תפיסת יד שם, מה שאין כן באכסניא, אף דיש לבעל הבית שם כלים הרי הם כהחדר גם כן הכלים גופייהו שאולים או שכורים הם להאורחים שוכרי החדרים ושואל כל הנאה שלו ושכירות ליומא הוי ממכר, ואם כן לזמן השכירות נראה שאינם ככלים של בעל הבית ואינם גורמים תפיסת יד לבעליהם ויהיו אסור לטלטל במסדרון בלא עירוב".
כך כתב גם בספר יסוד יוסף (טהרת יום טוב, חי"א סי' פד ס"ה עמ' רמז): "שלא מקרי תפיסת היד לבעל הבית במה שיש לו שם כליו כלי הבית, כיון שהם גם כן מושכרים להאורחים ואין זה תפיסת יד לבעל הבית, אבל אם יש לו שם איזה חפצים שאין רשות להאורחים להשתמש בהן או שיש לו שם כלים שאינם נצרכים להם, ודאי מקרי תפיסת היד".
וכך נוקט גם הרבי בפשטות באגרות קודש (חי"ח אגרת ז'כו עמ' תקנו) שההיתר של 'תפיסת יד' אמור דוקא כאשר "נמצאים בחדר חפצי בעל הבית שאין השוכר משתמש בהם", כלומר שאינם מושכרים לו [וע"ע שו"ת אגרות משה (או"ח ח"א סי' קמא), שו"ת שבט הלוי (ח"ה סי' נד), שו"ת בצל החכמה (ח"ה סי' קמ)].
ג. האם תפיסת יד מועילה בבעל מלון גוי
יסוד ההיתר האמור שעל ידי "תפיסת יד" של בעל הבית בחדרים אין האורחים אוסרים זה על זה, תקף עקרונית גם בבעל הבית שאינו יהודי.
כך עולה מדברי שו"ת התשב"ץ (ח"א סי' מה) שנשאל אודות "יהודים שהיו שרויים במחנה ישמעאלים שקרוי דואר, אם מותר לטלטל ביום שבת בכל הדואר". והשיב: "נראה לי שאותן מחנות יש להם דין חצרות כו'. וכיצד יעשו אם הם שנים או יותר, ישכרו הדואר בדבר מועט כו' ואחר שישכרו ממנו יערבו הישראלים בפת כו'. והוי יודע שכל זה הוא כשהיהודים הם שוכרים החדרים לעצמן ואין לגוי תפיסת יד כלל באותו חדר, אבל אם הישראלי הוא נכנס בחדר הישמעאלי ודר עמו היה אפשר להקל בלי שכירות ובלי עירוב, שאין כאן דירה מיוחדת לישראל, והרי הם כאורחין שנכנסו בחצרו של גוי שמטלטלין בכל החצר שהיא רשות היחיד. אבל טוב הוא לשכור כל הדואר מבעל הדואר ולערב בפת כמו שכתבתי, ובזה הן מותרים לטלטל בכל המחנה ההוא" (הובאו דבריו בכף החיים סי' שסב אות פ, וראה שו"ת בצל החכמה סי' קמא אות ט ואות יב).
מכך שהתשב"ץ נוקט שהאיסור קיים כיון ש"אין לגוי תפיסת יד כלל באותו חדר", משמע לכאורה שבגוונא שיש לו "תפיסת יד" בחדרי היהודים – מן הדין אינם צריכים לשכור ממנו רשותו ולערב ביניהם, כיון שנחשבים כאורחיו ואין כאן חלוקת רשויות.
כך לכאורה משמע ברור גם מדברי אדה"ז (סי' שפ"ב ס"א) אודות "דירת נכרי" בחצר שיש בה ישראלים, שכל שיש "ב' ישראלים דרים בשני בתים ואוסרים זה על זה וצריכים לערב יחד, אזי גם הנכרי אוסר עליהם ואין עירובם מועיל עד שהנכרי ישכיר להם רשותו שבחצר כו', ומכל מקום אם ישראלים רבים דרים בבית אחד אינו אוסר עליהם אף על פי שאינם יראים ממנו כי לא רצו חכמים לחלוק בין בית שדר בו אחד לבית שדרים בו הרבה והתירו בבית אחד בכל ענין, ולא עוד אלא אפילו בתים הרבה שבחצר והם כבית אחד שאינם אוסרים זה על זה כגון האחין שדרים כל אחד בבית בפני עצמו ומקבלים פרס מאביהם הדרים עם הנכרי בחצר", ומסיים: "וכל כיוצא בהם ממה שנתבאר בסימן ש"ע שאין צריכים לערב ביניהם – אין צריכים גם כן לשכור רשות מנכרי הדר עמהם בחצר".
מכך שאדה"ז כותב "שכל" ההיתרים שכתב לעיל בסימן ש"ע גבי יהודים הדרים בחצר אחת שאין צריכים לערב יחד – תקפים גם בנכרי שאין צריכים לשכור ממנו רשותו (ששכירות רשות הנכרי היא במקום עירוב עם יהודי כמובא לעיל מסי' שפב), נראה לכאורה פשוט שגם ההיתר ד"תפיסת יד" של בעל הבית ישראל ש"נתבאר בסימן ש"ע שאין צריכים לערב ביניהם" – תקף גם כאשר מדובר בבעל הבית נכרי ש"אין צריכים גם כן לשכור רשות מנכרי הדר עמהם בחצר".
אכן, כד דייקינן שפיר, כשמדובר על מלון שבעליו נכרי, ההסתמכות על ההיתר של 'תפיסת יד' להיפטר מלשכור ממנו את רשותו ולערב – איננה לכתחילה. כי כאמור לעיל (אות א) ההיתר ד'תפיסת יד' מותנה בכך שחפצי הבעלים המונחים בבית המושכר הם "דברים שאינם ניטלים בשבת מחמת איסור שאסור לטלטלם", ומובן בפשטות שזה שייך רק בבעל הבית יהודי שמחמת איסור טלטול ודאי לא יוציאם בשבת מהחדרים המושכרים, אבל בבעל הבית גוי לא שייך ענין זה כמובן.
וכך כתב בשו"ת המהרש"ם (מברעז'אן ח"ה סי' לד ד"ה ואמנם, לענין יהודי מחלל שבת בפרהסיא – שלענין עירוב חצירות דינו כגוי כמבואר בשוע"ר סי' שפה ס"ג): "אף דקיימא לן דברים שאין נטלים בשבת כיון דלא חזי לטלטלם הוי תפיסת יד, היינו במי שנזהר באיסור מוקצה, אבל ברשע המחלל שבת לא שייך דין זה כלל".
ואף כי בהמשך דבריו הנ"ל מביא אדה"ז דעה נוספת – "ויש אומרים שאם אינן ניטלין מחמת כובדן חשובין תפיסת יד אף על פי שמותרים בטלטול", ונימוק זה שייך גם בבעל הבית גוי, מכל מקום הרי אדה"ז מסיים בחצאי עיגול: "ויש להחמיר בזה".
אמנם, בהמשך דבריו (שם) כותב המהרש"ם: "אבל באמת נראה דעל ידי כבדו נוכל להקל, ואף דהמגן אברהם ס"ק ג פקפק בזה דמה גבול יש לכובד, לעניות דעתי הדבר פשוט דתלוי אם אינו עשוי לטלטל בכל פעם".
כלומר, דברי אדה"ז הנ"ל שיש "להחמיר" ולא לסמוך על דעת ה"יש אומרים" שכלים כבדים שוים לכלי מוקצה, מקורם במגן אברהם (סי' שע ס"ק ג) שכתב ש'כובד' הכלי תלוי בכוחו של כל אחד ואחד ו"משוי שקשה לאחד נוח לשני" ועל כן יש להחמיר ולא להתיר על סמך כובד הכלי כל שאינו מוקצה. וסובר המהרש"ם שכל זה נאמר דווקא כאשר אכן יש מקום להסתפק האם כובד הכלי יבטיח שלא יטלטלוהו בשבת, אבל לו יצוייר שהיה ברור לכולם שכלי פלוני לא יטלטלנו בעל הבית בשבת, כגון שמנהג כולם לא לטלטל כלי כזה ממקום למקום כי מקומו קבוע לו לעולם – בכהאי גוונא לכולי עלמא פטורים השוכרים מלערב ולשכור ואין מקום להחמיר – גם לדעת המגן אברהם ואדה"ז.
ד. צדדי היתר שכתב הרבי לטלטל במלון
בשנת תשי"ט שלח לרבי הרב משה יעקב בק את ספרו שו"ת חמדת משה. באחת התשובות (סי' א סעיף יא) דן המחבר לגבי "הנהו 'האטעלס' [=מלונות] שבעל הבית הוא יהודי ודרים האכסנאים ישראלים כל אחד בחדרו, אוכלים בחדרם משלהם, ודרים שם נכרים ואלו שאינן מודים בעירוב, מהו לענין עירובי חצרות".
במכתב תגובה אל המחבר, מתייחס הרבי בין השאר גם לסוגיא זו, וזה לשונו (אגרות קודש חי"ח אגרת ז'כו עמ' תקנו):
"כמה וכמה משומרי תורה ומצוות מקילין ב'האטעלס' [כ"ק מו"ח אדמו"ר לא היה מטלטל בשבת קודש בפרוזדרי האטעלס], ולכאורה יש להם על מה שיסמוכו סמיכה חזקה: א) על פי מה שנתבאר טעם ההיתר ביש לבעל הבית כלים בבתים כיון שזה מראה שלא סילק עצמו מבתים אלו מכל וכל כו' נעשה כאילו דר בהם כו' נעשו כולם כאורחים אצלו (שו"ע רבנו הזקן סש"ע ס"ב) והרי כמה הגבלות ישנם בשכירות חדר בהאטעל לגבי שכירות דירה באופן הרגיל. ב) כמעט תמיד נמצאים בחדר חפצי בעל הבית שאין השוכר משתמש בהם כלל והוי תפיסת ידו אפילו באם היתה שכירות ממש. ג) להפרי מגדים סימן ש"ע אשל אברהם סק"ג (ודלא כמשנה ברורה) עולת שבת ותוספת שבת – באם יש לבעל הבית רשות להניח גם כן מספיק. ד) מתארחים לפחות מל' יום ואפילו אלו הדרים יותר משלמים השכירות מדי שבוע בשבוע ואז ברשות בעל הבית לסלקו לגמרי (כי אין כל חוזה ודלא כשכירות בתים), זאת אומרת שבכל שבוע נתחדשה דירתו. וראה שו"ע אדה"ז סו"ס ש"ע, דאפילו הקובע ליותר מל' יום אינו אוסר עד לאחר ל' יום ואם כן אפילו המשלמים אחת לחודש על פי מספר העמים שיש בהם חדש של ל"א יום אינו אוסר מלבד באם חל יום הל"א בשבת קודש, ורק שבת קודש זה – ועיין אליה רבה וביאור הלכה להמשנה ברורה סוף סימן ש"ע בנוגע ליום ל'. ובשו"ת מהרש"ג ח"ב (בארדיאב תרצ"ט) סקכ"ג[ב] התיר בהרוחה מטעמים א' ג' הנ"ל ומסיים בראיה מהא דאין קובעין מזוזה בכהנ"ל אפילו המתארחין בהאטעלס דנכרים יותר מל' יום".
כלומר, מה שנהגו רבים להקל לא לעשות עירוב חצרות במלון שבעליו יהודי, מתבסס על הטעמים דלהלן:
(א) שכירות חדר במלון אינה דומה לשכירות בית, כי דיירי המלון אינם יכולים לעשות בחדרם כל מה שהם רוצים, בשונה משכירות דירה שהשוכר יכול לעשות בה מה שחפץ (ובלבד שיחזירנה למשכיר כפי מה שהתנו ביניהם), על כן בעל המלון נחשב כ'דר' בכל חדרי המלון וכולם אורחיו, ומשום כך פטורים מלערב.
(ב) גם אילו היו תנאי שכירות חדר במלון דומים לגמרי לתנאי שכירות דירה, עדיין נחשבים השוכרים כאורחים, כיון שכמעט תמיד יש לבעלים בחדרי המלון חפצים שלו שהשוכרים אינם רשאים להשתמש בהם כלל, וממילא נשארה לו 'תפיסת יד' בכל חדרי המלון, ומשכך פטורים השוכרים מלערב [ועיין עוד קובץ הערות וביאורים תקנד עמ' 11 ואילך].
(ג) גם אם בפועל אין בחדרי המלון חפצים של בעל המלון שהשוכרים אינם רשאים להשתמש בהם, לדעת הפרי מגדים והעולת שבת והתוספת שבת מספיק שיש "רשות לבעל הבית להניח בחדריהם חפציו" ובכך כבר נחשב שיש לו 'תפיסת יד' בכל החדרים השכורים והשוכרים פטורים מעירוב (ודלא כדעת המשנה ברורה בסי' שע ס"ק י. וע"ע שו"ת אגרות משה או"ח ח"א סי' קמא שהקשה על המשנה ברורה, ומ"ש בשו"ת שבט הלוי ח"ה סי' נד לקיים דברי המשנה ברורה בשעת הדחק).
(ד) רוב דיירי המלון שוהים בחדרם לתקופה קצרה משלושים יום, וממילא אינם צריכים עירוב כלל (ראה שוע"ר סוף סי' שע), וגם אלו שנמצאים יותר משלושים יום – התשלום נעשה לתקופה של שבוע ובכל שבוע מתחדשת השכירות, ועל כן אינם צריכים לערב.
ה. בזמננו רוב צדדי ההיתר שכתב הרבי אינם קיימים בהרבה מקרים
והנה כאמור לעיל, המכתב של הרבי נכתב לפני יותר משישים שנה, בשנת תשי"ט, אבל בזמננו כמה וכמה מהנימוקים שכתב כבר אינם קיימים בבתי המלון, כדלהלן:
בנוגע לנימוק השני אודות כלים של בעל הבית הנשארים בחדרים, בבתי המלון המודרניים לא מצוי שיהיו מונחים בחדרים חפצים שרק לבעל המלון יש רשות להשתמש בהם ואילו לאורחים אין רשות כלל להשתמש בהם, ועל כן נימוק זה אינו קיים בזמננו.
[ואף שגם בזמננו יתכן שבאיזה חדר מחדרי המלון יהיה ארון-חשמל שאינו משמש את הדייר המתגורר בחדר זה וממילא אינו מושכר לו, או שבחדר מסוים עוברים צינורות שונים שאינם לשימוש חדר זה. מכל מקום, מלבד זאת שכל הדוגמאות שהובאו בגמרא (עירובין פו, א) ל'תפיסת יד' הן מכלים המיטלטלין, כגון חתיכות של ברזל ופירות טבל, וגם לשון הפוסקים (טור סי' שע ובשלחן ערוך שם) שנקטו "דברים שאינם ניטלים בשבת" משמעה חפצים שאסורים בטלטול בשבת ולא דברים הקבועים בקיר (וע"ע שו"ת השלוחים ח"א סי' לט אות ה), הנה גם אם תאמר שאין סברא לחלק בין כלים המיטלטלים לבין כלים קבועים כגון ארון חשמל או צינורות, מכל מקום לא מצוי כלל שבכל חדרי המלון יהיו כלים קבועים כאלו המשמשים רק את הבעלים ולא את השוכרים, נמצא שאותם חדרים חלקו רשות לעצמם, ואזי אם בשני חדרים כאלו דרים יהודים – נאסר הטלטול בכל פרוזדורי המלון].
בנוגע לנימוק השלישי שכתב הרבי בשם הפרי מגדים והעולת שבת והתוספת שבת – שדי שיש לבעלים רשות להכניס חפציו לחדר השוכר כדי להיחשב תפיסת יד, הנה כוונת הפרי מגדים היתה לרשות מפורשת, כלומר שהבעלים סיכם מראש עם השוכר שרשאי להכניס חפציו לחדרו, ובלשונו: "התנה עמהם שיהא מונח בחדריהם חפציו" ואזי "אף ניטלין בשבת – אין אוסרים", וכך כתב גם העולת שבת (סי' שע ס"ק ב): "דאם התנה בשעת השכירות שיהיו כלים אלו שם אפילו הם כלים שניטלים לצורך גופם ומקומם דאין צריכים עירוב". אבל במלונות כיום, אין סעיף בחוזה השכירות המאפשר לבעלים להכניס לחדרי הדיירים חפצים שלו שאין להם רשות להשתמש בהם. נמצא שגם נימוק זה להיתר אינו קיים בזמננו.
בענין הנימוק הרביעי – שהאורחים במלונות שוהים או משלמים לתקופות קצרות פחות משלושים יום, כך היתה המציאות בתקופה בה כתב הרבי את המכתב (שנת תשי"ט), אבל היום המצב במלונות הוא שיש אנשים ששוכרים חדרים או סוויטות (ולעיתים אף קומה שלימה) לתקופה העולה על שלושים יום, כשהתשלום מתבצע בבת אחת, וממילא גם נימוק זה להיתר כבר אינו קיים בזמננו.
גם מה שהוסיף הרבי וכתב בהמשך לנימוק הד' – שאף אם יש דיירים ששוכרים חדרים ליותר משלושים יום אינם אוסרים אלא החל מיום השלושים ואחד, לא נאמר אלא בדייר שאינו רגיל תמיד לשכור ליותר משלושים יום, או אפילו בדייר שרגיל תמיד לשכור ליותר משלושים יום אך הוא יהודי, אבל דייר גוי שרגיל תמיד לשכור ליותר משלושים יום אוסר את הטלטול על הדיירים האחרים מיד, כמו שכותב אדה"ז (סי' שע ס"י) "במה דברים אמורים באורח ישראל אבל אכסנאי נכרי הרגיל לקבוע אוסר מיד". ובזמננו גם דבר זה מצוי במלונות, שאנשי עסקים או תיירים גויים מגיעים בקביעות למלונות מסויימים פעם בשנה או כמה פעמים בשנה לתקופה העולה על שלושים יום, וממילא אוסרים מיד כשנכנסו למלון.
נמצא כי שלושת הטעמים האחרונים עליהם השעין הרבי את ה"סמיכה חזקה" של אותם אלו שאינם עושים עירוב במלונות – בהרבה מקרים אינם קיימים במציאות שלנו כיום!
והנה הסברא הפשוטה נותנת שכשהרבי כותב שיש למקילים "סמיכה חזקה" להישען עליה, והולך ומפרט ארבעה נימוקים להיתר כשהנימוק הראשון מיוסד על סברא (שבשכירות חדרים במלון יש כמה הגבלות ביחס לשכירות דירה) ושלושת הנימוקים שאחריו מפורשים בשו"ע ונושאי כליו – בוודאי לא היתה כוונתו שניתן לסמוך בשופי ("סמיכה חזקה") על הנימוק הראשון בפני עצמו אלא רק בצירוף שאר הנימוקים[1] (על כל פנים חלקם).
לפי זה, בזמננו שבהרבה מאוד מלונות כל שלושת הנימוקים המפורשים בפוסקים שהביא הרבי אינם קיימים עוד, וכגון במלונות שיש בהם גם הרבה גויים (שאז לא קיים גם הנימוק הד', כאמור לעיל שישנם דיירים שנוהגים בקביעות לשכור חדר במלון מראש ליותר משלושים יום), נראה פשוט שגם לדעת הרבי אין לסמוך להקל לטלטל מחוץ לחדרים ללא עירוב חצרות.
ו. כיצד מערבים במלון של גויים
לענין אופן העירוב במלון שיש בו גויים, כפי שנתבאר לעיל לא די שהיהודים המתגוררים בחדרים השונים יערבו בינם לבין עצמם, אלא צריך גם לשכור מהגויים את רשותם.
לענין אופן השכירות מבעל מלון גוי, ראה מה שכתב אדה"ז בסי' שפב: "שוכרים מן הנכרי אפילו בפחות משוה פרוטה" (ס"ז), "ואינו צריך לפרש לו שהוא להתיר הטלטול, ואינו צריך לכתוב שום כתיבה על השכירות" (ס"ו), "כל זמן שאין הנכרי חוזר בו מועלת השכירות ואפילו לזמן מרובה כו' כששכרו ממנו סתם ולא פרשו לו זמן" (ס"ט), "חמשה הדרים בחצר אחד אינם צריכים כל אחד לשכור מהנכרי הדר עמהם אלא אחד שוכר בשביל כולם ואינו צריך לפרש לו גבי שכירות שישכיר לכולם אלא שוכר לעצמו וכולם מותרים שכיון שהוא עירב עמהם הרי כולם כאיש אחד ודי שישכיר לאחד מהם" (סי"ב). כלומר, די בכך שאחד מהדיירים היהודים יסכם עם בעל המלון הנכרי ששוכר ממנו חלק במלון בסכום כלשהו מבלי לקצוב זמן ואף מבלי שהנכרי מודע למטרת השכירות, ואז כשיערבו היהודים ביניהם יוכלו לטלטל.
בנוגע לשאר הדיירים הגויים הנמצאים במלון, ראה מה שכתב עוד אדה"ז (שם סי"ט): "נכרי שהשכיר ביתו לנכרי אחר, אם נשאר לו למשכיר רשות בביתו שיוכל להניח בו שום כלים יכולים לשכור ממנו כו', שסתם משכיר משאיר לו רשות בביתו להניח בו חפציו, אבל אם לא נשאר לו רשות בביתו אם יכול המשכיר לסלק את השוכר מביתו תוך זמנו יכולים לשכור ממנו ואם לאו אינו מועיל אלא אם כן ישכרו מהשוכר" (ועיין עוד שם סכ"ג במוסגר). לפי זה, כיון ש"סתם" בעלים משאיר לעצמו "רשות" להניח רכוש שלו בחדרים שמשכיר לאחרים[2], ניתן לשכור מבעל המלון עצמו אף את רשות כל דיירי המלון הגויים ואין צריך לשכור מכל אחד ואחד מהם בפני עצמו.
במקרה שבעל המלון אינו מעוניין להשכיר את רשותו ליהודי, ניתן להשתמש בפיתרון שכותב אדה"ז שם (סט"ו): "אם אין הנכרי רוצה להשכיר, יתקרב לו אחד מבני החצר ויעשה אוהבו עד שישאיל לו הנכרי מקום ברשותו שיהא לו רשות להניח בו שום דבר, ואז אנו רואים כאלו ישראל זה הוא דר אצל הנכרי אף על פי שעדיין לא הניח אצלו שום דבר רק שקנה ממנו באחד מהדרכים שקרקע נקנה בהם, ונעשה ישראל זה כאלו הוא שכירו או לקיטו (שבביתו) ומשכיר שלא מדעתו". לפי זה, ישתדל אחד מהיהודים במלון לקבל רשות מהבעלים להניח עציץ פרטי שלו בלובי או באחד המסדרונות שהם רשות הגוי, ובהנחת העציץ שם "קונה" היהודי את אותו מקום מהגוי, ומכוח זה יכול להשכיר לאחד מחבריו היהודים את רשות בעל המלון וגם את רשות כל דיירי המלון הגויים, ושוב יועיל העירוב שיעשו היהודים ביניהם.
________________________
מענה לשאלות:
לאחר פרסום התשובה הנ"ל בקובץ הערות וביאורים אהלי תורה גליון א'רי"ח, האריך הרב א.ח.י.פ בגליון א'רי"ט לטעון על כמה מהנושאים שנתבארו בתשובה.
להלן נקודות מתוך שאלותיו, עם תגובות.
על דבריו אלו יש להעיר:
א. זה שכיום מקפידים בעלי המלונות להגדיר בחוזה את דיירי המלון כבעלי זכות שימוש (licence) ולא כחוכרים (lease), זהו רק כדי לאפשר להם להוציא את הדיירים בכוח במקרי הצורך ביתר קלות, כי כיון שאינם מוגדרים חוכרים/שוכרים לא חלים עליהם חוקי "הגנת הדייר" כפי שקיים ביחס לשוכרי דירה.
ב. אבל לעניין גדרי הלכה, אדם שמשלם על שהות בחדר לזמן מסויים מוגדר שוכר. עם זאת, כפי שהרבי כותב בנימוק הראשון במכתבו, כיון שבשכירות זו ישנן כמה הגבלות על השוכר ביחס לשכירות דירה, הסברא נותנת להגדיר זאת כתפיסת יד של בעל הבית וממילא להחשיב את השוכר כמו אורח.
ג. גם הרבי במכתבו הנ"ל מכנה את דיירי המלון כמה פעמים בלשון שוכרים: "בשכירות חדר בהאטעל כו' שאין השוכר משתמש כו' משלמים השכירות כו'". אלא שכאמור מכמה סיבות יש סברא להחשיב אותו כמו אורח לענין עירובי חצירות, כשם שחפצי בעל הבית שבחדרי השוכר מחשיבים אותו כמו אורח.
ד. ועוד ועיקר, גם אם הדייר במלון לא היה בגדר 'שוכר' אלא בגדר 'משתמש', הרי לעניין חלוקת דיורין בחצר אין הבדל בין 'שוכר' ל'שואל', וכמפורש בשוע"ר סי' שע ס"ט "שכיון שהשכירו לו בית זה לאיזה זמן שכירות ליומו ממכר הוא והרי זה בית שלו כו' והוא הדין אם השאילוהו לו בענין שאינם יכולים לסלקו תוך משך זמן שאלתו". ו'זכות שימוש' (licence) לא גרעא משאלה.
הנה מה שכתב שבעלי המלון רשאים לסלק הדיירים לגמרי "כל זמן שירצו", לפי מה שביררתי אין הדבר כן במציאות;
בהרבה מדינות, כולל ארה"ב, אף שכאמור לעיל דיירי המלון אינם מוגדרים 'חוכרים' אלא רק בעלי 'זכות שימוש' ולכן לבעל המלון קל יותר לסלקם, בשונה משוכר דירה שאין המשכיר יכול לסלקו בתוך הזמן וגם לאחר הזמן לא קל לסלקו, מכל מקום, אין הכוונה שבעל המלון יכול לסלק הדייר באופן שרירותי, אלא צריך שתהיה לכך סיבה מוצדקת והגיונית וישנה רשימה מוגבלת של סיבות הנחשבות 'מוצדקות' (לדוגמה: דיירים אשר (1) מסרבים או אינם מסוגלים לשלם עבור מקומות לינה או שירותים; (2) דיירים שיכורים או מופרעים; (3) אם הבעלים סבור באופן סביר שהדייר משתמש בחדרים למטרה בלתי חוקית; (4) אם הבעלים סבור באופן סביר שהדייר הכניס למלון משהו שעלול להיות מסוכן לאחרים; (5) דייר שמפר חוקים או תקנות פדרליים, מדינתיים או מקומיים; (6) דייר שמפר כלל שפורסם במלון באופן בולט).
אבל בהחלט אסור לבעל המלון לסלק דיירים מסיבה הנחשבת ללא מוצדקת (כגון: על בסיס גזע, צבע, אמונה דתית, גיל, מין, מצב משפחתי, מוצא לאומי, מוצא, מחלת נפש, פיגור שכלי, לקות למידה או מוגבלות פיזית).
אם כן ודאי שאין המציאות הזו בכלל המבואר בשו"ע אדה"ז סי' ש"ע שכל שיכול לסלקו לגמרי נחשב אורח ולא שוכר.
והגע עצמך, אילו היתה המציאות כפי שכותב הראחי"פ שבעלי המלון יכולים לסלק הדיירים לגמרי כל זמן שירצו, לא היה נזקק הרבי להאריך ולבאר ד' נימוקי היתר למקילים, ודי היה לו לכתוב בקצרה שכיון שיכולים לסלק הדיירים ממילא אינם חולקים רשות כלל.
ואם כן אדרבה, מהא גופא שהרבי נזקק לד' נימוקי ההיתר שכתב, משמע ברור שההיתר דיכול לסלקו לגמרי אינו קיים במלונות, ומשום כך בעיקרון הדיירים חולקים רשות ומצריכים עירוב, אלא שמכל מקום ישנם כמה נימוקים אחרים להחשיבם כמו אורחים וכפי שמאריך הרבי במכתב.
ולכאורה הדברים אינם מובנים, דגם לפי ביאורו בדעת הרבי שהכלים אינם מושכרים לו כיון שאינו משתמש בהם, סוף סוף אינם מושכרים לו, ואם כן מנא לן שלא יסכים לדברי הדבר אברהם והיסוד יוסף.
ועוד ועיקר, מצאנו בשו"ת אגרות משה (או"ח ח"א סי' קמא) שכתב כסברת הראחי"פ שגם כלים המושכרים לדייר ומשתמש בהם יש בהם משום תפיסת יד לבעל המלון, דלא כהדבר אברהם והיסוד יוסף הנ"ל. וטעמו ונימוקו, כיון "שהשוכר מוכרח להחזיק חפץ השכור של המשכיר מדין שומר ככל שוכר כו' ואין רשאי להשליכו לחוץ כי רשות הנפקד קנוי למפקיד אף ברשות שוכר למשכיר שגם כן הוא מד' שומרין". כלומר, לדעת האגרות משה עצם זה שהדייר אינו רשאי להוציא את כלי בעל המלון מהחדר נחשב תפיסת יד לבעל המלון, אף שכלים אלו מושכרים להדייר ומשתמש בהם.
אבל המעיין בדברי הרבי במכתב יראה שלא סבירא ליה כהאגרות משה בענין זה. שהרי מדגיש שתפיסת היד היא ב"חפצי בעל הבית שאין השוכר משתמש בהם כלל", משמע שאם משתמש בהם אין לבעל המלון תפיסת יד. הרי שלא נקט שעצם חובת השוכר לשמור הכלים המושכרים לו ולא להשליכם מחוץ לחדר עושה תפיסת יד לבעל המלון בחדר.
אלא שלכאורה הא גופא טעמא בעי, מדוע איסור השלכת כלי בעל המלון מחוץ לחדר אכן לא נחשב כתפיסת יד לבעל המלון.
והנראה לומר בזה בפשטות, שלדעת הרבי "תפיסת יד" דורשת בעלות בלעדית של הבעלים בחלק מסוים מהחדר המושכר, ולכן לא די בכך שאסור לשוכר להוציא את כלי בעל המלון מחדרו להיחשב תפיסת יד לבעלים, דכיון שכלים אלו גופא מושכרים לו ומשתמש בהם, נמצא שאין לבעלים בעלות בלעדית בחדר המושכר אפילו לא באחוז קטן.
ואם כנים הדברים, מובן מאליו שסברא זו גופא קיימת גם בכלים המושכרים לשוכר ויש לו רשות להשתמש בהם, אף אם מסיבה כלשהי אינו משתמש בהם בפועל, דכיון שסוף סוף אין לבעל המלון בלעדיות בהם שהרי לשוכר יש רשות להשתמש בהם מתי שירצה, אין בהם משום תפיסת יד לבעלים לדעת הרבי.
ומה שנקט הרבי בלשונו שתפיסת יד מהני ב"חפצי בעל הבית שאין השוכר משתמש בהם כלל", ולא כתב 'שאינם מושכרים לו' או 'שאין לו רשות להשתמש בהם', יש לומר בפשטות על דרך שכתב הראחי"פ עצמו, שכיון שידוע מראש שכלים אלו אינם נצרכים להשוכר ואינו משתמש בהם כלל לכן לא נכללו בשכירות כלל וממילא גם אין לו רשות להשתמש בהם. והרבי נקט בלשונו את סיבת הדבר.
זה עתה מצאתי פוסקים נוספים שנקטו בפשטות שההיתר דתפיסת יד הבעלים נאמר דווקא בכלים שלו שאינם מושכרים להדיירים: שו"ת מהרש"ם (ח"ה סי' לד ד"ה ואמנם: "אין צורך בהם להאורחין כלל ואינם מושכרין להם כלל"); שו"ת חלקת יעקב (או"ח סי' קפו אות ב: "זה ברור ופשוט"); שו"ת מנחת יצחק (ח"ד סי' נה: "דגם כלי הבית האלו מושכרין להשוכר ולא נקרא על ידי זה תפיסת יד להבעה"ב").
אכן, לעיל מיניה כתב החזון איש בתיאור חדר השוכר במלון: "ובעל הבית יש לו בחדר הפנימי מהשכורים מטה ושלחן שהן שאולין להשוכר לשמש בהן כל משך השכירות, ונר תלוי בקורה שאיננו שאול להשוכר, ובחדר החיצון יש לו כלי מלא פירות שאין ראוין לאכילה חיין וגם הכלי אינו ניטל מחמת כובדו".
הרי כותב מפורש שהנר לא היה מושאל להשוכר. מובן איפוא שמה שכתב להלן בסמוך שהנר "אינו ראוי למלאכה אחרת מחמת מיאוס", הוא טעם וביאור למה שכתב קודם לכן שאינו מושאל לו, דכיון שאין לו שום תועלת ממנו ואינו ראוי לו לשימוש ממילא לא היתה כוונת בעל המלון להשאילו לו.
מזה מובן שזו כוונתו גם לענין הפירות המונחים בכלי, שכיון שהם חיים ואינם ראויים לאכילה, וגם הכלי כבד ואינו ראוי לטלטול, על כן לא התכוון בעל המלון להשאילם לו. נמצאנו למדים שאין שום ראיה מהחזון איש שגם כלי המושאל להשוכר ויש לו רשות להשתמש בו – אם בפועל אינו משתמש בו הוי תפיסת יד להמשכיר.
וכך הבין בדברי החזון איש בשו"ת שבט הלוי (ח"ה סי' נד): "וכאשר הביא כ"ת גם כן ממרת החזון איש או"ח סי' צ"ב דכליו שאולין או שכורין לא מהני, והיינו טעמא דנהי דאין השוכר רשאי להשליך כליו לחוץ מצד דיני ממונות, מכל מקום כיון דבעינן שישייר לעצמו רשות בפועל, והכא לא שייר לעצמו רשות והכל נכנס בשכירות שברשות השוכר לגמרי וכו'".
ועוד והוא עיקר, גם אם מאן דהו יתעקש לפרש בכוונת החזון איש שגם אילו היו הכלים מושאלים להשוכר מכל מקום כיון שאינם ראויים לו יש לבעל המלון תפיסת יד, יש לדייק בדבריו שזהו דווקא אם אכן אינם ראויים לשימוש על דרך נר מאוס ופירות חיים, ואין להסיק "שכל שאינו משתמש בו השוכר" יש בו משום תפיסת יד לבעל המלון כפי שהבין הראחי"פ בדעת הרבי במכתב שגם אם הדבר ראוי לשימוש השוכר רק שבפועל אינו משתמש בו יש בו משום תפיסת יד לבעל המלון; דמלבד מה שהדבר תמוה ודרוש ביאור בהיגיון מפני מה יועיל להיחשב תפיסת יד בשעה שהוא מושאל או מושכר להדייר, הנה לא על כהאי גוונא דיבר החזון איש.
זאת ועוד, עד כמה שידוע לי בחדרי המלונות המודרניים של זמננו לא מצוי כלל שיהיו מונחים כלים של בעל המלון שאינם ראויים לשימוש הדייר ולתועלתו (והדוגמאות שהביא הראחי"פ מוילונות וממכשירים לגילוי אש – אינם ענין כלל לנדון דידן כמבואר להלן בסמוך, שהרי כלים אלו הוצבו בחדר להנאת ולבטחון הדייר ועל כן פשוט וברור שאינם נכללים בגדר כלים שאינו משתמש בהם ובטח לא בכלים שאינם ראויים לו).
וכיוצא בזה כתב עוד באות ג': "שבכל חדר יש חיישנים שונים ו-sprinkler וכן כל מיני כלים מכלים שונים שאינם משמשים את האורחים, וכן יש בכל חדר ציורים וקישוטים שונים שאין לאורחים שימוש בהם כלל, וגם פשוט שיש רשות לבעל המלון להחליף את הציורים בחדרים מתי שירצה".
הנה מה שכתב שבכל חדר יש "כל מיני כלים מכלים שונים שאינם משמשים את האורחים", לא ידעתי לאיזה כלים כוונתו. והדוגמאות שהביא מקישוטים וציורים ומערכת הגנה מפני שריפות (sprinkler) אינם ענין כלל לנדון דידן, שהרי בעל המלון מתקין כלים אלו להנאת וביטחון הדיירים (כנ"ל). וזה שבעל הבית יכול להחליפם אינו גורע, שהרי גם לאחר ההחלפה מטרתם לתועלת ולביטחון הדיירים. ועל כן פשוט שכל אלו אינם בכלל כלים של בעל הבית שאין השוכר משתמש בהם כלל שעושים תפיסת יד לבעל הבית.
וכאמור, עד כמה שביררתי וראיתי, בזמננו לא מצוי שיהיו בחדרי המלון כלים של בעל המלון שאינם עומדים לשירות ותועלת והנאת הדייר. ומובן שלא על כהאי גוונא דיבר הרבי.
הנה מה שכתב שכל מלון דורש בחוזה הסכמת הדיירים שהבעלים יכול להוציאם, אין הכוונה שיכול להוציאם ללא סיבה מוצדקת, וכפי שהובא לעיל שישנן סיבות מסויימות שבגינן רשאי בעל מלון לסלק הדיירים, אבל מסיבות אחרות – וכל שכן ללא סיבה – אינו רשאי.
אמנם מה שכתב שהבעלים יכול לסלק הדיירים מחדר לחדר, הוא נכון, וגם ידוע שעושים כן בפועל. אלא שמה שכתב שכמה פוסקים כתבו שגם סילוק מחדר לחדר נחשב כסילוק לגמרי, וציין לשלושה פוסקים הלוא הם המהרש"ם ושו"ת חלקת יעקב ושו"ת חיים שאל, הנה בשו"ת חיים שאל שם כתב סברא זו בהווא אמינא, אבל למסקנא דחה סברא זו, וז"ל: "ברם לכי דייקת פורתא הא דמצי מסלק ליה בנדון דידן מַגָן שויא כו', נהי דיש רשות לסלקו מהבית אשר הוא חונה, אבל מחויב לתת לו בית אחר לישב שם עד מלאת ימי נזירותו, ואם כן נמצא דרשותו מהחצר אינו מסתלק כיון שיש לו בית זה או אחר".
גם המהרש"ם, אף כי בתשובתו מכנה הסילוק בלשון "בידו להחליף דירתם" דמזה משמע שסבירא ליה שהחלפת חדרים כמוה כסילוק לגמרי, אך בשו"ת מנחת יצחק שם כתב על זה ש"מוכח מדבריו הנ"ל דאף בכהאי גוונא לא ברירא ליה להתיר". נמצא שלא רק המנחת יצחק עצמו מסופק בזה כמו שכותב הראחי"פ עצמו, אלא גם המהרש"ם לא ברירא ליה האי מילתא. נמצא שהפוסק היחיד שכתב שהחלפת חדרים כמוה כסילוק לגמרי הוא החלקת יעקב.
אך דא עקא, שהמעיין בתשובת החלקת יעקב שם יראה שלכאורה דבריו תמוהים מאוד. כי דבריו מיוסדים על דברי הבית יוסף בסי' שפב והובאו להלכה בשו"ע שם סט"ז ובשוע"ר סי"ח, גבי "נכרי שיש לו חמשה ישראלים שכירים ולקיטים דרים בחצרו כל אחד בחדר או בית בפני עצמו אינן אוסרים זה על זה", ובטעם הדבר כתב הבית יוסף "דכיון שאפשר שלמחר יעלה על דעת בעל הבית להחליף חדריהם או לתת להן מקום בבית עצמו, הוה ליה כאילו יש להן רשות בכל הבית, דלא מיקרי יחוד מקום אלא כשמפרש ואומר לא יהיה לך רשות כי אם בחדר זה לבדו".
והנה בתוך דבריו כתב הבית יוסף שם "שאם שכרו מהגוי אין שום אחד מהן צריך לתת עירוב". והחלקת יעקב הבין בכוונת דבריו, שאפילו אם השכירים והלקיטים דהיינו פועליו של בעל הבית, שכרו ממנו החדרים שנתן להם, מכל מקום אינם צריכים לערב, כיון שיכול להחליף חדריהם.
אבל המעיין היטב בדברי הבית יוסף ובשו"ע ובנושאי כליו יראה ברור שתיבת "שכרו" לא קאי על הפועלים הישראלים של בעל הבית הגוי, אלא על הישראלים האחרים שדרו בשאר הבתים שבאותה חצר, והיינו שאם אותם בעלי בתים שכרו מן הגוי את רשותו (כפי שהדין נותן שגוי השרוי בחצר אינו מערב אלא שוכרים ממנו את רשותו) אינם צריכים אותם בעלי בתים לערב גם עם הפועלים הישראלים המתארחים בחדרים שבבית הגוי, והטעם כנ"ל כי הפועלים אינם חולקים רשות לעצמם שהרי הם רק אורחים ובעל הבית יכול להחליף חדריהם. נמצא שלעניין החלפה לא דיבר הבית יוסף כלל בשוכרים אלא באורחים, ולאמיתו של דבר יכול הבעל הבית הגוי לא רק להחליף חדריהם אלא גם לסלקם לגמרי, אלא שהבית יוסף כתב שדי אפילו בכך שיכול להחליף חדריהם כי בזה רואים שלא יחד להם מקום אפילו בביתו.
אם כן אין מדברי הבית יוסף הללו שום ראיה לענין דיירים ששכרו חדר במלון ואין בעל המלון יכול לסלקם לגמרי (ללא סיבה מוצדקת כנ"ל) אלא רק להעבירם מחדר לחדר, שפטורים מעירוב.
נמצאנו למדים שאין מקור ברור ומיוסד בפוסקים האחרונים לסברא שהחלפת חדרים בלבד נחשבת כסילוק גמור.
ועוד והוא עיקר, ממכתב הרבי גופא משמע ברור שלא עלה על דעתו להחשיב סילוק מחדר לחדר כסילוק לגמרי. ובהקדים, שענין סילוק מחדר לחדר היה מן הסתם מנהג ידוע כבר בזמן כתיבת מכתב הרבי (ראה בתשובת המנחת יצחק שם שנכתבה בשנת תשכ"ג: "וכנודע שבהרבה מלונים הנהוג שיש לבעל המלון הזכות להחליף חדר האורח מחדר לחדר". ומכתב הרבי נכתב לא הרבה זמן קודם לכן – בשנת תשי"ט), ואילו היה הרבי סבור שסילוק מחדר לחדר נחשב כסילוק גמור, היה לו להשתמש בטעם היתר זה כטעם עיקרי להיתר, שהרי הלכה ברורה ומפורשת היא ומובאת כמה פעמים בשוע"ר סי' שע שכל שבעל הבית יכול לסלק השוכר אינו אוסר כלל ואין צריך עירוב. אלא מכך גופא שהרבי טורח למצוא ד' נימוקים אחרים לסמוך עליהם, מוכח שלא סבירא ליה שסילוק מחדר לחדר שווה לחלוטין לסילוק גמור. אלא אפשרות הסילוק מחדר לחדר נחשבת לדעת הרבי לכל היותר אחת מה"הגבלות (ש)ישנם בשכירות חדר בהאטעל לגבי שכירות דירה באופן הרגיל" מה שמוכיח שבעל הבית "לא סילק עצמו מבתים אלו מכל וכל". וכמו שכתב בנימוק הא'.
וכך עולה ברור גם מלשון הרבי במכתב בנימוק הד' "משלמים השכירות מדי שבוע בשבוע ואז ברשות בעל הבית לסלקו לגמרי". הרי דפשיטא ליה שהסילוק המתיר המבואר בשוע"ר היינו דווקא סילוק גמור. וכאמור, סילוק כזה אינו קיים במציאות כיום.
ויש להעיר שביטויים אלו אינם שייכים כלל לנדון דידן. ומכמה טעמים:
(א) כל המעיין במכתב הרבי יראה שאין בדבריו פסק להתיר שלא לערב במלון, אלא רק לימוד זכות על "כמה וכמה שומרי תורה ומצוות" ש"מקילין" בעניין זה, ומבאר שיש להם "סמיכה חזקה" מד' טעמים, ועם זאת מבהיר תוך כדי דיבור ש"כ"ק מו"ח אדמו"ר לא היה מטלטל בש"ק בפרוזדרי האטעלס".
(ב) במכתב מפורטים ארבעה נימוקי היתר שעליהם יש למקילים "סמיכה חזקה". וכיוון שנתבאר שכיום חלק מנימוקי ההיתר אינם קיימים במציאות הנראית לעינינו, הרי שלא על כהאי גוונא דיבר הרבי, ועל כל פנים מנא לן שגם על מצב כזה היה כותב שיש למקילים "סמיכה חזקה".
_______________________________________
הערות שוליים:
[1] להעיר מדברי שו"ת חכם צבי (סי' עג סוד"ה תשובה): "ידוע הוא שכשהפוסק מביא הרבה צדדים להתיר אין לסמוך על כל צד בפני עצמו אף דקאמר ועוד" (ראה שדי חמד, כללי הפוסקים סי' טז סעיף ט). ואף שבנדו"ד בנוגע לטעמי היתר המוזכרים בשו"ע ונו"כ כטעמי היתר בפני עצמם בוודאי שאין צריך הצטרפות כל הטעמים, אך מסתבר שטעם שלא הוזכר בשלחן ערוך ומיוסד על סברא, אין הכוונה שניתן לסמוך עליו בפני עצמו ללא שאר הטעמים שמקורם בפוסקים ונכתבו בסמוך לו, ובטח שאינו מוגדר בפני עצמו כ"סמיכה חזקה", ודו"'ק.
[2] דמה שנתבאר לעיל (אות ה) מהפרי מגדים והעולת שבת שצריך שתהיה לבעלים רשות מפורשת להניח כליו בחדרי השוכרים, הוא לענין 'תפיסת יד' שלו שבאה להופכם משוכרים לאורחים שאינם חולקים רשות לעצמם כלל. אבל לענין שיהיה אפשר לשכור את רשות השוכרים הגויים מהבעלים הגוי במקום מהשוכרים עצמם – די בכך שמן "הסתם" יש לבעלים רשות להניח כליו בחדריהם.