טבילה במקווה חמה בשבת

א. כתב אדה"ז בשו"ע (סי' שכ"ו ס"א): "אסרו חכמים לרחוץ כל גופו או רובו בחמין בין אם הם בכלי בין אם הם בקרקע אפילו הוחמו מערב שבת, מפני הבלנים שהיו מחמין בשבת ואמרו מערב שבת החמנו". לפי זה לכאורה היה לנו לאסור לטבול בשבת במקוה חמה, משום גזירת מרחצאות שמא יבואו לחמם המים בשבת.

ב. אכן בספרים רבים מבואר גודל מעלת הטבילה במקוה בבוקר יום השבת. ראה ספר פתורא דאבא (ענין ליל שבת וענין הטבילה סכ"ו, עמ' לו) שכתב בשם האריז"ל בשער הכוונות: "ענין הטבילה דשחרית שבת, הנה אם נטמא כו' אין צורך להזכיר כי הטבילה אז מוכרחת, אבל אף אם לא הוצרך לטבול לסבה הנזכרת צריך לטבול בבוקר ביום השבת כו' להמשיך עליו קדושה עליונה של יום השבת". ובקצות השלחן (סי' קלג ס"ק ח): "ורוב התלמידי חכמים טובלים בשבת שחרית משום תוספת קדושה". ועוד כתב שם, שהטובל בשבת בבוקר "מצוה קעביד". וכתב עוד (סי' פג ס"ק א) כתב: "כתבו המקובלים שצריך לטבול בשבת בבוקר אף אם אין צריך לטבילה". בארחות חיים (ספינקא, סי' שכו ס"א): "הרבה אנשים מוסרים נפשם על טבילה זו כידוע דאכשיר דרי בעזה"י וכל המון ודלת העם זריזים בטבילה זו". ובספר דרכי חיים ושלום (סי' תכו בהערה): "כבר נהגו כל החסידים ההולכים אחר עקבות הבעש"ט זי"ע ותלמידיו ותלמידי תלמידיו לטבול בשבת בבוקר וכמבואר בספרים הקדושים שאמר הבעש"ט שבש"ק בבוקר יש שכר בהמקוה עוד יותר מערב שבת כו'". ובספר שלחן הטהור (קמרנא, סי' רס ס"ז) כתב: "וחייב לטבול שחרית קודם התפלה ביום השבת על פי מרן האר"י, ומי שעובר על דבריו בלי אונס שרי ליה למיקרי עבריינא, כי כל דבריו אפילו דבר קטן הוא מה ששמע לא מפי מלאך ולא מפי שרף אלא מפי הקב"ה בעצמו".

ג. ומצאנו בדברי הפוסקים שכתבו שגזירת מרחצאות לא נאמרה על טבילה במקוה לשם טהרה. הקרבן נתנאל (על הרא"ש שבת פ"ב סי' כב ס"ק ק) כתב: "שטבילת מי מקוה בחמין לא הוי בכלל גזירת מרחצאות". וביאר דבריו בשו"ת שבט הלוי (ח"ה סי' מד): "יראה דרצון הקרבן נתנאל דטבילה בחמין לא הי' בכלל הגזרה כלל ומשני טעמים חדא דבכל מקום שגזרו גזירה דרבנן אם לא פירשו בפירוש דהעמידו דבריהם גם במקום מצוה, או עכ"פ שנמצא כן בראשונים אל לנו מסתמא לומר דגזרו גם במקום בטול מצוה כו', אבל הכא מי יימר דהעמידו דבריהם גם במקום מצוה, ושנית י"ל דמקוה ומרחץ ב' נושאים הם לגזרה זו". בספר יד יוסף (רביד הזהב סו"ס שכו) הביא ראיה מדברי המרדכי ש"בטבילת אדם ליתא לגזירת מרחצאות". בספר דור דורים (מקואות סי' ג): "אומר אני דלא רק טבילת נשים לא היה בכלל הגזירה אלא כל טבילה בין של נשים או של אנשים כל שאינה רחיצה של תענוג אינה בכלל הגזירה, ומלתא דמסתבר הוא דכל שעושה לשם מצוה אין לחוש שיבוא להחם וכעין שאמרו בפסחים לענין ביעור חמץ הוא עצמו מחזיר עליו לשורפו מיכל קאכיל, ולכן כל שאינו רחיצה של רשות לא היה בכלל גזירה ולא רק טבילת קרי אלא גם טבילה שלפני התפילה להאנשים שנהגו לטבול קודם התפילה אי אפשר לכללו בכלל גזירת רחיצה, ולזה נתכווין הקרבן נתנאל". המהר"י עייאש בספר בני יהודה (ח"ב סל"ב) כתב: "נראה לתת טעם כו' דלא אסרו אלא במתכוין לרחוץ ולנקות גופו בין בתורת שפיכה על גופו בין בתורת כניסה תוך המים, משא"כ בתורת טבילה דאין הכוונה משום רחיצה אלא כדי להתיר הגוף מן הטומאה בכהאי גוונא ליכא למיחש להך גזירה, ועוד דהטבילה כיון שהיא לצורך המצוה לא נחמיר בה לבטלה משום הך חששא, דאע"ג דחכמים העמידו דבריהם לבטל דבר של תורה בשב ואל תעשה היינו במקום דאשכחן שגזרו בפירוש כו' ולא במקומות שלא ביארו הם ז"ל" (הו"ד בברכי יוסף או"ח סי' שכו אות ב ויו"ד סי' קצז אות ב). ובספר שם חדש (ח"ב בפסק האחרון מפסקים שבתחילת הספר): "שנהגו לטבול ביו"ט של שבועות באשמורת שהוא מנהג ותיקין שיש לו יסוד ושורש כו', משום איסור רחיצה בחמין נלע"ד דאין לזה חשש איסור כו' וכמ"ש הרב בני יהודה סי' ל"ב דלא אסרו אלא במתכוין לרחוץ ולנקות גופו וכו', משא"כ בתורת טבילה כו' משום תוספת טהרה דליכא למיחש להך גזירה זהו הנלע"ד למצוא סמך למנהגינו וכל מי שנהג בו יחזיק במנהגו הטוב דאי ממנעי ולא עבדי משום חשש איסורא חוששני לו מחטאת דמוציא לעז על רבותינו הגדולים ממנו לקדושים אשר בארץ המה זיע"א". בשו"ת בנין ציון (קמא סי' עו) כתב: "לענ"ד יש ללמוד זכות על המנהג שבודאי אין לנו להוסיף על גזירות חכמים אלא כמו שגזרו והם גזרו שלא לטבול בחמין עצמם שהוחמו בשבת או אפילו בערב שבת על ידי אור כו' אבל מה שטובלין בחמין דמקוה הרי בזה אינו טובל בחמין עצמם שהוחמו על ידי אור שהרי הם נתבטלו על כרחך במ' סאה מי מקוה ונעשו ונקראו על שם מי המקוה דאל"כ הוה ליה טבילה בשאובין ואף דמי המקוה נתחממו על ידי החמין שהטילו בהם לא מצינו שגזרו חכמים על החמין שנתחממו על ידי חמין כו', אבל עכ"פ אין למחות ואין לערער בדבר שכבר נהגו היתר בדורות הקודמים הטובים כל שכן בדור הזה". ובשו"ת מהרש"ג (ח"ב סי' קכז): "דלא אסרו בגמרא ובש"ע אלא לרחוץ בחמין אבל טבילה לאו שם רחיצה עליו אלא טבילה שמה ולא אסרו כו', ופוק חזי בכל עיירות גדולות שמחממין המקוואות". ובשו"ת ציץ אליעזר (ח"ו סי' כ): "לבירור היתר טבילת הנשים במקוה חמה בלילי שבת כו', המעיין בגוף דברי הנו"ב שם בסי' כ"ד רואה בעליל כו' דעצם האיסור בזה היה מפוקפק בידו כו' וכך כותב בהדיא להלן בסי' כ"ה שם דמשום כך מעלים עין בזה מבעל המרחץ כו' שאין כח לאסור כו' כו' וכן בסי' כ"ו שם מזכיר ג"כ הנו"ב דהעלמת העין מהבלנים שמעלים בזה הוא מכח שיש טעמים לומר שלא גזרו בטבילה משום חמין בשבת עיין שם כו'. מכל הלין שנתבאר ברור שהיתר הטבילה בחמין לנשים בליל שבת ברור ואין כל מקום לערער ולהרהר בדבר שכבר נהגו היתר בדורות הקודמים לפני גאוני ארץ ואדירי תבל". שו"ת דברי יציב (ח"א סי' קסא אות ז): "ואין לזוז ממנהגן של ישראל צדיקים ויראים ורבנן קשישאי שלא חששו כלל והלכו בשבת קודש למקוה חמה". שו"ת ויען יוסף (ח"א סי' קעה): "מצאתי עוד סמך להתיר הטבילה, בהגהות רעק"א כו' דמצטער מותר לרחוץ אפילו כל גופו בחמין שהוחמו מערב שבת וקיל יותר משאר שבותים עכ"ל כו', ולפי"ז י"ל דמצטער צער הנפש ודאי לא גרע ממצטער צער הגוף, והחסידים ואנשי מעשה דשוינהו עלייהו כחובה לקיים דברי האריז"ל לטבול בשבת קודש בשחרית, ומכש"כ למי שצריך טהרה, ודאי אם ימנעו מזה אין לך צער גדול מזה, וחל על זה הוראות הגאון רעק"א ז"ל דשרי אף דלא הוי בכלל חולי כל הגוף, כן נראה לענ"ד בס"ד". שו"ת דברי חיים (ח"ב סי' כו): "ומה ששאל אודות המקוה בחמין לטבול בליל שבת כו' כיון שכן נהגו גדולי דורינו היתר בזה והנח להם לישראל". וראה עוד מנוחת אהבה (ח"ב פ"י סנ"ו ובהערה 173) שנתן טעם לשבח למנהג היראים לטבול במים חמים בשבת.

ד. הטעמים שכתבו הפוסקים להתיר לטבול בשבת במקוה חמה מועילים לא רק לטבילת נשים אלא גם לטבילת אנשים ואפילו לתוספת טהרה בלבד. ראה ספר דור דורים (מקואות סוף סי' ג): "באותן המקומות שנהגו הנשים לטבול בחמין בליל שבת בלי פוצה פה, ועל כרחך משום דסמכינן כו' דטבילה לא היה בכלל גזירת מרחצאות, אם כן הוא הדין אנשים שרוצים לטבול קודם התפילה מותרין לטבול אפילו בחמין". ובשו"ת שבט הלוי (ח"ה סי' מד): "אף על פי שמעיקר הדין בטלוהו לטבילת עזרא, מכ"מ הנזהר בה מאריך ימים כארז"ל והדברים ארוכים במק"א, ובפרט למי שרגיל בטבילה שזה אצלו בגדר מצוה וקדושה". ועוד שם: "הטובלים בחמין כו' וגם בשבת בבקר גם לתוספת קדושה דמכל מקום נחשב טבילה ולא רחיצה והוא בגדר סרך מצוה".

ה. אכן למרות ההיתר לעצם הטבילה יש להיזהר שלא לשהות במים לשם הנאה. ראה שו"ת מהרש"ג (ח"ב סי' קכז): "ולדעתי אם מעכ"ת ירצה להחמיר נכון יותר שיאמר לבעלת המקוה שבליל ש"ק לא תניח את האשה הטובלת לישב במים חמין רק מיד כשתרד להמקוה תטבול ותיכף אחר הטבילה כדת של תורה תצא מן המקוה שבאם תשב איזה זמן יש לחוש שתכוין לאיזה הנאת מרחץ שאסור אבל אם תיכף כשתרד להמקוה תטבול ומיד אחר הטבילה תצא מן המקוה לחוץ הרי גילתה דעתה שאין זה כלל להנאת רחיצה אלא לשם טבילת מצוה ומסתבר אצלי שטבילת מצוה לא אסרו חכז"ל כלל דמצוות לאו ליהנות נתנו". ובשו"ת ויען יוסף (ח"א סי' קעד): "נראה דאם שוהין במקוה חמה בשבת קודש ומדברים שם כמו שדרך בני אדם לעשות במרחץ שוב הוי בכלל רחיצה ועוברין על גזירת חז"ל שאסרו רחיצת כל גופו בחמין והוי מצוה הבאה בעבירה אבל במה שטובלין אפילו אם טובלין הרבה טבילות אינו בכלל רחיצה דאין דרך רחיצה בכך ולא הוי אלא טבילה". וכן כתב עוד (שם סי' קעה): "צריך ליזהר שלא לשהות במים דאז נראה כרחיצה ולא לשפשף את גופו במים כדרך רחיצה רק לטבול לבד, והמון עם אין נזהרין בזה וצריך להזהיר על זה". ובשו"ת אבני נזר (או"ח ח"ב סי' תקכו אות א): "בדבר המקוה חמה שטובלין בה בשבת ויושבין עוד שם אחר הטבילה או קודם, והישיבה ודאי שאסור אך ליכנס לטבול תיכף ולצאת לאחר הטבילה מיד שבזה יש מקום להתיר". וכתב עוד (שם אות יב): "ובדבר המקוה חמה ביותר, בודאי על היתר סדרי טהרה משום שמעיין הוא, כפי העולה בזכרוני לא כתב זה להיתר ברור רק שחיפש התירים לצורך טבילת מצוה, בפרט במקוואות דידן כו', אך נראה לי שלא למחות הטבילה במקוה זו במי שמתכוין למצוה אף שאין צריך לה, מצוה לטבול שנית בשבת שחרית כמבואר בכתבים". וממשיך (שם אות יג): "ואם תמצא לומר כיון דבטלוה לטבילתא לא שרינן דלא הוי מצוה כולי האי, הא לעומת זה גם רחיצה לא הוי שבות רק איסור בעלמא כמו שכתב הרי"ף בביצה, ועוד דהא רבו המתירין לטבול ביום הכפורים בזמן הזה והרוקח וספר הישר לרבינו תם מן המתירין, ובתשובת מהרי"ל מתיר גם כן למי שרגיל לטבול כל השנה, ועל כן אף אם באמת נהנה ומתכוין גם לזה הערמה בדרבנן שרי, וכן ביום הכפורים בטובל לקריו לא דקדקו שלא יתכוין להנאת רחיצה גם כן, אך אם באמת אין צריך טבילה רק משום דאיתא בכתבים שיטבול שחרית שנית, בזה אין להתיר לכתחילה, אך אין למחות הנוהג היתר גם בזה, רק כל זה שלא לישב במקוה רק לטבול תיכף בכניסתו ולצאת מיד אך לישב שם מחוייב למחות מי שבידו למחות".

[וראה גם שו"ת בצל החכמה ח"ד סי' קלו, שמסיק להתיר לטבול בשבת במקוה חמה].