הפרשת תרומות ומעשרות

א

איתא בגמרא סוטה (מח, א): "התקין להם, הלוקח פירות מעם הארץ מפריש מהן מעשר ראשון ומעשר שני, מעשר ראשון מפריש ממנה תרומת מעשר ונותנה לכהן, ומעשר עני כו'". כלומר, חז"ל תקנו שהלוקח פירות מעם הארץ מחוייב להפריש תרומות ומעשרות מהפירות משום הספק שמא לא עישר, ורק הלוקח ממי שנאמן על המעשרות יכול לסמוך על כך שהמוכר עישר ופטור מלהפריש.

הרמב"ם (מעשרות פ"י ה"א) פסק שעם הארץ שרוצה "להיות נאמן על המעשרות ולא יהיו פירותיו דמאי צריך להיות כו' וצריך שיקבל עליו דברים אלו ברבים. וכשיבואו עדים נאמנין שקיבל דברים אלו ברבים ושהוא רגיל בהם תמיד הרי זה נאמן על פירותיו לומר מעושרין הן". היינו שאם העם הארץ מקבל על עצמו הנהגות מסוימות, שוב יהיה נאמן על המעשרות ולא יצטרכו להפריש מהפירות שקונים ממנו.

בירושלמי (מעשר שני סוף פרק ה) איתא: "יוחנן כה"ג העביר הודית מעשר וכו' ובימיו אין צריך להישאל על הדמאי". ופירשה הגמרא שיוחנן כה"ג "העמיד זוגות", ופירש הגר"א (בביאוריו) שהזוגות הם "ממונים לראות אם מפרישין העם". וכ"פ בפני משה (ד"ה שהעמיד): "ממונים על כך לראות להשגיח בדבר". ובקרבן העדה (סוטה פ"ט הי"א ד"ה שהעמיד) הוסיף שאותם זוגות לא היו ממונים סתם, אלא "תלמידי חכמים שישגיחו ויעיינו שלא ימכרו עמי הארץ פירות, אלא אם כן הפרישו תרומות ומעשרות". וכפי שפסק הרמב"ם (שם, ה"ב) ש"כל תלמיד חכם לעולם נאמן ואינו צריך בדיקה אחריו", כלומר, שתלמיד חכם נאמן להעיד בפנינו על פירות אם הם מעושרים, גם בלי לקבל עליו דברי חברות –

ומתקנתו של יוחנן כהן גדול אנו למדים שעם הארץ שעומד על גבו תלמיד חכם המשגיח שלא ימכור שום דבר שאינו מעושר, שפיר דמי ואין חוששים לדמאי. וכך הוא המצב כיום בארץ ישראל, שיש משגיח מטעם ועדות הכשרות על החנויות, והמשגיח בקי בהפרשה, ועל כך סמכינן מעיקר הדין שגם אם בעל החנות הוא עם הארץ ולא קיבל על עצמו דברי חברות, המשגיח מפקח שלא ימכור דבר שאינו מעושר.

אכן, למעשה צ"ע אם המשגיחים כיום מוגדרים כתלמידי חכמים ותהיה להם נאמנות על המעשרות גם מבלי לקבל ע"ע דברי חברות. בשו"ת מנחת שלמה (ח"א סי' ס"ב אות ג) כתב: "אפשר דהוא משום דדוקא בזמן חז"ל שקבעו סדר של קבלת חברות לכן כל מי שלא קיבל עליו חברות תיקנו לחושבו כעם הארץ, משא"כ בזמננו שאין סדר כזה חזר הדבר לדינו דמי שהוא בחזקת כשרות נאמן". וכנראה שעל זה סמכו בכל מערכות הכשרות, שהמשגיח מפריש אע"פ שמעולם לא קיבל ע"ע דברי חברות, ונאמן לומר שהפריש, וסומכים אנו על דבריו. עכ"פ, אם לא נקבל את הסברו של המנחת שלמה, לא מצאנו ידינו ורגלינו, דגם אדם שהוא ירא שמים מרבים ויעיד בפנינו שהפריש הכל בביתו, כיון שלא קיבל ע"ע חברות לא יהיה נאמן, ולא מצאנו מי שחושש לזה, ופוק חזי עמא דבר שסומכים על המשגיחים ללא פקפוק, והנח להם לישראל.

ב

אך למרות שמעיקר הדין אחר שיש פיקוח של תלמיד חכם שוב אין צריך לחשוש להפריש אפילו אם בעל החנות אינו נאמן על המעשרות, כתב בדרך אמונה (קניבסקי, ח"ג הלכות מעשר פ"ט או"ק י): "ומ"מ ראוי לכל ירא שמים, אף אם קנה במקום שיש השגחה מעולה, לחזור ולעשר בעצמו בלי ברכה, שהנסיון מוכיח שכמה פעמים קורה תקלות אף במקום שיש השגחה מעולה".

ובמקום אחר ביאר ביתר הרחבה לאיזה תקלות יש לחשוש, ובהקדים דברי הרמב"ם (שם פי"ד ה"א) לגבי הזהירות בהפרשת תרומות ומעשרות אפילו בקנה ממוכר אחד, וז"ל: "הלוקח מן הסיטון, וחזר ולקח ממנו פעם שניה, לא יעשר מזה על זה, אע"פ שהוא מין אחד אפילו מקופה אחת אע"פ שהוא מכיר את החבית שהיא היא, מפני שהסיטון לוקח מאנשים הרבה ומוכר, ושמא לקח זה שמכר תחילה מעם הארץ שפירותיו דמאי, וזה שלקח בסוף מחבר שפירותיו מתוקנין, וכבר ביארנו שאין מעשרין מן החייב על הפטור ולא מן הפטור על החיוב, ואם אמר הסיטון משל אחד הם נאמן". על פי זה כתב בדרך אמונה (שם סי' יד בביה"ל ד"ה הלוקח): "ודע שגם במקומות שמצויים משגיחים על המעשרות, וידוע שאין אחרים מעשרים אלא הם, מ"מ אין לעשר ממה שלקח בפעם אחת על מה שלקח בפעם שניה, ואולי גם בפעם הא' מכמה ארגזים, כי ידוע שלפעמים שוכחים, או מאחרים, או טועים, ונשאר טבל, ואולי זה מעושר וזה אינו מעושר, ובדרך כלל ראוי לכל ירא שמים לחזור ולעשר בלי ברכה כל מה שקונים אפילו במקום שיש משגיח טוב ובקי ויר"ש, כי בכל דבר ציבורי קורה תקלות כמה פעמים, כנודע מפי הנסיון רבות כאלה, ובפרט אם בעה"ב אינו ירא שמים ורק סומכין על המשגיח, אא"כ יודעים ברור שנתעשר".

ג

להלן כמה תקלות שעלולות להתרחש גם במקומות מושגחים:

1) בספר ישא יוסף (אפרתי, ח"ב עמ' ריז), הרחיב עוד בענין הטעויות האפשריות כיום בשוק, וז"ל: "מי שמצוי בשווקים הסיטונאים ובבתי אריזה יודע עד כמה שכיחה הבעיה של הפרשות מפטור על החיוב, מצוי הרבה פעמים שמשאית אחת מביאה תוצרת מכמה ישובים, ויתכן שחלק מן התוצרת הינה משטחים דרומיים שהם ספק ארץ ישראל, או אולי אפילו ודאי חוץ לארץ, ואילו חלק אחר הינו תוצרת שגדלה בארץ ישראל, וא"א להפריש מאחד על חבירו, וזהו אחד מן הטעמים שבכשרות למהדרין של מרכז לחקלאות עפ"י התורה, אנו מעדיפים להפריש בבתי אריזה, הואיל ובגידולים מסוימים יש בבתי אריזה עדיפות לידיעת מקור הפרי. – וזאת למודעי, כי השגחה על הפרשת תרומות ומעשרות הינה קשה שבעתיים מהשגחה על כשרות בבתי חרושת, כי בניגוד לכשרות בבתי החרושת אשר נתינת הכשרות בו נעשית כאשר נקבעים כללי הפעלה, ובדיקת מקורות חומרי הגלם, ואז אם בעלי בית החרושת אינם עוסקים ברמייה סביר להניח שבית החרושת יפעל כדין, הרי בתרומות ומעשרות כל ארגז הוא בית חרושת קטן בפני עצמו". [ולהעיר, שלכן היו שהחמירו ע"ע להפריש מכל פרי וירק שאכלו].

אמנם, המנחת יצחק (ח"ט סי' קט) כתב שכיון שרוב הירקות באים ממקום אחד אין לחשוש לחשש הנ"ל, ואפילו אם יקרה שיביא הספק מב' מקומות, "גם בזה ברוב פעמים ניכר אותו המין שקנה ממקור אחר" ולכן "מותר לעשר מאחד על חבירו" ואפשר בכהאי גוונא ליזיל בתר רוב, ובזה הצדיק את מנהג הבד"ץ העדה החרדית וכו'. – אך כיון שהמנח"י כתב את תשובתו לפני כמה עשרות שנים, והרב אפרתי בספרו הנ"ל בזמן הרבה יותר מאוחר חושש הרבה לזה, וטוען שמצוי מאוד שבשווקים הסיטונאים ובבתי האריזה יטעו להפריש מן הפטור על החיוב, ומשמע שהשתנתה המציאות מזמנו של המנח"י שרוב קניות הירקות היו ממקום אחד.

2) תקלה המצויה כיום בין המשגיחים, כשהם אינם יודעים היטב את הלכות ההפרשה כדבעי, ועושים טעויות שאינן חוזרות, וכבר כתב בעל החרדים (בהקדמה למצוות התלויות בארץ ישראל, בדפ' י-ם תשי"ח עמ' קעד): "ומי שאינו בקי בטיב תרומות ומעשות אסור להיות לו בהם עסק".

3) אפילו במערכות כשרות שהמשגיחים שלהם בקיאים במלאכתם עדיין מצויות טעויות אנוש, וראה עוד מ"ש בישא יוסף (שם), וז"ל: "טעות שכיחה יותר הינה 'ממעט במעשרות', טעות זו שכיחה במגזר הציבורי בכמה אופנים, או מיעוט הלכתי, כלו' למרות שהמשגיח לקח לתרומת מעשר ותרומה גדולה יותר מאחוז אחד מן הפירות, הרי יכול להיות שבתוך הפירות שנטל ישנם פירות פטורים, כגון פירות שגדלו בשדה גוי, פירות מחו"ל, פירות שכבר הפרישו עליהם, או פירות רבעי שאינם יכולים לשמש בתרומת מעשר".

4) בעיה נוספת קיימת בקביעת חיוב המעשרות. ישנם פירות וירקות ששנת המעשר שלהם נקבעת לפי זמן ניתוקם מן הקרקע, ואי אפשר להפריש מיבול שנקצר לפני ראש השנה על יבול שנקצר לאחר ראש השנה.

5) גם כאשר מסמנים כל יבול בפני עצמו, עדיין יכול להתעורר חשש כאשר, לדוגמא, בעל חנות הזמין עשרים ארגזים מיבול מסוים, והספק טעה והביא רק 19 ארגזים ולמחרת הוא השלים את החסר ומביא ארגז נוסף מיבול אחר – כאן צצה בעיה שקשה למשגיח לשים לב אליה, כיון שבהזמנה של כל יום כתובים 20 ארגזים ועל פי הכתוב בהזמנה – שהכל מיבול אחד – הוא מפריש מאחד על כולם, אך בפועל ישנם פעמים שבהם המידע שבהזמנה אינו מדויק לגמרי, ויתכן מצב בו הוא יפריש בטעות משני יבולים.

6) כמו"כ יש הבדל הלכתי ברמת חיוב המעשרות אם גמר המלאכה (ההכנסה לארגזים) נעשתה בידי נכרי או בידי ישראל, וגם בשדה שרק גויים עבדו בו, לפעמים מנהל העבודה היהודי מצטרף ומסייע לנכרים במלאכה, ונוצרים שני סוגי חיובים, ולא ניתן להפריש מזה על זה (ג' התקלות האחרונות שמעתי מהרב יוסף זריצקי).

7) "בנוסף לכך תתכן טעות נוספת, מיעוט מעשי, כאשר המשגיח נטל פחות מ-1% לצורך ההפרשה, ולכן צריכים המשגיחים לבדוק בכל מקרה שמפרישים אם הכמות מספקת. כל מי שקרוב לענין יודע שפעמים רבות יש קושי לקבל או ליטול אחוז שלם מהתוצרת, בפרט כאשר נוטלים את התוצרת המיועדת להפרשה מסוג א', ישנם גם מקרים (כאשר מתרחשת תקלה וחלק מהתוצרת נמכרה לפני הפרשת המשגיח) שאין בתוצרת שנשארה כמות מספקת לקביעת מעשר ראשון ומעשר שני, שאז יש צורך לקבוע את המעשר ראשון ומעשר שני בתוצרת שנותרה בחנות" (ישא יוסף הנ"ל).

8) כשאין לחנות פיקוח מתמיד, בפרט כשהבעלים אינו שומר תו"מ, אין ערבות שבעל החנות אינו מביא עוד סחורה ממקומות שונים, והאנשים קונים, ואינם יודעים שאינה מעושרת, מאחר והמשגיח מעשר רק בזמן אחד ביום וכו'. [בחנויות העומדות בהשגחת בד"צ העדה החרדית, ישנו פתק יומי המאשר אם המשגיח הפריש כאן היום אם לאו, משא"כ בשאר ההשגחות, ואפי' בכשרויות מהדרין].

9) בשו"ת ישא יוסף (שם סי' כה אות ג ואילך) מעלה בעיה נוספת, כידוע הפרשת תרומות ומעשרות יכולה להעשות ע"י הבעלים או ע"י שליחם, אבל לא ע"י אדם זר. אחד מן המקורות לדין שליחות בכלל, הינה מהפרשת תרומות ומעשרות, ונאמר בפסוק (במדבר יח, כח) "כן תרימו גם אתם", ודרשו רז"ל (קידושין מא, ב): "גם – לרבות שלוחכם". אמנם, אין הבעלים צריך למנות במפורש את המשגיח לשליחו לענין תרומות ומעשרות, ודי בסמיכות דעת שסומך המשגיח שבעה"ב מסכים [ראה רמב"ם הל' תרומות פ"ד ה"ג דאם תרם שלא ברשות בעה"ב, ואח"כ הראה הבעלים שנוח לו בכך ואמר לו "כלך אצל יפות כו' תרומתו תרומה", מועיל אע"פ שלא מינה אותו שליח (וע"ע במ"ש הגרש"ז אויירבך בארוכה בספרו מעדני ארץ ח"א, קונ' לאפרושי מאיסורא דף קכד ואילך)].

והנה כיום, כמה וכמה מבתי החרושת הגדולים בארץ הינם בבעלות גויים, או לפחות מניות ההכרעה של החברה הם בידי גויים [וידועה דעתו של הרבי גבי בעלותם של בעלי מניות על העסק, ונוטה לאסור – ראה התקשרות גליון תשה עמ' 17-18. וראה ספר טבילת כלים פ"ב ס"ג והע' ד]. ובפרט שישנם ענפים שלמים שהגויים שולטים בהם, כגון יצור שמן זית בבתי בד, וחלק גדול ממקור התוצרת הוא משטחה של ארץ ישראל, ובנוסף לכך הרבה חנויות של מוצרי מזון כולל סיטונאיות וחנויות לממכר פירות הינם בבעלות גוי, והשם הרשום על השלט בכניסה לחנות הוא של יהודי, כי הבעלים הגוי חושש להעביר את שם החנות על שמו, שמא הדבר יבריח לקוחות –

ולהלכה נפסק (חו"מ סי' קפח ס"א) ש"אין ישראל נעשה שליח לעכו"ם לדבר מהדברים", וגם גילוי דעת דניחא ליה לא יועיל כאן, כיון שפסק הרמב"ם (הל' זכיה ומתנה פ"ד ה"ו): "וכשם שאין ישראל נעשה שליח לעכו"ם כך אינו זוכה לעכו"ם", ובחידושי הגרעק"א (ב"מ דף כב ד"ה והא אתם) ביאר שהסיבה לכך דגילוי דעת דניחא ליה אינו מועיל בגוי, כיון "דניחא ליה וזכין לאדם שלא בפניו הוי כמו שלוחו", כלומר, דין גילוי דעת דניחא ליה הוא מדין שליחות, וכשם שאין שליחות לגוי כך אין דין דגילוי דעת בגוי. ובשו"ת ישא יוסף (שם) דן בכמה אופנים שהעלו לפתור את הבעיה, ומסיק שלא נמצא לזה פתרון שלם לכל השיטות, ובודאי בכה"ג שהפירות הם של גוי טוב לחזור ולהפריש שוב בבית לצאת י"ח כל השיטות, [אם מפרישים בחנות של היהודי פותרים בעיה זו, היא קיימת רק בשווקים הגדולים].

סיכום כלל הבעיות שנתבארו עד כה: א. משגיחים שאינם יודעים היטב את ההלכות. ב. הפרשה מן הפטור על החיוב. ג. טעויות אנוש רבות שמתרחשות מכורח המציאות. ד. כשהבעלים גוי, אי אפשר להפריש.

[ולהעיר מהמסופר שהרבי היה נמנע מלאכול פירות א"י (ראה אוצר מנהגי חב"ד אלול-תשרי עמ' פב), ואפשר שהטעם הוא מפני החששות הגדולים שישנם בכשרותם].

ד

בנוסף לתקלות הנ"ל ישנו ענין נוסף – מצות הפרשת תרומות ומעשרות נחלקת לשתים, ההפרשה, והנתינה [ראה תוס' רי"ד קידושין נח, ב ד"ה חטה אחת: "תרם חיטה אחת מכל הכרי ניתקן ויצא מידי טבלו אלא שלא קיים מצוות נתינה כו' תרומתו מן דינא תרומה היא אע"פ שחיסר מצוה (נתינה)"]. ויש מצווה להפריש את התרומות ומעשרות גם כשאין למי לתיתן, כיון שבזמן הזה כולנו טמאים, וכתב הרדב"ז (שו"ת ח"א סי' תשלא): "האידנא שכלם טמאים אין נותנים להם תרומה לא טמאה ולא טהורה שמא יבא לידי תקלה, ושורפין אותה או משליכה לאיבוד במקום לא יבואו בה לידי תקלה", כלומר, אין לתת היום לכהנים שום תרומות ומעשרות, אלא מאבדים את מה שהפרשנו ונהגינן כהרדב"ז בזמן הזה.

ואף בנוגע למעשר ראשון הניתן ללוי הביא המהרי"ט (שו"ת ח"א סי' פה) מה ד"מרגלא בפי ההמון שאומרים לכהן הבא ראיה שאתה כהן וטול וכן ללוי".

החזו"א (שביעית ה סקי"ב) כתב ד"דין נתינת תרומה וחלה לכהן כו' ניתנת לכל כהן ואין צריך מיוחס כו' [וכל שאין עולה ע"פ עצמו אינו עולה ע"פ עצמו כו' ואין שאין לנו בי"ד מדקדקין שלא יעלה לנשיאת כפיים ולתורה ע"פ עצמו] ראוי שלא ליתן להם לאותן שעולין ע"פ עצמן, וכיון שכבר חלפו דורות שעלו ע"פ עצמן וכן נוהגין עכשיו אין ראוי ליתן להם, וכמדומה שכן נוהגין שכל אחד שורף תרומתו וחלתו באר"י ואינו נותנו לכהן כו'. וכן מקבלין כו' ומכל אלה אבדנו חזקת לויה בעו"ה". ובהמשך מוסיף שאף שמעיקר הדין אין לחוש למי שמוחזק אצלינו לוי או כהן, "הני מילי בזמן שהיו לויים מיוחסים, אבל האידנא שאין לוי מיוחס ראוי ליתנו, אבל יש לומר שאם יתנו לו יתרבו העולין עפ"י עצמן בשקר, ולכך כיון שאין בידינו להעמיד הדת על תילה, ראוי שלא ליתנם, ותקנת חכמים שאין לוי עולה עפ"י עצמו קיימת, ואין נותנים להם", והעולה מדבריו שהיום אין צריך ליתן התרומות והמעשרות לכהנים ולויים המוחזקים אצלנו, כיון דאין להם חזקה וודאית, וע"ד מ"ש המהרי"ט במורגל בפי ההמון.

ואע"פ שדברים אלו קשים לאמרם, כיון שהמחבר (שו"ע יו"ד סי' שלא סי"ט) כתב בסתם "והוא נקרא מעשר ראשון ונותנו ללוי", היינו שגם בזמן הזה נותנים את המעשר הראשון ללוי, וכן העלה המהרי"ט (שם) וז"ל: "וזה טעות שהכהן והלוי בחזקתן הן עומדין", ואפשר ליתן להם התרומות ומעשרות.  ובשו"ת רבינו בצלאל אשכנזי (ח"א סי' ב, בדפו' לבוב תרס"ד דף יא, ב) האריך לבאר חובת הנתינה ללוויים גם בזמן הזה, כיון ד"ענין גזל השבט של המעשר ראשון בוודאי גזל גמור הוי כי אפילו היינו אומרין שאין צריך ליתנו ללוי עד שיביא ראיה מ"מ יהא מונח עד שיבוא אליהו כדין כל ממון המוטל בספק כי הרי הבעל אין לו בו כח כלל כיון שהפרישו ולמה יקחהו ומי יעמוד במקום לוי לזכותו לו".  וע"ע בשו"ת תשובות והנהגות ח"ג עמ' שפד. ומ"מ נהגו העולם להקל ולא לתת המעשר ראשון ללוי, והנח להם לישראל.

ומ"מ פשוט, שאע"פ שאין ללוי או לעני רשות ליטול את המעשרות שלא מדעת הבעלים אף אחר ההפרשה, אם עברו ונטלו שלא מדעת הבעלים פסק הרמב"ם (תרומות פי"ב הט"ו) ש"זכה בהן, שאין לבעלים מהן אלא טובת הנאה וטובת הנאה אינה ממון". [ואפי' למ"ד דטובת הנאה הוי ממון כתב התוס' (ב"מ ו, ב ד"ה והא הכא) ד"אינו יכול לתובעו רק טובת הנאה שיש בו", כלומר, דאין הבעלים יכול להוציא ממנו רק דמי טובת ההנאה שגזלו, ולא את גוף התרומות ומעשרות. וע"ד מ"ש הגרעק"א (גליון הש"ס שם) ע"פ דברי רש"י בב"ק (סו, א ד"ה עד שצבעו) גבי ראשית הגז שאם הכהן "חטפו – זכה בו" וא"א להוציא ממנו את הצמר עצמו. וע"ע בקצוה"ח (סי' ערה סק"א), ובאמרי בינה (אוירבאך, ח"א דיני תו"מ סי' ד ד"ה וראיתי, בדפ' פיוטרקוב תרצ"ב דף סט, א), שכתבו שאם תפס הכהן אין מוציאין מידו]. וכ"פ להלכה הגרש"ז אוירבאך (מנחת שלמה ח"א סי' נג אות א), דרק "אם ההפרשה היא בכה"ג שאם ירצה הלוי או העני לתפוס יוכלו הבעלים למונעם בדין מחמת איסור גזל, בכה"ג ודאי מסתבר דאין זה חשיב כלל הפרשה, והפירות הם עדיין בטבלם כבתחילה".

לפיכ"ז יש לדון גם בעלי חנויות שאינם דתיים, שגם בשעה שמאפשרים למשגיח להפריש, אינם מעלים בדעתם שהם מפרישים עשר אחוז מהסחורה ללוי, ולא נתרצו רק לתן מעט יותר מאחוז אחד לתרומה בשביל לקבל את ההכשר, אך אם ירצו הלווים ליטול את המעשר ראשון בעל החנות לא יאפשר להם זאת, ואם יתפסו, ירדפו אחריהם הבעלים ויוציאום מהם בעל כרחם, ולא כפי הדין הנ"ל, ונמצא שאין כאן הפרשה כדבעי כלל.

וכה הם דבריו של הגרשז"א (שם): "לצערנו הגדול, ישנם רבבות אנשים שאפילו אם נותנים רשות למשגיח הממונה על המעשרות לתקן פירותיהם, הם יודעים רק זה, שצריכים להפסיד מעט יותר מאחד ממאה, וגם צריכים לומר איזה נוסח של תפילה, אבל אינו מעלה כלל על דעתו, שבאמירתו עושה הממונה על המעשרות בפירותיו כאדם העושה בתוך שלו, והוא מחלק ללווים אחד מעשרה מאלה שבצפון, ולעניים אחד מעשרה מאלה שבדרום, ולכן, כמו שהזהירו לענין ביטול חמץ דלא מהני כלל אמירת "כל חמירא", אא"כ יודע לפחות ענין הביטול, ויודע שמפקיר בכך חמצו", אבל אם אינו מבין כלל, וסובר שאומר איזה תחינה ובקשה לאו כלום הוא, ועובר בבל יראה ובבל ימצא, כך גם בנוגע למעשר ראשון ועני, אפילו אם בעל הפירות עצמו מבקש מהמשגיח לתקן פירותיו, מ"מ אם אינו יודע כלל מאופן התיקון, וחושב שהתיקון נעשה רק ע"י זה שהוא אומר פסוקים או תפילה הנקרא נוסח הפרשה, לאו כלום הוא".

"נראה שגם הממונים על הפרשת תרו"מ כיון שהם רק שלוחים של בעל הבית נכון מאד שילמדו את בעל הפירות למען ידע שעל ידי ההפרשה הם מזכים אחד מעשרה לשבט לוי ועוד אחד מעשרה לעניים, שהרי אם אנו יודעים ברור שהבעה"ב אינו יודע מזה והוא רק מסכים להפסיד מעט מהפירות ותו לא מידי, אך אפשר שהממונה יהיה בעלים לחלק אחד מחמשה מהפירות לאחרים ואם באמת אינם זוכים הרי אמרן דמסתבר דאין זה חשיב כלל הפרשה" (שם סי' סב אות י).

ובאמת נראה, שגם אם בעל החנות יבין את כל המהלך, גם בזה עדיין לא סגי, כיון שהוא באמת לא מתרצה ליתן עשר אחוז, ואם יטלו ממנו בלא רשות ילחם על כך, וכל מה שהוא מסכים הוא מפני שהסבירו לו שלמעשה יפסיד כאחוז אחד לבד, וע"כ מוכן לוותר על האחוז הזה, ותמורת זאת יקבל הכשר, ואינו יודע כלל שבעצם חייב גם לתת לעני או ללוי, וגם אם כבר יודע, אינו מתכוון לכך ברצינות. ורק אם בעל הפירות בעצמו הפריש את פירותיו, וידע מה שאומר, ואח"כ כשבאו לוויים ועניים לתפוס טען שלא נתכוון בלב שלם להקנות עשרים אחוז מפירותיו לאחרים, נראה דלאו כלום הוא, דדברים שבלב אינם דברים ולא אזלינן כלל בתר מחשבתו ודעתו הפגומה, והוי נמי הפרשה גמורה (ראה עוד מנח"ש שם).

וברור דבגוונא שהמשגיח עושה זאת, ובעה"ב לא מסכים באמת למשמעות הפרשה זו, מה מהני הפרשה כזאת. וכבר תמה בזה בתשובות והנהגות (ח"ג שם), והעלה פתרון לעשות עם בעל החנות חוזה שהוא נותן זאת בלב שלם במתנה ע"מ להחזיר, וגם יתנו לו איזה תשלום ע"כ, [עיי"ש שהעתיק נוסח חוזה לענין זה], וכותב שם דדבר זה אינו נהוג בוועדות הכשרות, וכמדומה שגם לאחר דבריו לא עושים כן, ולפי"ז צ"ע כיצד סומכים על הפרשת התרו"מ של המשגיח כאשר הבעלים אינם שומרי תורה ומצוות ואינם מרגישים מחויבים לעצם מצוות ההפרשה, ואינם עושים אותה אלא להגדיל את מעגל לקוחותיהם, ולמעשה אינו מתכוון להפרשה באמת.

קיצור: כשבעל החנות אינו שומר תורה ומצוות, ספק אם מועילה הפרשתו של המשגיח במידה ובעל החנות אינו מבין ומסכים להפרשה באמת.

ה

עפ"י כל הנ"ל יש באמת מקום גדול להדר ולחזור ולהפריש קצת יותר מאחוז מכל מה שקונים, ואין בזה משום בל תשחית. כך פסק לדינא בדרך אמונה (שם), והישא יוסף (סי' כד וסי' כה) הביא כן בשם הגריש"א. גם המנחת יצחק (שם) שהתיר בשופי כתב בסיום תשובתו: "אומנם כמובן, המהדר ומפריש תרומות ומעשרות בביתו, מטעם הכתוב בספר המעשר והתרומה (פרק חמישי בבית האוצר אות לב) דמטעם חשש של תורם מדמאי על דמאי יש מהמהדרים כשקונים פירות מהשוק כשהם ספק טבלים, שמעשרים כל פרי ופרי בפני עצמו, או לכה"פ מכל שק בפ"ע, וכן ענבים מכל תיבה בפ"ע", עיי"ש.

ומחדש המנחת יצחק שגם המהדרים הנ"ל לא יחמירו כחומרתם בתרי גווני: א. "היכא דמחמת איזה סיבה לא הפריש בעצמו תרומות ומעשרות ונזכר בש"ק, דאי אפשר לעשר כעת, דיוכל לסמוך על ההפרשת תרו"מ שעושין בחנויות תחת השגחה של ועד הכשרות בלא שום פקפוק". ב. "בודאי שאין להחמיר ע"ע כשבא לבית חבירו על שמחה וכיו"ב, מלאכול פירותיהם וכיו"ב, אם נודע שקנה מהחנויות שמעשרים כפי הנהוג ע"פ ועד הכשרות".

והנה למעשה כל החששות האמורים אינם בגדר וודאי אלא בגדר ספק, וכיון שתרומות ומעשרות בזה"ז הם מדרבנן (רמב"ם הל' תרומות פ"א הכ"ו) הרי לכאורה יש בזה להכלל של ספיקא דרבנן לקולא, ונראה לכאורה שמן הדין אפשר לסמוך שלא להפריש שוב בבית אלא לסמוך על ההפרשה שעושים בחנות. אולם, טבל הוא דבר שיש לו מתירין (ראה רמב"ם הל' מאכלות אסורות פט"ו ה"ו) ובדבר שיש לו מתירין החמירו גם בספק ספיקא, חוץ מבמקום הפסד מרובה (ראה יו"ד רמ"א סי' קח ס"ח). ולכן שפיר יש להציע לכאו"א לחזור ולפריש מן הפירות שוב, ובפרט לדעת הרבי שגם מניות פאסיביות נחשבות שותפות (כנ"ל), וזה ודאי יש הרבה (בחברות שיווק), וכיצד יכול המשגיח להפריש מחלק הגוי, (ובזה קל יותר בקניה מחנות בבעלות יהודי שההפרשה נעשית שם), אבל רבים הם המוצרים המוכנים שהשתמשו בהם בדברים שהיו צריכים הפרשת תו"מ, ובזה וודאי קנו מהשוק הסיטונאי, אשר בו ובשלוחותיו מצוי שיהיו גויים.

כשמעשרים בבית יוצאים מידי כל ספק, כי בדרך כלל הקנייה לתצרוכת הבית מקורה בארגז אחד, שבו לא שכיח שיצרפו מב' מקומות באופן שיש לחשוש לעישור מפטור על החיוב (ולהעיר מדברי הישא יוסף הנ"ל, שכל ארגז הוא 'בית חרושת' בפני עצמו, וכ"מ מלשונו של הדרך אמונה שכתב שהחשש קיים בהפחתת והוספת ארגזים, אך באותו ארגז לא חשש).

ו

בגליון כפר חב"ד 1542 (שבט תשע"ד) דיווח הרב מנחם גליצנשטיין, הרב האזורי של בקעת הירדן, אודות תחומי פעילותו בעניני כשרות, וכך הוא מספר בין הדברים (עמ' 19):

"גם תחום הפרשת התרומות והמעשרות מחייב פעילות מאוד נרחבת, מדובר בנושא מורכב ומסועף, והאמת היא שאני מקבל את ההמלצה של מי שאומר כי מן הראוי שכל אחד יתרגל להפריש תרומות ומעשרות מכל פרי וירק שהוא קונה, גם אם הקניה היתה במקום עם השגחה מהודרת, אציין דוגמה אחת שפוסקי דורנו דנים בהן: כלל הוא שרק הבעלים של התבואה והפירות, או שליח של הבעלים, יכול להפריש תרומות ומעשרות, וכיון שכך, נשאלת השאלה מה הסמכות של משגיח הכשרות לעשות זאת, אפילו אם בתחילת העונה הוא יקבל כתב מינוי והרשאה לכך גם מהמגדל וגם מהמשווק, עדיין יש לדון האם מינוי בכתב נחשב לשליחות, ואיזה תוקף יש לשליחות על דבר שעדיין לא קיים בעולם.

נושא נוסף היא ההפרשה מהפרי הטוב עצמו, או מהפירות באיכות ירודה הנקראים 'בררה'. תארו לעצמכם: מגדל תמרים שצריך להפריש מ-20 (? אוצ"ל: 200) טונות פרי 'יותר מאחד ממאה', שזה קצת יותר מ-2 טון פרי, כאשר קילוגרם תמרים טובים עולים יותר מ-20 שקלים, והוא בודאי ירצה לעשות זאת מהבררה ולא מהפרי הטוב עצמו, והשאלה היא האם להתיר לו.

ויש עוד בעיה רצינית בהפרשת תרומות ומעשרות. ידועה ההלכה שאין מפרישים מהפטור על החיוב, וגם זה דורש השגחה טובה במיוחד, וכבר היה מעשה בבית אריזה אחד שגוף כשרות מכובד טעה בכך טעות חמורה שנמשכה על פני עונה שלימה.

אנחנו מצידנו משתדלים כמובן לעשות את המיטב האפשרי בסייעתא דשמיא, להבין היטב את שיטות העבודה בכל בית אריזה ולמצוא  פתרונות לכל בעיה".

הרי הנחתום עצמו (אדם מהשטח) מעיד שיש להחמיר בזה, כשהוא רק משתדל לעשות את "המיטב האפשרי".