החסיר מילה בפרשת זכור

[1] ראה מגן אברהם סי' תרפה: "דאטו מי כתיב בתורה שיקראו דוקא בשבת זה, אלא שחכמים תקנו בשבת זו הואיל ושכיחי רבים בבית הכנסת וסמוך לפורים כדי לסמוך מעשה עמלק למעשה המן כמו שכתב הלבוש, ואם כן כששומע בפורים פרשת ויבא עמלק נמי זוכר מעשה עמלק ויוצא ידי חובה וכן הוא ברא"ם סי' ב' כו'. ובמגלה דף י"ח משמע פשטא דתלמודא דפרשת זכור דאורייתא, ומשמע שם דהוא הדין בפרשת ויבא עמלק יצא".

על פי זה כתב בספר הליכות שלמה מועדי השנה אדר עמ' שכג: "השומע פרשת זכור וחיסר כמה תיבות כל ששמע עיקר ענין זכירת עמלק יצא ידי חובתו". ובדבר הלכה שם אות ד: "ונהי דזכירת מעשה עמלק בפה ילפינן לה מקרא, וגם דין קריאתה בעשרה מתוך ספר תורה יש סוברים שהוא מן התורה, מכל מקום מסתבר דלא בעינן בזה שמיעת כל תיבה ותיבה, ואין מעכב כל הנוסח אלא עיקר מעשה מלחמת עמלק, ועיין גם במגן אברהם דיוצא ידי חובה גם בשמיעת פרשת ויבא עמלק שקורין בפורים, אף שאין הפרשיות שוין בכל פרטיהן, אלמא דלא מעכב אלא עיקר הענין".

וכך הורה הרב משה פיינשטיין כמובא בספר שמעתתא דמשה קונטרס שמועות משה הלכות פורים סי' תרפה אות ו: "אף אם לא שמע כל תיבה יוצא קריאת פרשת זכור". ובמקור השמועות שם אות ו: "מועדי ישרון פרק 2' הערה 14, ועיין מקראי קודש סי' ז' שהאריך בענין זה, האם צריך לשמוע כל תיבה".

והנה המשנה ברורה שם ס"ק טז תמה על דברי המגן אברהם הנ"ל: "עיקר דינו של המגן אברהם צריך עיון, דהא כתיב בתורה זכור את אשר עשה וגו' אשר קרך בדרך ויזנב בך וגו' תמחה וגו' והכונה שלא לשכוח מה שעשה לנו עמלק ונספר זה לבנינו ולדורותינו לומר להם כך עשה לנו הרשע ולכך נצטוינו למחות את שמו כמו שכתב הרמב"ן בביאורו, וזה לא נזכר בפרשת ויבא עמלק".

ומטעם זה חולק ערוך השולחן שם ס"ה על המגן אברהם: "ויש מי שאומר דיוצאין מן התורה גם בקריאה דפורים בפרשת ויבא עמלק [מג"א ס"ס זה] ולענ"ד אינו כן שהרי הרמב"ם בספר המצות בעשין קפ"ח כתב שצונו להכרית זרע עמלק וכו' ובמצוה קפ"ט כתב שצונו לזכור מה שעשה לנו עמלק ע"ש וזה נזכר רק בפרשה זכור, זכור את אשר עשה לך עמלק וגו' והיה בהניח וגו' תמחה וגו', אבל בויבא עמלק לא כתיבא מצות זכירה לכלל ישראל ולא מצות מחייה דשם כתיב [שמות יז, יד] כי מחה אמחה וגו' אבל לא כתיב תמחה שאנחנו מחוייבים לעשות כן, וגם במגילה [י"ח.] משמע להדיא דעיקר חיובא היא בזכור דתניא זכור יכול בלב ת"ל לא תשכח הרי שכחת הלב אמור הא מה אני מקיים זכור בפה ע"ש אלמא דחיובא היא רק בפרשה זכור".

אבל כאמור, המגן אברהם סבור שאדרבה, פשט דברי הגמרא שם משמעם שגם הקורא פרשת ויבוא עמלק יוצא ידי חובה.

וזה לשון הגמרא שם מגילה יח, א: "קראה על פה לא יצא וכו', מנלן, אמר רבא אתיא זכירה זכירה, כתיב הכא והימים האלה נזכרים וכתיב התם כתב זאת זכרון בספר מה להלן בספר אף כאן בספר, וממאי דהאי זכירה קריאה היא דלמא עיון בעלמא, לא סלקא דעתך (דכתיב) [דתניא] זכור יכול בלב כשהוא אומר לא תשכח הרי שכחת הלב אמור הא מה אני מקיים זכור בפה". כלומר, פשט דברי הגמרא הוא שתיבת "זכור" דפרשת ויצא מלמדת על "כתוב זאת זכרון בספר" דפרשת בשלח שפירושו לזכור על ידי קריאה מתוך הספר תורה].

ומלבד זאת, בספר פסקי הלכות קמנצקי פורים עמ' יז הערה י כתב: "ואף המשנה ברורה והערוך השלחן שפקפקו על המגן אברהם, היינו משום שלא נזכר בפרשת ויבא עמלק ענין זה שלא לשכוח מה שעשה לנו עמלק ונספר זה לבנינו ולדורותינו לומר להם כך עשה לנו הרשע ולכך נצטוינו למחות את שמו, אבל בלאו הכי גם הם מודו שהיה אפשר לצאת גם בקריאת פרשת בשלח, ומבואר דיוצא גם בקריאה אחרת לגמרי אף שאין פרטיה שווין לפרשת זכור, ועל כרחך שאין מעכב אלא עיקר הענין בלבד, וכל ששמע קריאת הפרשה ועל ידיה זכר הענין יצא". ועל כן גם הוא פוסק שאף אם החסיר שמיעת איזה תיבות כל ששמע עיקר העניין יצא.

[2] בספר מקראי קדש פורים סי' ז כתב שבפרשת זכור "צריך לשמוע מלה במלה ולא להחסיר תיבה אחת דלא גרע ממקרא מגילה" ובהערה 4 שם: "עיין משנה ברורה (סימן תרצ ס"ק ה) שכתב ודעת רוב הפוסקים שאפילו אם חיסר ממנה רק תיבה אחת לא יצא".