"מזל טוב! בן"! קראה המיילדת. הבכי של העולל הקטן גרם לי להישאב לעולם אחר. זה היה מהיר בהרבה ממה שתכננו. כאילו שאפשר לתכנן משהו בעולם הזה…
כמה שעות לאחר מכן, כשהתחלתי להתאושש מעט מרצף האירועים שחלפו בזמן האחרון, הרהרתי על אירוע הברית שנצטרך להפיק. אנחנו 'שלוחים' באחת ממדינות ארצות הברית, וכל אירוע יהודי הוא הזדמנות להזמין יהודים שיכירו כיצד נראית שמחה יהודית אותנטית.
ניסיתי לסדר במוחי את ההשתלשלות של חצי היממה האחרונה. בשעות הצהרים המוקדמות של שבת נסעתי עם בעלי במונית לבית הרפואה. הנהג היה גוי. אם אתם תוהים, זה מהסיבה הפשוטה שהיהודים באזור שלנו לא מתעסקים בעבודות כאלה. בבית הרפואה קיבלו אותי במיידי, וכשנכנסתי לחדר לידה איבדתי קצת את מימד הזמן. אחרי הלידה בעלי השיג יין כשר וערך לנו הבדלה. הייתי בטוחה שילדתי במוצאי שבת ובהתאם לכך כבר טוויתי בדמיוני את הברית ביום ראשון הבא.
כשבעלי הגיע למחרת לבקר אותי הוא קיבל לידיו את תעודת הלידה, שם גילה שהאוצר היקר נולד בדיוק בשעה 19:22. הוא בירר אצל האחיות האִם מדובר בשעה המדויקת והן אישרו זאת. "זה מכניס אותנו לספק", אמר בעלי בהפתעה, "יתכן שזה נחשב שהלידה הייתה בשבת עצמה. אם זה היה בפועל אפילו דקה אחת קודם שקיעה, ואולי המיילדת כתבה את השעה באיחור קל – זה אומר שהמתוקי שלנו נולד בשבת, וזה גם אומר שאם התינוק יהיה בריא בעז"ה – הברית תיערך אף היא בשבת". "וזו כבר לוגיסטיקה אחרת לגמרי" השלמתי.
למזלי בעלי הוא אדם מעשי וראיתי אותו מיד מחייג אל הרב עימו אנו מתייעצים תדיר, המתגורר בארץ הקודש. הוא הציג את השאלה בפני הרב שביקש לדעת מהי שעת השקיעה המדויקת באזור מגורנו. "שבע עשרים ושניים דקות בדיוק" השיב בעלי. "באיזו קומה הייתה הלידה", שמעתי את הרב שואל. "ממהה? לא הבנתי". הרב חזר שוב על השאלה בסבלנות. "אממ…. אני לא ממש יודע, בית הרפואה הוא בניין ענק עם 17 קומות, אשפוז יולדות הוא בקומה 8, נכון?" פנה אלי בעלי. הנהנתי בראשי לחיוב. "אבל חדרי הלידה הם בסמוך לחדרי הניתוח, בקומה 14 אם אני לא טועה. במחילה כבוד הרב, אבל מה זה משנה?" הקשה תוך שהוא מנסה להבין להיכן חותר הרב.
"השקיעה נקבעת לפי השקיעה הנראית מהמקום בו היתה הלידה, ובהתאם לכך נקבע גם יום הלידה. אם אכן הלידה הייתה בקומה 14, הרי שבמיקום זה השקיעה מאוחרת מעט יותר, כך שאם הלידה הייתה בדיוק בשעת השקיעה כפי שהיא בקומת הקרקע באזור זה – הלידה הייתה לפני השקיעה ובהתאם לכך הברית תיערך בעזרת ה' גם בשבת".
"מעניין מאד" אמרנו יחד, והודינו לרב על ההכרעה הברורה. תמיד ידעתי שהשקיעה היא הקובעת באיזה יום תיערך הברית, אבל לא העליתי בדעתי שגם לקומה בה הוא נולד יש חלק בעניין.
"רגע", בעלי הזכיר פתאום. "זה אומר שגם הברית תהיה בשבת"! נצטרך להיערך לברית בסגנון שונה. ברית בשבת זה כבר סיפור אחר.
בדיקת הצהבת ברוך השם עברה בשלום, ונערכנו לקיים את הברית בשבת בבוקר אחרי תפילת שחרית, בבית חב"ד שלנו. בעלי העלה את הרעיון שבוודאי אחרי הברית אהיה עייפה, ולכן כדאי להזמין מעכשיו נערה שתשמרטף את הילדים הקטנים, סליחה, מעכשיו הם כבר 'הגדולים' שלנו. איזה מזל יש לי שהוא כזה פרקטי, מה הייתי עושה בלעדיו. חשבתי שזה רעיון שיקל גם עליו, שיהיו בריאים הילדים שלנו, מקסימים ב"ה, אבל תוססים ואנרגטיים, וגם לבעלי מגיע לנוח קצת אחרי העומס של השבוע האחרון, בו היה עליו לתזז בין משימות רבות.
שיתפנו את הבייביסיטר-המיועדת מראש בכך שזה יהיה אחרי ברית, ומן הסתם הילדים יהיו נרגשים וקצת תוססים. היא הזכירה שזו בעיה הלכתית לשלם עבור עבודה שהיא בשבת בלבד, וסיכמנו שנשלם לה בהבלעה עם חוב נוסף שאנו חייבים לה מהתקופה האחרונה בה יצא לנו להיעזר בשירותיה.
הברית עצמה הייתה מרגשת מאד. קראנו לילד שניאור זלמן, על שם הרבי הראשון של חב"ד, אדמו"ר הזקן, מחבר ספר התניא והשולחן ערוך.
הסעודה נגמרה בשעה מאוחרת, אך בשבת קיץ היו עוד כמה שעות עד לצאת השבת.
נעמה השמרטפית, הגיעה בשעה עליה קבענו. הכנו מראש את הילדים לכך שהיא תבוא ותצא איתם לטייל. הגדולה בת ה-7 התחילה להתנגד, ואמרה שהיא רוצה להישאר בבית עם התינוק. אחריה בן השנתיים אמר גם "לא צה". ניסינו להשתיק את הסערה בטרם תחמיר. נעמה הסמיקה. "את יכולה ללכת" אמרה לה הגדולה שלי שתמיד מדברת בבגרות אבל פתאום נראתה לי תינוקית כל כך, "אנחנו מסתדרים לבד". דוקא הילד בן ה-4 והקטנה שמתחתיו לא הביעו את דעתם, אבל כשנעמה חייכה וניסתה להושיט להם ידיים הם משכו בכתפיהם.
זה היה ממש לא נעים.
ניסינו לשכנע, "אתם אוהבים את נעמה, הרבה פעמים הלכתם איתה והיה לכם כיף ביחד", ניסינו להזכיר להם. לאחר מעשה, חשבתי שאולי ההתנגדות ליציאה נבעה מכך שהילדים היו עמוסים מידי בחוויות מהיום, ורצו רק להיות בשקט בבית. אחרי כמה דקות הבנו שהחלום לפרוש למנוחה לא יתגשם, התנצלנו בפני נעמה ושיחררנו אותה לביתה.
אחרי שבת היא שלחה הודעת טקסט לבעלי בה היא מזכירה לו להעביר לה את התשלום 'בהבלעה' גם על הגעתה בשבת. "זה מרחק של 20 דקות הליכה לכל צד" הסבירה את דרישתה.
השעה הייתה מאוחרת מדאי בשביל שבעלי יתקשר אל הרב בארץ ישראל לברר עימו מהי ההלכה, לכן הוא ניסח את השאלה בקצרה במייל ושיגר אל הרב.
למחרת ראיתי אותו מעיין בשולחן ערוך בריכוז. כשסיים – התעניינתי מה גרם לו לפתע לשוב לשקדנות שאפיינה אותו בתחילת שנות הנישואין?!
"הלוואי שיכולתי להיות שקוע יותר בלימוד", אמר במבט חולמני, "כעת פתחתי את סימן שלג בשלחן ערוך חושן משפט, הרב כתב לי שצריך להגיע איתה לפשרה על התשלום וציין לסימן הזה. רציתי לראות את זה בספר בפנים".
"נו, ומה העלית בחכתך?! אולי אזכה גם אני להיות שותפה בתורה" אמרתי.
"אז ככה, זה היה קצת צפוי מבחינתנו שהילדים לא בהכרח ירצו ללכת איתה, אפשר לומר שהיינו צריכים להעלות זאת על דעתנו, ולכן אנחנו חייבים לשלם לה 'כפועל בטל'. אני רואה שנושאי-כלי השולחן ערוך כותבים שמדובר על תשלום של מחצית מהסך שסוכם עליו. אנסה לדבר איתה להתפשר על הסכום הזה או קצת פחות", סיימתי.
גם אם לא הצלחנו לנוח – הרווחתי שבעלי חזר קצת לנערותו ושקע בלימוד תורה, ומאזן הזכויות שלי בתורתו – עלה.
מקורות:
שו"ע חו"מ סי' שלג ס"א, ט"ז ד"ה שאינו דומה. שו"ת מהר"ם מרוטנבורג סו"ס סי' קנז, שו"ת מהרש"ם ח"ב סי' רז. משפט שלום סי' קעו סמ"ד. שו"ת גינת ורדים, מצרים, חיו"ד כלל ו סי' ו ד"ה וכיוצא בזה. שו"ת עמק המשפט, ח"ה סי' ח, עמ' קנב, ב. שו"ת בינת המשפט, ח"א סי' יג אות ו. ח"ג סי' קמה עמ' קנג. בית ההוראה ח"א חו"מ עמ' 559, 584.
[עריכה: ש. מלומד ©️]
נ.ב. שמות האנשים והמקומות בדויים
