שמי שניאור. לפני החגים נסעתי לשווייץ. הנימוק הרשמי היה "לעזור לבית חב"ד בחגי תשרי". האמת הייתה, שפשוט חיפשתי עוד מקום להיות בו חוץ מלהישאר עם ההורים בבית. בפועל, הפעילות הייתה מאתגרת ומעניינת, וגם קצת טיילתי. נשארתי שם עוד חודשיים, עד שאמא שלי התחננה, שלפחות בחנוכה אהיה בבית.
חנוכה זה חג של משפחה, כמעט כולם מסכימים. אני באופן אישי, לא אוהב ששוב כולם מסתכלים עלי, איך גדלתי וכמה השתניתי. ואני מרגיש כאילו שומע את השאלות מתרוצצות בראש, "נו, מתי הוא כבר ימצא את החצי השני?! לכל סיר יש מכסה, והיכן המכסה שלך?!" ועוד שאלות בסגנון הזה, גם אם הן לא נאמרות בפירוש, אני כבר יודע לקרוא מחשבות.
אבל כיבוד הורים ומילוי רצונה של אמא… אחרי יומיים של הרהורים הסכמתי. בישרתי לאמא בקול מתרונן (לפחות כלפי חוץ), כי אני מתעתד לחזור לחנוכה, וכבר כמעט סגרתי כרטיס חזור.
אמא מאוד שמחה והתרגשה. מעצבן אותי שהיא מדברת אלי כאילו אני עדיין שניאור'קה הקטן שלה, אבל אני יודע כמה היא דואגת לי, ורוצה בטובתי. מתחת למעטה הקשוח שאני עוטה על עצמי, אני דואג לה בחזרה, ומידי פעם מפרגן לה מחווה של אהבה.
כשהתחלתי לחשוב איך לנצל את הימים האחרונים לפני הטיסה, החלטתי להשקיע יותר דווקא בבית חב"ד, בו הייתי כמעט שלושה חודשים. כשאתה נמצא פרק זמן כזה במקום, אתה כבר נקשר לאנשים.
כשהשליח, מנהל בית חב"ד המקומי שמע על תוכניותיי, הוא אמר: "איך אני שמח בשבילך". אמרתי לו שאני חושב שהוא היה שמח להתחלף איתי ולבקר את בני משפחתו שבארץ, ואני לא הייתי מתנגד להתחלף עמו…
הוא הסביר לי שלכל אחד יש את השליחות שלו ואת התפקיד שהוא צריך לבצע, "ואתה צריך עכשיו לשמח את אמא שלך היקרה". לא השלמתי בקול את מה שהיה מצופה ממנו לומר: "ובכלל מתי תתחתן כבר". חייכתי.
בעודנו מדברים, נכנס שי, אחד היהודים הפוקדים את בית חב"ד בקביעות. הוא איש עסקים דתי, במקור מישראל, שהשתקע בשווייץ. מידי פעם הוא עורך יבוא של מוצרי-מותג אל שותף שלו שגר בארץ.
כשהוא שמע שאני מתעתד לחזור לארץ לקראת חנוכה הוא התלהב.
"אתה ממש תעזור לי. בדיוק נמצאים אצלי כמה פריטים מקוריים של שעוני יוקרה ממותג שווייצרי. יש להם ביקוש בארץ. אשלם לך על הטרחה כמובן".
לקחו לי כמה שניות לרדת לסוף דעתו.
הבנתי שהוא רוצה להעביר דרכי את המוצרים, כדי לחסוך את המס הגבוה בייבוא רשמי.
"אשלם לך את מחירו של כרטיס הטיסה פלוס קצת כסף לבזבוזים" הוסיף בקריצה.
צחקתי. "'כסף לבזבוזים' זכור לי מההגרלות בישיבה על טיסה לרבי. בהגרלות ה'שוות', כדי לשכנע יותר, היו מציעים, כי הזכייה תכלול עלות כרטיס, פלוס כסף ל'בזבוזים', שלא כמו בהגרלות הרגילות בהן היית מקבל בקושי חצי כרטיס".
"בישיבה שלך כנראה ידעו מה מדבר אל בחורים…" חייך שי. "היום לא שמעתי שעושים כאלה הגרלות" אמר השליח, שיש לו כמה אחים בישיבות בארץ. "טוב, במחירים של היום, ההגרלות הסטנדרטיות מתקרבות בקושי לעלות של חצי כרטיס" הוא אמר.
"אממ.." הפעלתי את החושים המסחריים שלי, "אתה מציע לי כרטיס צד אחד לארץ. אני לא יודע עד כמה זה שווה".
"יודע מה, אתן לך הלוך ושוב. כך גם תהיה מבסוט וגם אהיה בטוח שלא תשאיר אותנו לבד".
"תמצא לו שידוך קודם" סנט בי השליח. ושי רק אמר: "אז סיכמנו – 1000 ש"ח, ואתה מעביר בשבילי את השעונים, כן"?
הסכמתי ואמרתי: "לא ידעתי שהמכס יעלה לך יותר מאלף שקלים" ולעצמי חשבתי: 'מה אכפת לי, יצא שהרווחתי מהמסע הזה לשווייץ 3 ציפורים במכה אחת: גם חסד עם בית חב"ד, גם כיף של טיולים, וגם כסף על 'עבודה'. אה, וגם מצוה של כיבוד הורים… כי אני חוזר בשביל אמא בעצם. טוב, האמת היא שכן קצת התגעגעתי. אבל אם אפשר להרוויח דברים על הדרך למה לא'…
הגעתי עם המזוודה והקיטבג שלי לבית חב"ד, להיפרד. השליח הביא לי מעטפה עם ציורים של הילדים שלו, להעביר לַסבא ולסבתא שבארץ.
שי כבר הביא לי את השעונים, ארוזים כמו מתנות, יום קודם לכן.
באותם רגעים בהם נפרדתי מהשליח בחיבוק חם, שמעתי לפתע מישהו מתקרב בצעדי ריצה: "איזה נס, עוד לא יצאת" זה היה קולו של שי המתנשף. "שכחתי להביא לך גם את זה". "מה זה"? התפלאתי למראה המעטפה שהוא אחז בידו, "גם ציורים לסבא וסבתא"?
"מה"?! תמה שי ואז גיחך, "אה, לא מה פתאום. אלו מסמכים שברצוני שתעביר גם כן לשותף שלי".
"השעונים כבר ארוזים. איפה אכניס את זה עכשיו" שאלתי.
"אני סומך עליך שתשמור על זה היטב" הוא ענה.
החזקתי את 2 המעטפות ביד. "אחר כך אכניס אותן לתיק התפילין", הבטחתי, "כך יישמרו טוב יותר בוודאי".
כשהייתי במונית, בדרך לשדה התעופה, סידרתי את המעטפות כמו שצריך.
הטיסה הייתה סבירה.
כמה דקות אחרי שנָחַתִּי בשדה, קיבלתי שיחת טלפון ממספר בלתי מוכר. "כנראה זה השותף".
הוא בירר בחביבות מוגזמת מה שלומי ואיך עברה הטיסה. תיאמתי עימו היכן להיפגש. רוצה לסמן כבר 'וי' על המשימה.
כשנפגשנו ליד ה'דיוטי פרי', הוצאתי בזהירות את החבילה היקרה, מצפה לתודה. הוא אמר "יישר כח", והושיט ידו ללחיצה. לחצתי בחזרה והזדרזתי לחפש מונית שירות הביתה.
בקושי הספקתי להתאושש מקבלת הפנים החמה ומהסוכריות שהמטירו עלי אחי הקטנים כאילו אני חתן בר מצוה, כשהמכשיר שלי צלצל שוב. "חסר לי כאן משהו מאד חשוב" אמר השותף בקול בהול. נלחצתי קצת אך נזכרתי: "ממני הגיע אליך הכל. את אותה אריזה שקיבלתי – מסרתי לך".
"השעונים כולם אצלי" הוא הסביר, נשמע שניסה להסדיר נשימות בינתיים. "אבל תעודות האחריות, היכן הן"?
התבלבלתי "לא זכור לי שדובר אודות תעודות אחריות" השבתי בקול עייף.
"מה זאת אומרת, אתה יודע כמה שווים השעונים"? הזדעק השותף, כמנסה לעורר אותי. "בלי תעודות האחריות, אנשים פחות יתנו אמון במקוריות השעונים, וישלמו פחות"! הרגשתי חסר אונים. אמא שלי החלה לנופף בידה, כמנסה לסמן לי משהו. "תעשה אתה את הבירורים שלך" הגבתי בפסקנות, "אני צריך לנוח אחרי טיסה".
לאחר כ-10 שעות, קיבלתי הודעה: "מקווה שהספקת לנוח. תחפש דחוף את התעודות כי שי אומר שהביא לך אותן בוודאי".
אז נפל לי האסימון. "אהה, כנראה מדובר במעטפה עם המסמכים". חיפשתי בתיק התפילין, שם זכרתי ששמתי את המעטפה. הייתה שם רק המעטפה עם הציורים מהשליח. שאר החיפושים העלו חרס.
"אני מצטער", הגבתי לסוכן. "אינני מוצא את המעטפה. שי הביא לי אותה בנפרד והיא פשוט נעלמה כאילו איננה".
כאן השותף כבר ממש התרגז: "מדובר בתעודות האחריות על השעונים, שלא יהיה פקפוק על מְקוֹרִיוּתָם. כל השעונים שווים יחד 250 אלף שקלים"!
התקוממתי: "קודם כל, לא ידעתי שמדובר בכזה סכום. הבנתי שמדובר בשעוני מותג, אך לא ידעתי שעד כדי כך. אבל בכל מקרה השעונים כולם הגיעו אליך. המסמכים, שאמנם חשובים לך, הגיעו בלי תיאום מראש, אלא הובאו לי ברגע האחרון".
"ובכל מקרה" נזכרתי, "חסכתי לך הרי את דמי המכס היקרים, אז בכל אופן הרווחת".
אחרי כמה דקות שי התקשר אלי בעצמו, הוא היה נשמע די-רגוע, לפחות יותר רגוע מהשותף שלו, הוא אמר לי שלדעתו אני שומר שכר, ולכן אני חייב על מקרה של גניבה. הוא הסביר בקול רגוע עוד יותר שהנזק הוא בערך של 40,000 ₪. "הבט", אמר, "אני יכול למכור אותם גם כך ולהרוויח לא מעט, אבל אפסיד בערך עשרת אלפים ₪ על כל שעון. אני בטוח שלא רצית לגנוב ממני, ולכן לא אבקש את כל הסכום, אבל לפחות חצי – אני חושב שזה יהיה הגון שתשלם".
הייתי מאוד מופתע. לא חשבתי שאמצע את עצמי אף פעם בסיטואציה גרועה שכזו. חשבתי שאני 'עושה עסקים' וחוסך את כרטיס הטיסה ומתברר שאני צריך לשלם הרבה הרבה מעבר.
אחרי שתי דקות הוא חייג שוב. מסתבר שהוא שיתף את השליח שנמצא שם. כנראה שהוא ראה בו דמות של 'אבא' עבורי. השליח הסביר לו שכיון שמדובר בנושא הלכתי מומלץ לפנות ישירות לרב שמקובל על שנינו. לא היה לי שם של רב להציע, ולכן הסכמתי לכל רב שהוא יביא. בתוך פחות מדקה הוא העלה על הקו את הרב שלו.
הרב הקשיב בסבלנות לכל הפרטים ואז השיב בקול שקט: "שי צודק שאתה נחשב שומר שכר, ושומר שכר אכן חייב בגניבה ואבידה. אבל כאן יש הבחנה שצריך לשים אליה את הלב, לפי ההלכה, לשטר אין דין של ממון ממש, השטר עצמו – הנייר והדיו – שווים פרוטות בלבד. הערך האמיתי של השטר נובע מהתוכן שבו, אך התוכן הזה הוא מושג מופשט, ולא דבר מוחשי שניתן להחזיק בו או להעבירו או לקבל עליו אחריות הלכתית, ולכן שומר – גם שומר שכר – פטור מלשלם את הנזק שנגרם בגלל התוכן של השטר שאבד".
זה היה זמנו של שי לאבד קצת את השלווה, "אני לא מבין, גם שילמתי לו וגם אין לו אחריות? אז על מה שילמתי?!".
"אתה צודק", אמר הרב, "הוא אמנם פטור, אבל את השכר שלו הוא הפסיד", סיכם הרב.
הודינו לו ונפרדנו בשתיקה. ביצעתי לו אחרי כמה רגעים העברה ע"ס 1,000 ₪.
חלפו בסך הכל שבועיים עד ששלחתי לו הודעה שבה אני מבשר לו על מסיבת קישורי-התנאים שלי בשעה טובה ומוצלחת. התגובה הנרגשת שלו הראתה לי שהוא לא שומר לי טינה, ולימדה אותי שלפעמים כשהגלגל נמצא ממש עליך – זה סימן שהעלייה כבר ממש לפני.
מקורות:
שו"ע חו"מ סי' שא ס"א. סי' סו ס"מ. דרכי חושן, סילמן, ח"ב עמ' פט ד"ה דה"ה.
[עריכה: ש. מלומד ©️]
נ.ב. שמות האנשים והמקומות בדויים
