קוראים לי יואב ואני מתגורר במרכז הארץ. לכבוד הפורים, רצינו לטעום את האווירה של פורים בירושלים. בפרט כשהתזמון השנה גרם להרחבת החג לשלושה ימים – החגיגה גדולה עוד יותר. מיד אחרי חנוכה הגשנו בקשת-אירוח לחמותי שזוכה להתגורר בעיר הקודש, ולאחר תהליך בירוקרטי לא-פשוט, במהלכו התחייבנו שאנו נביא עימנו את כל הציוד הנדרש, התקבל האישור המיוחל – בתיווכה של זוגתי, ויכולנו לספר על כך לילדים הנרגשים.
את ההתרגשות וצהלות השמחה שלהם – לא אצליח להעביר לכם במילים. "תיזהרו רק לא לקפוץ כך אצל סבתא. היא כבר מבוגרת ורעש כזה עלול לגרום לה לשלח אותנו אל נקודת המוצא ממנה הגענו" סנטתי בבתי הבכורה. "היכן נוכל לרקוד ולשמוח בשמחת פורים"?! לא הבין הילד השני. "אל תדאגו, לסעודה ביום השלישי של פורים נהיה אצל דודים נוספים".
משפחתנו התברכה ב-4 ילדים כן ירבו. עד לידת הבן האחרון הסתדרנו נהדר ברכב של חמישה מקומות. לא ברור לי למה, אבל התרחבות המשפחה לא הרחיבה את הרכב בהתאם… כך שלקראת הנסיעה לירושלים לכבוד שבת-פורים תכננתי לשכור רכב של 7 מקומות. אך דא עקא, חברות ההשכרה גובות מחירים מכובדים מידי עבורי לרכבים כאלו. לכן החלטתי לבדוק עם חברים מהמעגל הקרוב שאני יודע שיש ברשותם רכב של 7 מקומות, אם אוכל לשאול מהם את הרכב לימי הפורים. "ונהפוך הוא" הסברתי להם, "אתם תקחו את הרכב שלי ואני אקח את הרכב שלכם".
שלושה ששאלתי אמרו לי בפירוש שהם מתעתדים להשקיע חלק ניכר מהזמן בחג הפורים בבילוי משפחתי בנסיעה מהכא להתם, כך שהרכב לא אמור להיות פנוי.
דווקא אחד העונה לשם עמי, אמר לי מיד "בשמחה! יש לנו שני רכבים, האחד אחד של 5 מקומות והאחד של 7. תרגיש בנוח ובכיף".
הוא לא הסכים לשמוע על דמי שכירות, והסתפק בכך שנחזיר את הרכב עם מיכל דלק מלא.
"מה שכן, תדע שאני מאוד חרד לשלומו של הרכב. תיזהר מאד לשמור על כללי הבטיחות, ולא להתחכך בשום דבר", הבהיר עמי.
"ברור, אני בן אדם זהיר מאד", הרגעתי אותו.
ליתר ביטחון, במועד המסירה, עמי צילם את הרכב על מנת שניתן יהיה לראות אם הרכב חזר באותו האופן בו הוא ניתן, או שנגרם נזק כלשהו.
אני בעצמי לא עברתי על הרכב ולא צילמתי אותו. לא עשיתי עסק גדול מהעניין. ידעתי שאני נהג זהיר, וקיוויתי שכל המסע יעבור בשלום. בתוּר השתדלות שמתי קופת צדקה וחת"ת בתוך המכונית, כידוע שזוהי סגולה שהמליץ עליה הרבי לשמירה בדרכים.
שלושת ימי הפורים היו בהחלט חוויה מיוחדת. מראש התחייבנו לקיים את פורים כפי שאנשי הערים ה'מוקפות' צריכים לנהוג. יצאנו כבר בתענית אסתר כדי לזכות לתפילה גם בכותל, ביום המיוחד. מעבר לכך, עם הרכב השתמשתי רק בנסיעה הלוך וחזור, ובפורים עצמו היינו רק באזור ביתה של הסבתא.
במוצאי פורים, יצאנו לכיוון הבית חזרה. אשתי דאגה מראש שלא אשתה יותר מידי בסעודה, כדי שאוכל להיות מפוקס בנהיגה חזור. "מחר עבודה כרגיל וחייבים להתארגן בצורה מיטבית". אני לא אוהב שמנסים 'לגרש' את החג, אבל תכל'ס אחרי שלושה ימים של חוויה אי אפשר להתלונן שלא היה מספיק…
בשעה 8 בערב כבר הגענו קרוב לבית. התקשרתי לעמי על מנת שיאשר שקיבל את הרכב בחזרה. עמי אמר לי להחנות אותו באותו מקום שקיבלתי ולשים את המפתח בארון החשמל של דירתו.
לא חשבתי לצלם את הרכב בזמן שמסרתי אותו בחזרה.
למחרת, יום שני בשעה 10:30 בבוקר, עמי שלח אלי תמונות מהרכב, בו נראים סימני שריטות על צדי הכנף הימנית, ודרש ממני לשלם עבור הנזק. הוא אמר שכנראה עברתי במקום צר ולא שמתי לב לכך.
אמרתי לעמי שלא זכור לי שבמהלך הנסיעות, הייתי עם הרכב במצב בו יכלו להתרחש השריטות הללו.
"יותר הגיוני", אמרתי, "שמאז שהחניתי את הרכב, בליל אמש עד שראית את הרכב בבוקר – רכב אחר שרט את הרכב", ניסיתי לטעון בעדינות.
"לא יכול להיות שרכב אחר שרט את הרכב" טען עמי בתוקף, "לפי סימן השפשוף אני רואה שזה לא משהו שנגרם מרכב, אלא מחומה או קיר". "מאיפה אתה יכול לדעת כזה דבר"? התפלאתי. "פשוט" הוא השיב, "אם זה היה נגרם ע"י רכב אחר, אז היו נשארים סימני צבע".
"אויש נו באמת", הגבתי, "יכול להיות שהשפשוף נגרם ע"י חלק אחר ברכב ששרט, כמו חלקי פלסטיקה שונים, טמבון וכדו' של הרכב. הם ממוקמים ברכב בדיוק בשביל למזער את נזק הפח או ע"י כל דבר אחר שיכל לבלוט מהרכב הפוגע! הם לא משאירים צבע".
עמי ניסה לברר איתי אולי הייתי קצת שתוי בנהיגה ולא שמתי לב. אני הכחשתי בתוקף, והבאתי את אשתי שתהיה עֵדה איך היא שמרה עלי. עמי המשיך לטעון שלא הגיוני שהשריטות נוצרו בזמן החניה, ואני המשכתי לטעון, שלא הגיוני שזה התרחש בזמן שהרכב היה אצלי…
עמי אמר לי, "תקשיב אחי היקר, אני טוען טענת ברי שאתה הזקת לי ואתה טוען טענת שמא, הכלל הפשוט הוא 'ברי ושמא ברי עדיף'".
השתדלתי להישאר ענייני, אך האמת הייתה שבלבי התחוללה סערה קטנה. מבלי משים, עמי דרך על נקודה רגישה אצלי בלב. חזרתי בתשובה אחרי הצבא, וכמה שניסיתי להשלים את הפערים בלימודי יהדות, לימוד הגמרא היה יעד שהתקשיתי מאד לצלוח, משהו במוחי לא הצליח להבין את המבנה הגמרתי, מהי שאלה ומהי תשובה, ובכלל הארמית היתה עוד חסם משמעותי. אני מתקשה בלימודי שפות, ואת לימודי האנגלית בבגרות צלחתי בקושי.
לכן כשהוא התחיל לדבר בשפה גמרתית, נאלמתי. ניסיתי להיראות ענייני ולהגיב בהתאם, "מה הקשר בריא?! הייתי לגמרי עירני ומפוקס בריא לחלוטין!" אמרתי בביטחון.
הוא התבלבל לרגע, ושמחתי שהצלחתי להמשיך את השיח בצורה שתשאיר אותי מכובד.
אחרי כמה שניות הוא חייך ואמר לי, "לא לא, לא התכוונתי לבריא כזה, התכוונתי לברי בלי אל"ף בסוף…"
"אה. ברור, גם אני התכוונתי לזה" אמרתי בניסיון לשמור על כבודי, אך מהבעת פניו היה נראה שזה לא ממש עזר.
"אני מתכוון לברי בארמית שזה מלשון 'ברור', כלומר אני טוען טענה בבירור ואתה טוען טענת שמא, כלומר טענת ספק, אני בטוח בעצמי וטוען בבירור שמדובר בשריטה שנגרמה מהקיר, ואילו אתה טוען שכנראה זה נגרם על ידי רכב חולף, אתה לא יכול להכחיש בוודאות ולטעון שהשריטה היא בגלל רכב אחר, ועל פי הלכה תמיד טענת ברי 'שווה' יותר מטענת שמא", אמר בביטחון.
הרגשתי שאני לא יודע מה לעשות עם עצמי, זה לא היה הכסף, זה היה הכבוד העצמי האבוד שלי. הנהנתי כאילו הבנתי מה שהוא אמר, למרות שלגמרי לא הייתי פנוי להקשיב להסברים המלומדים שלו.
"אני מבין, אבל אני עדיין חושב שעדיף לשאול רב".
"בהחלט, אני לא רוצה לעשות דין לעצמי", החזיר בביטחון.
חייגנו אל הרב ראובן, הוא ענה אחרי שני צלצולים, ווידא ששני בעלי הדין נמצאים על הקו, שמע את דברינו וסיכם: "עמי טוען בוודאות שהשריטה נגרמה מחמת קיר וממילא זו בוודאי אחריותו של השוכר, השוכר משיב כי הוא לא זוכר בוודאות כי הוא התחכך בקיר ולדבריו יתכן שהשריטה נגרמה מרכב אחר אחרי שהוא החזיר את הרכב למקומו. הבנתי אתכם נכון?"
הסכמנו יחד לסיכומו של הרב.
"אז ככה, עמי ציטט את המושג 'ברי ושמא' והוא לגמרי צודק. 'ברי' היא טענה של התובע בבירור ו'שמא' היא תשובת הנתבע שאינו בטוח בצדקתו. הנקודה היא שלא כל דבר שאומרים בביטחון היא טענת 'ברי', לדוגמא, אם אני מגיע אליך, עמי, ואומר לך בביטחון גמור שאתה חייב לי אלפיים ₪, זה לא הופך אותי לצודק. בבית הדין יבקשו ממני לנמק מדוע אני חושב שאתה חייב לי (שו"ע חו"מ סי' עה ס"א), ואם ההסבר לא יהיה מניח את הדעת – לא תיחשב התביעה שלי כתביעת 'ברי'".
"זה לגמרי סותר את התיאוריה של 'קשקש בביטחון!' שהרגילו אותנו בצבא" הוספתי.
"כדי לדעת אם התביעה של עמי מבוססת, אני צריך לקבל תמונות איכותיות של השריטה ולשלוח אותם לפחח רכב שיידע לומר אם אפשר להכריע בבירור שמדובר בשריטה שנגרמה מחמת קיר ולא ממכונית חולפת. אם תמונות לא תספקנה אותו, תצטרכו להביא את הרכב לפחח שמוסכם על שניכם שיחווה את דעתו".
יומיים חלפו.
"אתה שומע יואב"? עמי היה על הקו. לפי הטון הנלהב בפיו הייתי בטוח שהוא הולך 'לבשר' לי שהרב פסק שאני חייב לשלם לו. "כן, עוד לא הספקתי לפתוח את המייל" עניתי. "אתה רוצה במזומן או בהעברה? רגע, על כמה מדובר בעצם"?
"פששש אה! איזו קבלת עול"! צחק עמי. "האמת שהרב לא בדיוק צידד בדעתי".
"אז איך אתה כל כך מבסוט"? לא הבנתי. "חחח אני שמח לשמוע לדברי חכמים" אמר עמי.
"האמת היא שהרגשתי כמה נכון המשפט – 'אין שמחה כהתרת הספקות'. כל עוד חשבתי שאתה אשם, הייתי לחוץ והרגשתי צורך למצוא הסברים למה אתה חייב וכו' וכו'. ברגע שהבנתי שזה לאו דווקא, ואין לי הוכחה מוחצת, נרגע לי משהו בלב".
"לכן אתה עולץ כל כך? על כסף שיכולת להרוויח והפסדת"? סנטתי בו.
"רגע, לא מעניין אותך מהי התשובה"? התעלם עמי מהעקיצה.
"בטח מעניין, סליחה אם פגעתי".
"זה בדיוק הענין, שלא בטוח שפגעת" צחק עמי מה'תרתי משמע' שבעניין.
"האמת שקצת נידנדתי לרב, כי הרגשתי שזה דחוף לי. התברר, שהרב שלח את בנו הגדול למוסך, שיבדוק בעצמו עם המקצוען לדבר, שיסביר האם ניתן לומר בוודאות ממה נגרם שפשוף כזה".
"תסתכל בבקשה באימייל במקום שנדבר", אמר לי עמי.
"שלחתי את בני עם התמונות אל פחח מקצועי שאמר שלפי מיקום השריטה ברכב, לא ניתן לקבוע בבירור ממה נגרמה השריטה, זה יכול להיות מקיר נמוך, כטענת בעל הרכב, וזה יכול להיות ממכונית או קורקינט שחלף בצורה בלתי זהירה ופגע ברכב החונה.
בגלל שכך, כל האפשרויות פתוחות וטענתו של עמי 'ברי' כי אתה הוא שהזקת לו לרכב אינה נכונה עובדתית. לא ניתן לטעון 'ברי' בדבר כזה. על כן עמי לא יכול להוציא כסף מיואב.
בשורות טובות".
"אז שוב עמי אני מתנצל", אמרתי לבסוף, "אם כן פגעתי".
"זה בסדר יואב", השיב עמי, וסיים עם המנגינה של יום כיפור "(ויאמר ה') סלחתי כדבריך"…
[עריכה: ש. מלומד ©️]
נ.ב. שמות האנשים והמקומות בדויים
