תפריט
[הסבר ומקורות מופיעים להלן]
שנת תשפ"ה היא השנה השלישית לשמיטה. בשנה זו מצוה להפריש מהתוצרת החקלאית של ארץ ישראל "מעשר עני" במקום "מעשר שני"[1].
בשונה מ"מעשר שני" הנשאר בבעלות המפריש, ה"מעשר עני" הוא רכוש העניים וצריך להעביר להם אותו (או את ערכו הכספי)[2].
כלומר, בשנת תשפ"ה עלינו להפריש 9 אחוז מהתוצרת החקלאית ולהעביר אותו לעניים[3].
כיום, מערכות הכשרות אמנם מבצעות את פעולת ההפרשה של "מעשר עני" מהיבול המגיע לשווקים ולחנויות (כחלק מאחריותם על "הפרשת תרומות ומעשרות" בכל השנים). אולם, נתינת ה"מעשר עני" לעניים בפועל נשארת באחריות בעלי התוצרת (=החקלאים / בעלי המחסנים והחנויות), ולצערנו הרבה מהם אינם מבצעים את הנתינה לעניים כנדרש על פי דין בגלל הקושי הכלכלי הכרוך בכך[4], או שמבצעים את הנתינה לעניים באמצעות תחבולות שונות כך שהעניים מקבלים בפועל הרבה פחות מערך ה"מעשר עני" שהופרש עבורם גם לפי השער הזול ביותר, דבר שאינו נכון לכתחילה[5].
[זאת בנוסף לקושי התמידי הקיים בנושא "הפרשת תרומות ומעשרות" ביבול המסחרי. יודעי דבר מכירים בעובדה שלמרות כל הרצון הטוב וההשתדלות של מערכות הכשרות השונות, קיום מצוה זו כדת וכדין באופן מושלם בחקלאות המסחרית כרוכה בקושי רב, הן טכני והן הלכתי, והחשש לטעויות וכשלים הינו בגדר סביר ומצוי. משום כך, רבים וטובים מקפידים בכל השנים להפריש "תרומות ומעשרות לחומרא" באופן אישי, גם מתוצרת שנקנתה מחנויות מושגחות. ליתר פירוט והרחבה על נושא זה ראה כאן].
לכן, בכדי להימנע מאכילת תוצרת המכילה גזל העניים, ראוי לכל ירא-שמים להפריש "מעשר עני" בעצמו גם מתוצרת שנקנתה בחנות עם תעודת כשרות, ולהעביר אותו בעצמו לעניים[6].
בירקות טריים (כגון מלפפונים ועגבניות): מתחילת שנת תשפ"ה עד אמצע מרחשון תשפ"ו. בירקות יבשים (כגון תפוחי-אדמה, גזר ובצל): מתחילת תשפ"ה עד סוף אדר תשפ"ו. בטטה וגרעיני אבטיח: מתחילת תשפ"ה עד סוף אייר תשפ"ו[7]. בפירות: מתחילת אדר תשפ"ה עד סוף אייר תשפ"ו[8].
כיום העניים מעדיפים לקבל את הערך הכספי של ה"מעשר עני" במקום את התוצרת עצמה. דבר זה נוח גם לבעלי התוצרת, במקום לטרוח להעביר לעניים את אחוזי ה"מעשר עני" עצמו מכל קנייה וקנייה – מעבירים להם את ערכו הכספי[9].
על מנת לחסוך גם את הטרחה בהעברת הכסף לעניים לאחר כל קנייה וקנייה, וגם בכדי להדר בנתינת המעשר לעני בפועל באופן מיידי, מומלץ לבצע את הנתינה לעני באמצעות "הלוואה" הניתנת לו מראש, כמתואר במשנה[10].
לאחר שהלווינו לעני כסף, בכל קנייה וקנייה העני "מחזיר לנו" חלק מהחוב באמצעות הפירות והירקות שאנו מפרישים לו כ"מעשר עני" וגם "מזכים" לו אותם ולאחר מכן מחזיקים בהם בתור פירעון חלקי של ההלוואה[11].
כלומר, תחילה "מפרישים" את המעשר עני מהתוצרת שקנינו, באמירת: "מעשר עני יהיה בצדם הדרומי של הפירות והירקות (כל מין על מינו)".
לאחר מכן מבצעים "נתינה" של המעשר לאותו עני שהענקנו לו הלוואה. הנתינה מתבצעת באמצעות אדם שלישי המשמש כ"זוכה" מבעל התוצרת עבור העני. ה"זוכה" מגביה את התוצרת שלושה טפחים (24 ס"מ), ובעל התוצרת אומר: "הריני מזכה בזאת את המעשר עני שבתוצרת זו לעני שקיבל ממני את ההלוואה".
לכתחילה יהיה ה"זוכה" עבור העני אדם זר שאינו סמוך על שולחן בעל התוצרת[12].
אם אין לבעל התוצרת אדם זר בהישג יד, ניתן להיעזר גם באחד מבני הבית הגדולים, כגון אשתו או בנו או בתו שהגיעו למצוות. כלומר, האישה או הבן או הבת יגביהו את התוצרת שלושה טפחים (24 ס"מ) בכדי "לקנות" אותה לעצמם, ולאשתו יוסיף בעל התוצרת ויאמר: "הנתינה היא על מנת שאין לי שום זכות בתוצרת זו"[13]. כעת יכול בעל התוצרת בעצמו להיות ה"זוכה" עבור העני, על ידי שיגביה בעצמו את התוצרת שלושה טפחים ואשתו או בנו או בתו יאמרו: "הריני מזכה בזאת את המעשר עני שבתוצרת זו לעני שקיבל מאיתנו את ההלוואה".
כאן באתר תוכלו לבצע את ה"הלוואה" לעני לצורך "הפרשת מעשר עני", עם הנחיות ברורות למעשה באופן פשוט ומהודר. התהליך מתבצע על ידי בית ההוראה "ואלה המשפטים" בראשות ובפיקוח הרב יהודה ליב נחמנסון שליט"א.
[1] רמב"ם הלכות מתנות עניים פרק ו הלכה ד: "על הסדר הזה מפרישין בשנה ראשונה מן השבוע ובשניה וברביעית ובחמישית, אבל בשלישית ובששית מן השבוע אחר שמפרישים מעשר ראשון מפריש מן השאר מעשר אחר ונותנו לעניים והוא הנקרא מעשר עני, ואין בשתי שנים אלו מעשר שני אלא מעשר עני, ועליו נאמר מקצה שלש שנים תוציא את כל מעשר תבואתך בשנה ההיא והנחת בשעריך ובא הלוי, ועליו נאמר כי תכלה לעשר".
[2] "מעשר שני" דינו להיאכל לבעלים בירושלים בטהרה. כיום שאיננו טהורים, מחללים את קדושת המעשר שני על מטבע ואת התוצרת אוכלים בכל מקום.
[3] הסיבה ש"מעשר עני" הוא 9 אחוז מכלל התוצרת ולא 10 אחוז, היא משום ש"מעשר עני" מופרש מתוך הנותר ביבול אחרי הפרשת "מעשר ראשון", כך שנותר ביבול רק 90 אחוז "חולין".
[4] הליכות שדה גליון 105 עמ' 19 ועמ' 27-28. שם גליון 137 עמ' 24.
[5] הליכות שדה גליון 105 עמ' 22-25. שם גליון 137 עמ' 25.
[6] ביכורי שדה פרק רביעי סעיף ד עמ' 60-67.
[7] מה שקובע את חובת ההפרשה בירקות הוא רגע הקטיף, וראש השנה לירקות הוא א' בתשרי. לכן כל ירק שנקטף החל מראש השנה תשפ"ה צריך להפריש ממנו מעשר עני. ראה רמב"ם הלכות מעשר שני פרק א הלכה ד. למעשה, כבר מתחילת תשפ"ה יש לחשוש שהירקות המגיעים אלינו הם מקטיף של שנה זו. תאריכי מצב השוק – על פי אתר 'כושרות'.
[8] בפירות מה שקובע את סוג ההפרשה הוא הרגע בו נעשה הפרי ראוי לאכילה, וראש השנה לפירות האילן הוא ט"ו בשבט. ראה רמב"ם הלכות מעשר שני פרק א הלכה ב, וש"ך יורה דעה סימן שלא ס"ק קח. בפועל, החל מתחילת חודש אדר מגיעים לחנויות פירות שגדלו ונעשו ראויים לאכילה אחרי ט"ו בשבט בשנה זו, מאידך עד לחודש אייר יש עדיין לחשוש לקיום סחורה ישנה שגדלה לפני ט"ו שבט באותה שנה – על פי אתר 'כושרות'.
[9] הליכות שדה 105 עמ' 19.
[10] גיטין דף ל, א: "המלוה מעות את הכהן ואת הלוי ואת העני להיות מפריש עליהן מחלקן מפריש עליהן בחזקת שהן קיימין".
[11] רמב"ם הלכות מעשר פרק ז הלכות ה-ו: "המלוה מעות את כו' העני להיות מפריש על אותן המעות מחלקו, כיצד מפריש עליהן, מפריש כו' מעשר שני מפירותיו, ומזכה בהן על ידי אחר לאותו כו' העני כו', ואחר שמפריש מחשב כמה שוה זה שהפריש ומנכה מן המלוה, עד שיפרע כל חובו כו' ואוכל המעשרות".
[12] ראה שו"ע אדה"ז סימן שסו סעיף יג: "כשמזכה להם ע"י אחר כו', מזכה הוא ע"י בנו ובתו הגדולים אפילו הם סמוכים על שלחנו כו', וע"י אשתו כו', ויש אומרים שאינו מזכה ע"י בנו ובתו הסמוכים על שלחנו אפילו הם גדולים כו', ולא ע"י אשתו שמעלה לה מזונות כו', ולענין הלכה במקום שאפשר טוב לחוש כו' להחמיר, וכל זה לכתחלה אבל בדיעבד סומכין על דברי המיקל בעירוב (ואפילו לכתחלה במקום שאי אפשר בענין אחר יש להקל כסברא הראשונה שהוא עיקר)".
[13] על פי שמירת שבת כהלכתה מהדורה חדשה פרק יז הערה צח בשם הגרש"ז אויערבאך. הליכות שדה 203 עמ' 13.
