'אוי, איזה בושות' קראתי במבוכה כשפתחתי את הדף המקופל. 'כנראה לא היה לה נעים כבר להזכיר לי, איך שכחתי מזה עד עכשיו'!
בערב פסח, הגעתי סוף סוף לטפל בדברים נשכחים. אמנם הקשר בין מגירת מסמכים לבין חמץ שואף ל1%… אבל כמו שאומרים "אם לא עכשיו אימתי"?
בעלי תמיד אומר לי, שחבל על הלחץ שלי. "שרית, את כל ה'ניקיון האביבי' הזה את יכולה לעשות גם אחרי פסח" הוא טוען… מה לעשות, שהמוטיבציה לסדר אחרי פסח, שווה לחשק שלי לאכול מצה באותו זמן?
לפחות השנה הקדמתי יחסית למה שאני רגילה, והתחלתי כבר אחרי פורים את הפינות שבמשך השנה נשכחות.
במהלך הנבירה במסמכים, בין תעודות אחריות שפג תוקפן לזיכויים שעוד אפשר לממש בחנויות, גיליתי מכתב עם סמל מוסדות החינוך. כשפתחתי אותו גיליתי שהוא מלפני כמעט חצי שנה, מתחילת הלימודים.
"הנידון: דמי שכלול. נא לשלוח בהקדם (אפשר עם ילדכם שיחי') 250 ₪, במזומן או בצ'ק, עבור דמי שכלול".
לא שילמתי! אוי, מה עושים. בושות להביא עכשיו… אבל אין ברירה.
הילד החמוד שלי אמנם כבר עבר חצי שנה בגן. אולי הם כבר חשבו שאנחנו מעוטי יכולת.
החלטתי לטפל בזה עכשיו, לפני שאשכח. הוצאתי את הארנק. גיליתי שיש בו כרטיס אשראי, שטר של 50 ₪ ועוד כמה אגורות. התקשרתי לבעלי שימשוך מהכספומט בדרכו חזרה מהעבודה.
ספרתי מהר 2 שטרות של 100, הוספתי את ה-50 מהארנק והכנסתי לתיק של נהוראי.
נשמתי בהקלה. סוף סוף זה לא נעים להיות בעלת חוב.
חלפו כמה ימים ולא קיבלתי שום תגובה מהגננת. החלטתי לפנות אליה בעצמי.
"הי, אני מקוה שקיבלת מנהוראי את הכסף של דמי השכלול".
"דמי שכלול, עכשיו"? כתבה והוסיפה אימוג'י מתפלא.
"את רואה מה זה", עניתי בהתנצלות, "ערב פסח" והוספתי: "אבל העיקר הבאתי בסוף, אה"?
"בטח", היא הוסיפה עם אימוג'י מחייך, "תודה שזכרת. הוא לא הביא לי. שאלתי את הסייעת, גם היא לא ראתה. אבדוק מחר".
למחרת, היא התקשרה אלי בבוקר: "הי שרית, נהוראי לא מבין על איזה כסף אני מתכוונת".
"טוב, הוא כנראה לא זוכר. עבר כמעט שבוע. אבל תבדקי בבקשה בתיק שלו".
היא התקשרה אחרי כמה דקות: "לא מוצאת".
"את בטוחה שלא ראית? תבדקי יותר טוב, אולי בכיס הפנימי"?
"בדקתי, אני בטוחה".
"אוי, מה עושים עכשיו"? הרגשתי לא נעים. "עד שזכרתי. לאיפה הכסף נעלם עכשיו?".
"תקשיבי", אמר לי בעלי כששיתפתי אותו, "אף פעם לא שולחים ככה כסף עם ילדים"!
הרגשתי נזופה, כמו ילדה שמניין שנותיה הוא חד-ספרתי וגוערים בה על חוסר אחריות.
"מה זאת אומרת"? התרגזתי. "היא אמרה בפירוש שאני יכולה לשלוח עם הילד את הכסף", אמרתי תוך שאני מחפשת בערמת הניירת שכבר מיינתי. אוף, דווקא כשאני צריכה את המכתב הזה אני לא מוצאת. לפתע ראיתי אותו, "הנה! תראה כתוב כאן פירוש "נא להעביר בהקדם דמי שכלול ע"ס 250 ₪. ניתן לבצע בהעברה בנקאית, BIT או פייבוקס. אפשר גם לשלוח עם הילד". אתה רואה מה כתוב כאן?!
צילמתי את הקטע, סימנתי לה עם קוו כפול את המילים 'אפשר גם לשלוח עם הילד".
"זו בעיה באמת" היא הגיבה. "נצטרך לשאול את הרב אם תצטרכי להביא את התשלום שוב".
"מה להביא שוב" כעסתי. "תגידי תודה שזכרתי אחרי חצי שנה להביא בכלל. אני אשמה שלא בדקת"?
"באמת תודה" היא ענתה, "תגידי אַתְּ תודה על זה שלא נדנדתי לך כל החצי שנה הזו".
לא הגבתי. מתלבטת מה לעשות. מצד אחד, אני חושבת שאת החלק שלי ביצעתי כמו שצריך. מצד שני, אם הגננת תכעס עליי, זה עלול אפילו בצורה בלתי מודעת להתנקם בנהוראי שלי. אולי זה יגרום שהיחס שלה אליו יהיה מוטה לשלילה.
"לכי תדעי, אולי עד היום היא התייחסה אליו כמו לאיזה ילד מסכן שההורים שלו לא יודעים לשלם עבורו דמי שכלול", שאלתי את עצמי.
"אויש נו באמת", ענה בי קול שני, "את יודעת שהוא ילד נפלא וקיבלת עליו הרבה מחמאות כל השנה.
"אולי זה היה מרחמים" המשיך הקול המייסר.
השתדלתי להתעלם. קיוויתי שהילד נהנה בגן, ושנהנים ממנו באמת, ושהפרשה הזו תהיה מאחוריי.
החלטתי להקדים ולשאול בעצמי את אחי. יש לו קצת ידע בתחום התורני.
אחי אמר לי שנראה לו שזו שאלה די-פשוטה, ואם הוא זוכר נכון, ההלכה היא שברגע שהיא הסכימה שתשלחי את הכסף עם הילד – זו בעיה שלה. הוא הדגיש שהוא לא בטוח שזה פסק ההלכה, ואמר "הרב צריך לשמוע את שניכם ולהכריע".
סיכמתי איתה על שיחת ועידה עם הרב בשעות הערב.
חייגתי אליה. אחרי דקה היא חזרה אליי וניסתה לצרף את הרב לשיחה. אחרי כמה רגעים של המתנה הרב צוֹרף, בירר ששני בעלי הדין על הקו, וביקש לשמוע את דברי התובע קודם.
"אז ככה, בתחילת שנה הוצאתי הודעה להורים ובו ביקשתי מהם להעביר אלי דמי שכלול בסך 250 ₪. ציינתי בפירוש שאפשר לשלוח את הכסף עם הילדים. שרית, הנתבעת, לא זכרה להעביר אז את הכסף, ואני לא הזכרתי לה זאת. כעת, שבוע לפני פסח היא אומרת שהיא שלחה את הכסף, אך אני לא מצאתי אותו".
"אוקי" אמר הרב, "את בעצם דורשת שהנתבעת תעביר את הכסף, נכון?!".
"רגע כבוד הרב, אסביר את עצמי יותר, בתחילת שנה – אני בעצמי פותחת את התיקים של הילדים אחד אחד, ולכן כתבתי להורים שאפשר לשלוח את הכסף על הילדים, כלומר – בתיקי האוכל שלהם. באזור חודש כסליו אני מלמדת את הילדים לפתוח ולהוציא בעצמם את האוכל, כך שמחודש טבת הם כבר פותחים בעצמם את התיקים ואני לא בודקת מה יש להם שם".
'וואו', הרהרתי, 'על הטיעון הזה – אני לא חשבתי! היא הביאה כאן סברה מעניינת וכנראה גם נכונה. זה שהיא הסכימה שנשלח את הכסף עם הילדים היה רק בתחילת שנה, לא עכשיו. כעת, הטיעון שלה בהחלט סביר והגיוני.
"ומה אומרת הנתבעת?" קולו של הרב החזיר אותי אל המציאות.
"אממ… אני לא יודעת, אבל נראה לי שאם היא הסכימה – זה לתמיד, אבל אני לא בטוחה", אמרתי בקול מהוסס.
הרב סיכם את הצדדים, קיבל את הסכמתנו לסיכומו והסביר: "ההלכה פסוקה היא (חו"מ סי' קכא ס"א) שמלווה שאמר ללווה שהוא יכול להחזיר לו את ההלוואה על ידי קטן והכסף אבד – הלווה פטור. התובעת טוענת שהיא הסכימה רק בתחילת השנה, כיון שאז היא פותחת את התיקים של כולם. הבעיה היא שסדרי-עבודתה של הגננת אינם ידועים לכל ההורים, והיא לא התנתה בפירוש שניתן לשלוח את הכסף באמצעות הילדים רק עד חודש כסליו ואחר כך להעביר לה ישירות, כך שלנתבעת לא היה סיבה לחשוב שהנסיבות השתנו ושעליה להימנע מלשלוח את הכסף על ידי הילד. לכן, למעשה, אם הגננת מאמינה לאמא שהיא שלחה את הכסף – האמא פטורה מלשלם שוב".
"תודה הרב" אמרנו שתינו ביחד.
מיהרתי לעדכן את אחי בהשתלשלות. "זה היה מעניין, וחידש גם לי", אמר. "אפילו שהפעם יצאתי זכאית בסיפור, הייתי מעדיפה להימנע מלהגיע למצב כזה בעתיד. הרבי הריי"צ לימד אותנו שחסיד הוא אדם מסודר, וכנראה יש לי עוד מה להשתפר בעניין", סיימתי.
[עריכה: ש. מלומד ©️]
נ.ב. שמות האנשים והמקומות בדויים
