קוראים לי משה. אני לומד בישיבה, משתדל להקפיד על סדרי הלימוד ולנצל את הזמן שביניהם. אך לא בכך רציתי להתמקד בסיפור הפעם. דווקא החלק הגשמי הוא נשוא הסיפור.
חז"ל קבעו כי "אם אין קמח אין תורה", והפתגם טוען ש'הצבא צועד על קיבתו'. אין ספק שהמטבח הוא רכיב משמעותי בחיי הישיבה.
הנהלת הישיבה משתדלת להשקיע גם בחלק הגסטרונומי, ועל הכנת הארוחות מופקדות צוות מבשלות שמבצעות את מלאכתן על הצד הטוב ביותר. "אצלך בישיבה", אמר לי אחי הגדול, "אתה לא צריך להתחמק בערב לקנות פיצה עם חברים – כמו שאני עשיתי בגילך".
בחדר האוכל שלנו צורת ההגשה היא בשירות עצמי. התוספות מונחות בגסטרונומים גדולים וכל אחד לוקח כאוות נפשו. את המנה העיקרית מקבלים מהמטבח, יש כעין 'חלון' בין המטבח לחדר האוכל, ממתינים בתור ומקבלים כל אחד את מנתו לפי הסדר.
כשהתחלתי את לימודיי בישיבה, הייתה מין אווירה כזו שחייבים לרדת לחדר האוכל בזמן כדי לקחת את המנה העיקרית. 'אם לא תרד – לא יישאר לך'.
לא הצלחתי להבין איך זה קורה. הרי כל בחור מקבל מנה אחת, אם כן מהיכן נובעת תחושת המחסור אצל הבחורים. יום אחד חלפתי ליד המטבח ושמעתי את אחראי המטבח מַנחֶה את הבחור שסייע בידו, "תכין 370 צלחות, בעצם אפשר אפילו 360 צלחות של המנה העיקרית. תדאג שבאחת וחצי בדיוק זה יהיה מוכן בלי עיכובים מיותרים".
בישיבה שלנו יש 390 בחורים. רק אז קלטתי. צוות המטבח לוקח בחשבון שמבחינה סטטיסטית לא כל התלמידים מופיעים בזמן לקבלת הארוחה, ובכוונת מכוון מנכים אותם ממספר המנות הנדרשות.
לא לגמרי האמנתי למשמע אוזניי. אבל ניסיתי למצוא את הצד החיובי שבזה. 'אולי כשהבחורים יודעים שבארוחת הבוקר עליהם להספיק להגיע לחדר האוכל בזמן – זה מזרז אותם לא להיות בבחינת 'שוא לכם משכימי קום אוכלי לחם העצבים'. אולי בכלל מדובר בשיקולים כלכליים של קופת הישיבה. במבחן התוצאה – זה מהווה זַרז לבחורים לא לאחר, בפרט בימים בהם יודעים כי יש בארוחה משהו 'מיוחד' כמו 'מעדן' או 'דגנים עם חלב'.
בתקופה האחרונה התפריט השתדרג וביום חמישי במקום 'דגנים' מוגשים 'כריות' עם חלב. החלב נמצא בקנקנים על השלחנות, וה'כריות' מחולקות בצלחות לכל אחד בתורו.
זה קרה ביום חמישי לא-בהיר אחד. אפרים, חברי לחדר, לא חש בטוב. החלטתי לקחת צלחת גם בשבילו. אמנם הוא לא היה במיטבו בכדי לצאת לחדר האוכל, אך בהחלט יכול היה ליהנות מצלחת כריות. לקחתי אפוא שתי צלחות. מזגתי חלב לצלחת שלי, והתיישבתי לאכול.
בחלוף כמה דקות, הגיע בחור נוסף, אסף שמו, ששאל בעדינות אם הצלחת מיותרת. לאחר שביררתי מולו שזה לא שהוא מעוניין במנה שניה אלא שלא נותר לו מהמנה הראשונה, התלבטתי בלבי למי מגיעה הצלחת, מחד, לקחתי אותה בעבור אפרים, שאמנם לא נמצא פה אבל בהחלט מגיע לו לקבל. מאידך, מולי עומד בחור שזכאותו לצלחת כריות אף היא אינה מוטלת בספק.
בהרהור של רגע, החלטתי לשתף את אסף בסוד השתלשלות הצלחות מהמטבח לשולחן. עוד לא התחלתי לדבר, ובמוחי הבזיקה לפתע הגמרא: "אסף, זה ממש תופס לבעל חוב במקום שחב לאחריני". הוא היה נראה המום לשבריר שניה, אך מיד אחריה ראיתי בעיניו זיק של הבנה.
"אתה צודק, אבל יש לך מיגו!" אמר אסף בחיוך. "מיגו נגד מי?" שאלתי, "לא, זה 'מיגו' מסוג אחר, 'מיגו דזכי לנפשיה זכי נמי לחבריה'".
השיח הזה לא היה זר למנקָה שהסתובבה בין השולחנות הריקים. כנראה שהיא רגילה מידי פעם לשיח למדני סביב השולחנות. אך זר, לוּ היה נקלע לסיטואציה הזו, לגמרי לא היה מבין על מה אנחנו מדברים, ואיך צלחת כריות הפכה לסוגיה בגמרא.
דווקא אבנר, איש התחזוקה שהסתובב בדיוק באזור, התעניין בשלומה של הצלחת שבמרכז. תמיד הוא סיפר לנו כמה חבל שהוא בזבז את זמנו בישיבה. לא פעם שמענו ממנו משפטים בסגנון: "אם היה לי מספיק שכל כשהייתי צעיר – הייתי היום כמו המגיד-שיעור שלכם. עכשיו, אתם רואים במה אני מתעסק כל הזמן?! תסתכלו עליי ותזכרו איך לא להיות".
"תלמידי חכמים, אולי תסבירו גם לי מה יהיה גורל הצלחת שעומדת לפניכם", שאל כשנימה מבודחת בקולו.
אסף התגייס להסביר לו: "הגמרא דנה על אדם שהיה חייב הרבה כסף להרבה אנשים והלך לעולמו. לאחר השבעה, התאספו בעלי החובות שנושים בו לגבות את חובם מהעיזבון. הגיע ראובן ולקח חפץ בשווי חובו, וכאשר שם לב שהמנוח לא הותיר מספיק רכוש עבור כל הנושים, החליט לקחת גם עבור שמעון חבירו שהמנוח היה חייב כסף גם לו. פעולה זו מכונה 'תפיסה עבור בעל חוב, במקום שחב לאחרים', כלומר, ראובן לוקח מהעיזבון לטובת מי שחייבים לו בשעה שהדבר מונע מאנשים אחרים שהנפטר חייב גם להם – מלקחת את המגיע להם מרכושו.
"ההלכה היא שראובן יכול לזכוֹת עבור שמעון, כיון שהנפטר היה חייב לשניהם. לוּ לא היה למנוח חוב כלפי ראובן, לא היה רשאי לקחת עבור שמעון, אך כיון שראובן זכאי לקחת מהרכוש כדי להשיב את חובו האישי – הוא רשאי לקחת גם עבור שמעון".
"אתה מבין מה הולך כאן"? שאל אסף את אבנר איש התחזוקה תוך שהוא מניף את אגודלו בתנועה למדנית, "משה לקח את הצלחת בשביל אפרים בשעה שזה 'חב לאחרים', שהרי אין במטבח מספיק לכולם, אמת?!" שאל.
"אבל אם משה לקח את שתי הצלחות יחד – אפשר לומר עליו 'מיגו דזכי לנפשיה – זכי נמי לחבריה', כלומר מתוך שרשאי לזכות לעצמו במנה – יכול לזכות גם במנה נוספת עבור אפרים, ואם כך אפרים כבר זכה בצלחת השניה ואני לא רוצה לקחת אותה".
מקורות:
שו"ע חו"מ סי' קה ס"א וס"ב וראה ש"ך שם ס"ק ב.
[עריכה: ש. מלומד ©️]
נ.ב. שמות האנשים והמקומות בדויים
