השקעה פיננסית כהלכה

ראשי פרקים

א. הקדמה
ב. פיקדון בנקאי והשקעות
ג. איסור לפני עיור ומסייע לדבר עבירה
ד. חילול שבת
ה. סחורה במאכלות אסורות
ו. איסור ריבית בחברות בע"מ
ז. תעודות סל
ח. מסקנה

א. הקדמה

בעבר, תחום ה'השקעות' במדינת ישראל היה נחלת יחידים, על פי בחירתם. מי שרצה השקיע את כספו בבתי השקעות, ומי שלא רצה, שמר את כספו בבנק. בשנים האחרונות, בעקבות שינויים תחוקתיים שונים, הפכו רוב אזרחי מדינת ישראל ל'משקיעים' באפיקים שונים, ברצונם או אפילו ללא ידיעתם: משנת 2008 החל חוק 'פנסיית חובה' שעל פיו חייבים המעסיקים להפקיד ל'קרן פנסיה' בעבור שכיריהם; מתחילת שנת 2017 הורחבה חובת ההפקדה ל'פנסיה' וחלה גם על 'עצמאים'; בתאריך הנ"ל החלה במדינת ישראל תכנית חדשה בשם "חיסכון לכל ילד", שבמסגרתה מפקיד ה'מוסד לביטוח לאומי' כל חודש 50 ₪ בעבור כל ילד לקופת חיסכון בבנק או ב'קופת גמל' בהתאם לבחירת ההורים.

השקעות באפיקים פיננסיים שונים עלולות להיות כרוכות בשאלות הלכתיות, כגון: הלוואות בריבית, שותפות בחילול שבת, מסחר במאכלים אסורים ועוד. להלן נתייחס לבעיות שונות שיש לתת עליהן את הדעת כאשר באים לבחור אפיק השקעה, ונדון בפתרונות הלכתיים אפשריים.

ב. פיקדון בנקאי והשקעות

כאשר מפקידים בפיקדון בנקאי – לרוב אין בכך חשש איסור, מפני שהפיקדון הוא הלוואה לבנק, והבנקים במדינת ישראל חתומים על 'היתר-עיסקה' שעל ידו נמנע איסור הלוואה בריבית.[1] ואף שהעסקאות שעושים הבנקים עם הכספים המופקדים אצלם כרוכות מן הסתם בחלקן גם באיסורים שונים, כגון הלוואות בריבית לצרכים שאינם 'עיסקה' בעליל (וממילא לא מועיל להם 'היתר-עיסקה'), אין בכך איסור על המפקיד, כיוון שבשטר היתר העיסקה נכתב שהבנק משתף את המפקיד "בכל עסקיו המותרים".[2] נמצא שבעסקים האסורים אין המפקיד שותף (וראה להלן פרק ז והערה 27).

אולם כידוע ומפורסם, בשנים האחרונות הרווחים מפיקדון בנקאי נמוכים מאוד, ומבחינות מסוימות ישנה עדיפות להפקיד ב'כלי השקעה' שונים (ניירות ערך, קרנות נאמנות, פוליסות חיסכון, קופות גמל, קרנות השתלמות, ביטוחי מנהלים, קרנות פנסיה)  המנוהלים על ידי 'בתי השקעות'.

כיום מנוהלים 'כלי השקעה' באופן שהכסף המופקד והרווחים הנוצרים ממנו הינם בבעלות המפקיד ("העמית"), ובתי ההשקעות רק מנהלים את הכספים בעבור המפקיד ובשליחותו ומקבלים אחוזים קבועים כשכר טרחה ("דמי ניהול").[3]

בצורת התנהלות זו נמנע איסור ריבית בהפקדה כשלעצמה, כיוון שהכסף ניתן לבית ההשקעות כפיקדון ולא כהלוואה. מאידך, מכיוון שההשקעות נעשות בכספו של המפקיד ובשליחותו, הוא עלול להיכשל שלא ביודעין בכמה איסורים שונים, כגון: לפני עיור לא תיתן מכשול, מסייע לדבר עבירה, מסחר במאכלים אסורים, הנאה מרווחים שנעשו תוך חילול שבת, ואפילו הלוואה בריבית – לחברות אחרות, כדלהלן.[4]

ג. איסור לפני עיור ומסייע לדבר עבירה

המסייע לחברו לעשות עברה, אם בלעדיו לא יכול חברו לעשותה – עובר המסייע משום "לפני עיור לא תיתן מכשול" מדאורייתא. ואם יכול חברו לעשותה בלעדיו והוא רק עזר לו בכך – הרי זה עובר משום 'מסייע לדבר עבירה' שהוא איסור מדברי סופרים.[5]

על פי זה, בנידון דידן, אם בית ההשקעות ישקיע את כספי המפקיד בחברות יהודיות שעושות איסורים, כגון: חילול שבת, החזקת חמץ בפסח, הלוואות בריבית, מסחר במאכלים אסורים – מאחר ובפשטות יש להניח שאותן חברות יכולות לעסוק באותם איסורים גם בלעדי כספו של מפקיד זה, אינו עובר בהשקעת כספו בחברה זו משום "לפני עיור" מדאורייתא אלא משום 'מסייע' מדרבנן.

אולם הדבר אינו נכון בכל מקרה, שכן אף אם הפעולות האסורות הנ"ל אינן תלויות בכספו, הן בוודאי תלויות בכסף כלל המשקיעים – שבאמצעותו מרחיבות החברות את פעולותיהן ואת מוצריהן. ומכיוון שכך, אילו היינו יודעים שהרוב המוחלט של המשקיעים בחברה פלונית העושה איסורים הינם גויים, נוכל אכן להגדיר את היהודי המשקיע באותה חברה בתור 'מסייע' בלבד, כיוון שמן הסתם החברה יכולה לקיים את כל פעולותיה האסורות בסיוע המשקיעים הגויים.

אבל אם חלק גדול מהמשקיעים בחברה זו הינם יהודים, באופן שניתן להניח שחלק מפעולותיה האסורות של החברה תלוי בכספם, יש לכך השלכה הלכתית גם על המשקיע הבודד והדבר תלוי במחלוקת הפוסקים – כיצד הדין במי שמסייע לחברו לעשות עברה שהלה יכול אמנם לעשותה גם בלעדיו, אך הוא זקוק לשם כך לסיוע מיהודי אחר. האם הראשון עובר על "לפני עיור" מדאורייתא או לא: לדעת הפני-משה לא, ואילו לדעת המשנה-למלך כן.[6]

נמצא שבנידון דידן, לשיטת המשנה-למלך מי שכספו מושקע בחברות יהודיות העוברות איסורים, אם עיקר המשקיעים באותה חברה הינם יהודים, קרוב הדבר שעובר על "לפני עיור" מדאורייתא.

גם לדעת הפני-משה שכל מפקיד כשלעצמו אינו עובר על "לפני עיור" מדאורייתא (כיוון שהחברות יכולות לעשות את האיסורים בסיוע כספי שאר המפקידים), עובר הוא על 'מסייע' מדרבנן.

אמנם, יש פוסקים שמדבריהם משמע שאיסור 'מסייע' קיים דווקא כאשר לחוטא יש אפשרות לעבור כעת על האיסור, אך אם בשעת הסיוע אין לחוטא אפשרות לבצע את האיסור (כגון שמסייע לו ביום חול לעבור אחר כך על חילול שבת), אין על המסייע איסור אפילו מדרבנן.[7]

אולם סברה זו מועילה רק לאיסורי חילול שבת וחג וחמץ בפסח, שגם אם כספי המפקיד יושקעו בחברה העוברת על איסורים אלו, מאחר שפעולת הסיוע מצדו נעשתה בשעה שעדיין אין אפשרות לעבור על איסורים אלו, אין עליו אפילו איסור 'מסייע'. אך כאשר מדובר על חברות יהודיות העושות שאר איסורים, כגון סחורה בדברים האסורים באכילה מדאורייתא (ראה שו"ע יו"ד קיז,א) או הלוואות בריבית – כיוון שכבר ברגע הסיוע קיימת אפשרות לעשות את האיסור יש בכך משום 'מסייע'.[8]

אלא שמכל מקום לגבי איסור 'מסייע' שהוא מדרבנן קיימים שני פתרונות אחרים:

(א) אם אינו יודע בוודאות שבית ההשקעות משקיע בחברות העושות איסורים כנ"ל, יכול 'לתלות' שהשקיעו רק בדברים מותרים (ראה שו"ע-הרב סי' שמז,ד).

(ב) גם אם יודע בבירור שבית ההשקעות משקיע אף בחברות העושות איסורים, מכיוון שללא ספק משקיע גם בחברות שאינן עושות איסורים (כגון חברות של גויים, או של יהודים שומרי תורה ומצוות, או כל חברה שפעילותה אינה כרוכה באיסור כלשהו), ומכיוון שהבירור באלו חברות בדיוק מושקע כספו והאם חברות אלו אכן עוברות איסורים כרוך בטורח רב (שכן מדובר במציאות שעלולה להשתנות מיום ליום ומצריכה מעקב קבוע), יכול לסמוך על הכלל 'ספק דרבנן לקולא', וכמו שכתב הפרי-מגדים (יו"ד סו"ס קי שפתי-דעת מחודשים ו): "ספק דרבנן לקולא – אף שיש לברורי על ידי טורח".

אך כאמור, כל זה מועיל רק לדעת הפני-משה שהשקעה בחברה יהודית העושה איסורים וזקוקה לכספי היהודים המשקיעים בה, יש בה משום 'מסייע' בלבד, ועל כן ניתן לסמוך על סברות 'יש לתלות' ו'ספק דרבנן לקולא' להינצל מאיסור דרבנן זה. אבל לדעת המשנה-למלך שהשקעה בחברה יהודית מהסוג הנ"ל יש בה משום "לפני עיור" מדאורייתא, לא מועילה סברת 'יש לתלות'.[9] כמו כן, למרות שמדובר בספק-איסור, הרי 'ספק דאורייתא לחומרא'.

ומכיוון שבפשטות יש להניח שכל בית השקעות במדינת ישראל משקיע את כספי המפקיד גם בחברות יהודיות העושות איסורים שונים וזקוקות לשם כך לכספי כלל היהודים המשקיעים בה, נמצא שלדעת המשנה-למלך לכאורה עובר המפקיד על "לפני עיור".

אמנם, המציאות בשטח בתחום המניות היא, שכל מניה נמכרת על ידי החברה רק פעם אחת, עם הנפקתה, ומכאן ואילך נסחרת המניה בבורסה בין המשקיעים ללא שום קשר לחברה. הווי אומר, רק המשקיע הראשון הרוכש את המניה מהחברה עצמה עם הנפקתה, מסייע לחברה בכספו, ואילו שאר המשקיעים הקונים מניה זו לאחר זמן בבורסה ('יד שניה') – אין כספם מסייע לחברה כלל.

על פי זה נמצא שגם לדעת המשנה-למלך, ה'מכשול' שגורם הכסף המופקד ב'בית השקעות' לחברות העושות איסורים מוטל ב'ספק רחוק'. כי גם אם נניח שכספו מן הסתם יושקע במניות של חברות אלו, לא ברור כלל שכספו יסייע לאותן חברות, שהרי יתכן מאוד שהמניות שייקנו בכספו לא ייקנו ישירות מהחברה אלא בבורסה, וכך היא המציאות לרוב.

ביחס למצב כזה כבר כתב הריטב"א (ע"ז טו,ב): "אין לאו דלפני עור אלא כשנותנו למי שיעשה בו עבירה ודאי, ורבנן אסרו אפילו סתמו היכא שיש רגלים לדבר לחוש שיעבור בו זה עבירה ועשו סתמו כפירושו, וכל היכא דאיכא למיתלי לקולא דלאו לעבירה בעי ליה אוקמוה רבנן אדינא והתירוהו".[10] בנידון דידן, לא רק שלא "ודאי" תיעשה עבירה בכספו, אלא אף אין "רגלים לדבר" שתיעשה עבירה, כי רוב המניות נקנות בבורסה ולא ישירות מהחברה עם ההנפקה. נמצא, לדברי הריטב"א, שאפילו איסור מדרבנן אין כאן.

ד. חילול שבת

כאשר מדובר על השקעה בחברה יהודית המחללת שבת,[11] גם אם ננקוט שאין בכך איסור "לפני עיור" או 'מסייע' (על פי המתבאר לעיל), יש לדון אם מותר ליהנות מרווחים שנוצרו על ידי חילול שבת.

בשו"ע (או"ח שיח,א) נפסק שיהודי שעשה מלאכה אסורה בשבת אסור לו ליהנות ממנה לעולם, אבל לאחרים מותר ליהנות ממנה תכף עם צאת השבת גם אם המלאכה נעשתה בעבורם. לעומת זאת אם גוי עשה מלאכה בעבור יהודי בשבת, אסור ליהודי ליהנות ממנה במוצאי שבת אלא אחרי 'בכדי שייעשו' דהיינו כשיעבור שיעור זמן עשיית מלאכה זו אחרי צאת השבת (שו"ע שם שכה,ו). הסיבה שחכמים אסרו עלינו ליהנות ממלאכה שעשה הגוי בשבת מיד במוצאי שבת, היא בכדי שלא נבוא פעם אחרת לבקש ממנו לעשות מלאכה בשבת על מנת שתהיה מוכנה בעבורנו תכף עם צאת השבת (משנ"ב שם ס"ק כח). בפוסקים מצאנו שני טעמים מדוע כשיהודי עשה בעבורנו מלאכה בשבת הדין קל יותר ומותר לנו ליהנות ממנה מיד במוצאי שבת מבלי להמתין 'בכדי שייעשו' (ראה שו"ע-הרב או"ח שיח,א). טעם א': כי "אין לחוש כלל שמא יאמר לישראל לעשות לו מלאכה בשבת בשביל ליהנות ממנה במוצאי שבת מיד". טעם ב': "ועוד, שהישראל לא ישמע לו שאין אדם חוטא ולא לו". כלומר, דווקא בגוי קיים חשש שיהודי יבקש ממנו לעשות מלאכה בשבת והגוי ישמע לו, אבל אין לחשוש שיהודי יבקש מיהודי אחר לחלל שבת בעבורו כי יהודי אינו רוצה להחטיא את חברו היהודי, ובנוסף לכך גם חברו היהודי כנראה לא יסכים לעשות חטא בעבורו.

אומנם, בשו"ת כתב-סופר (או"ח סי' נ) דן אודות פונדק יהודי שהיה "מבשל בכל שבת ושבת עבור אוכלי שולחנו כמו בחול ויש בין האוכלים מזידים שוגגים ומוטעים", והסיק שמה שנפסק להלכה שגם מי שהישראל בישל בשבילו בשבת רשאי ליהנות מהתבשיל במוצאי שבת, היינו דווקא כשהדבר אירע במקרה, "אבל בנדון שלנו שמבשל הפונדק בקביעות מידי שבת בשבתו לאחרים דמקפידין לאכול מבושל בן יומו וזה פרנסתו של פונדק זה תמיד בחול ובשבת", ובנוסף לכך הדבר נעשה "בידיעתו ולרצונו" של היהודי שבשבילו מבשל בעל הפונדק, במצב כזה בהחלט "שייך שיצוה לו בפעם אחרת". כמו כן, מאחר שמדובר בבעל פונדק המורגל בחילול שבת, לא קיים הטעם השני הנזכר לעיל "שהישראל לא ישמע לו", ועל כן בנידון כזה "בוודאי קנסא קנסו רבנן לאלו שנתבשל בשבילם כמו להמבשל עצמו" – ו"אסור לו לעולם ליהנות מאותה מלאכה". וכך כתב גם שו"ת מנחת-יצחק (ח"ט סי לט) בשם שו"ת מחזה-אברהם (שטיינברג, או"ח סי' מח): "בנוגע לאופה האופה בשבת כו', הקונים התמידים שלו שאופה על דעתם כו' כאילו צוו לו לעשות בשבת והם מזידים, ודינם כהאופה עצמו דאסור להם עולמית"[12].

מדבריהם מתבאר שיהודי המחלל שבת בקביעות, וחברו נהנה ממעשיו בקביעות ובזדון, הנאה זו אסורה היא, דכיוון ששניהם עושים כן בקביעות ובזדון, יש לחשוש שההנאה מחילול שבת זה תגרום לתוספת חילול שבת בעתיד.

עד כה דיברנו אודות איסור הנאה מהמלאכה עצמה שנעשתה בשבת, כגון לאכול תבשיל שהתבשל בשבת. אבל לעניין הנאה מדמי המלאכה, כתב המשנה-ברורה (שיח ס"ק ד): "מותר לו ליהנות מדמיה של המלאכה". וכסימוכין לכך ציין: "ב"ק עא, דמעשה שבת מותר בהנאה". מאידך, בכף-החיים (שם ס"ק ח) ציין אף הוא לדברי הגמרא הללו, אך הוסיף הבהרה: "ומיהו מה שמותר ליהנות מדמי אותה מלאכה נראה דהיינו שיוכל למוכרה רק בכדי מה שהיה שוה אותו דבר קודם שיעשה בו מלאכה כדי שלא יהנה ממלאכת שבת, דאם לא כן מה אהני קנסא דרבנן". הווי אומר, ההיתר ליהנות מדמי חפץ שנעשתה בו מלאכה בשבת היינו ממחיר החפץ קודם שנעשתה בו המלאכה, אבל מדמי תוספת ההשבחה שנעשתה בו בעקבות המלאכה אסור ליהנות, כשם שאסור ליהנות מהמלאכה עצמה.

על פי דברי כף-החיים, מי שמחזיק במניות של חברות העובדות בשבת באיסור, אסור לו ליהנות לעולם מהרווחים שנעשו על ידי חילול שבת – לדעת הכתב-סופר והמחזה-אברהם שחילול שבת הנעשה בקביעות בשביל יהודים ועל ידי יהודים אף הוא בכלל גזרת חכמים שאסור ליהנות ממנו לעולם.[13]

אמנם, לכאורה נידון דידן אינו דומה למקרה שבו החמירו הכתב-סופר והמחזה-אברהם, כי אף אם מדובר בחברה המוחזקת לחלל שבת וממילא לא קיים טעם ההיתר השני הנ"ל ("ועוד שהישראל לא ישמע לו שאין אדם חוטא ולא לו", כי המציאות מוכיחה שהוא מוחזק כן לחטוא), מכל מקום מאחר וחילולי שבת אלו נעשים ללא ידיעתו ובניגוד לרצונו של היהודי שומר המצוות המחזיק במניה זו, קיים עדיין טעם ההיתר הראשון הנ"ל ("אין לחוש כלל שמא יאמר לישראל לעשות לו מלאכה בשבת בשביל ליהנות ממנה"), ולא אסרו הכתב-סופר והמחזה-אברהם ליהנות אלא מחילול שבת שנעשה "בידיעתו ולרצונו", משום שאם נתיר לו ליהנות "שייך שיצוה לו בפעם אחרת" לחלל שבת בעבורו, אבל בנידון דידן אין מקום לחשש זה.

אך למעשה אין זה פשוט כל כך להקל ליהנות מרווחים שנעשו על ידי חילול שבת על בסיס טעם ההיתר הראשון לבדו (ש"אין לחוש כלל שמא יאמר לישראל לעשות לו מלאכה בשבת"), כאשר לא קיים טעם ההיתר השני ("ועוד שהישראל לא ישמע לו"), וזאת על פי הכלל שכתב שו"ת חכם-צבי (סי' עג): "שכשהפוסק מביא הרבה צדדים להתיר אין לסמוך על כל צד בפני עצמו, אף דקאמר ועוד". לדבריו, בנידון דידן שבפוסקים הוזכרו שני טעמים מדוע מותר ליהנות במוצאי שבת ממלאכה שעשה יהודי בשבת, אין להקל אלא כאשר שני הטעמים קיימים, ומאחר שבנידון דידן הטעם השני אינו קיים – שהרי מדובר בחברות המחללות שבת בקביעות – לא יהיה מוסכם להתיר ליהנות מרווחים שנוצרו על ידי חילול שבת שלהן.

על פי זה לכאורה נמצא בידינו טעם נוסף מדוע צריך להפקיד כסף דווקא בבית השקעות מפוקח הלכתית, כיוון שלולא זאת יתכן שכספנו יושקע בחברות המחללות שבת ונבוא ליהנות מרווחים שנעשו על ידי חילול שבת.

אבל לאמתו של דבר אין לאסור מהטעם האמור, כי מכיוון שאיסור ההנאה מחילול שבת הוא איסור דרבנן, קיים כאן צד ההיתר 'ספק דרבנן לקולא' (כנ"ל פרק ג), מאחר שבתי ההשקעות משקיעים בוודאי גם בהרבה חברות שלא קיים בהן חילול שבת (כגון חברות המתנהלות ע"י גויים – שגם אם עובדים בשבת אין בכך איסור על הישראל, כיוון שעבודה זו אינה מוטלת עליו ואין הגויים עושים אותה במקומו ובשליחותו, וגם הישראל לא ציווה עליהם לעבוד בשבת והם עושים זאת על דעת עצמם[14]). במקרה זה קיים צד היתר נוסף המכונה 'יש ברירה', כלומר, מאחר שגם החברות המחללות שבת הרי הרווחים הנעשים באיסור הם רק כשביעית מכלל הרווחים הנעשים בשאר ימות השבוע, ומאחר שלא ניתן לברר בדיוק מאיזה חלק של הרווחים מקבל המפקיד, רשאי המפקיד לומר ש'מתברר' כביכול למפרע שהרווחים שהוא נוטל הם אלו שאינם קשורים לחילול שבת (ראה אנ' תלמודית ערך "ברירה").

ה. סחורה במאכלות אסורות

בשו"ע (יו"ד, קיז) נפסק שאסור ליהודי לסחור במאכלים האסורים באכילה מן התורה, כגון נבלות, טרפות, בעלי חיים שאינם טהורים וכו'. לדעת רוב הפוסקים איסור זה הוא מדאורייתא (דרכי-תשובה שם ס"ק כה). על פי זה יש לדון, אם כאשר בית ההשקעות קונה בעבור המפקיד מניה של חברה הסוחרת במאכלים האסורים מן התורה, נחשב המפקיד שותף באותה חברה ועובר על איסור עשיית סחורה במאכלים אסורים.

בעבר נחלקו הפוסקים בשאלה אם המחזיק במניה של חברה נחשב שותף באותה חברה או לא. יש שכתבו[15] שאם אין לו אפשרות להביע דעה על אופן התנהלות החברה אינו נחשב שותף, ויש שכתבו[16] שבכל אופן נחשב המחזיק שותף בחברה בעלת המניה.

כיום המציאות היא שלכל מחזיק במניה יש סמכות לחוות דעה אודות אופן התנהלות החברה.[17] ואף כי על פי רוב דעתו כמשקיע בודד מבין אלפי משקיעים לא תשפיע מאומה מבחינה מעשית, מכל מקום מהבחינה המהותית זכות זו קיימת,[18] ועל כן לכל הדעות הוא נחשב שותף בחברה.[19]

על פי זה, אין להפקיד כסף בבית השקעות המשקיע (אפילו לא רק, אלא) גם במניות של חברות הסוחרות במאכלים אסורים, כי אף שכספו רק 'ספק' מושקע בחברות אלו, הרי 'ספק דאורייתא לחומרא'.

ו. איסור ריבית בחברות בע"מ

אחד מאפיקי ההשקעה המקובלים כיום הוא קניית 'איגרות חוב', שמשמעותה הפשוטה – הלוואה בריבית. לדעת רוב ככל הפוסקים, הלוואה בריבית לחברה בע"מ אינה אסורה מדאורייתא אלא לכל היותר מדרבנן, וזאת משום שבשונה מחוב רגיל, האחריות לתשלום חוב זה אינה מוטלת על כל נכסי הלווה, אלא רק על הנכסים ששייכים לחברה.[20]

מלבד זאת, כפי הנשמע,[21] לכשבעים אחוז מאיגרות החוב הנסחרות במדינת ישראל יש 'היתר עיסקה' המתיר את המסחר בהן, וביחס לשלושים האחוז הנותרים האסורים – הרי כאמור באיסור דרבנן שבירורו כרוך בטרחה אומרים 'ספק דרבנן לקולא'.

אמנם, חברה (אפילו בע"מ) שאחת מפעילויותיה היא הלוואות בריבית ללקוחות פרטיים ללא 'היתר עיסקה', ההשקעה בה נוגעת באיסור דאורייתא, כי מכיוון שכאמור המשקיע נחשב שותף בחברה, נמצא הוא מלוה בריבית. ואם בית ההשקעות משקיע גם בחברות כאלו, על המפקיד לחשוש לכך, שהרי 'ספק דאורייתא לחומרא'.

ז. תעודות סל

קיים אפיק השקעה נפוץ המכונה 'תעודת סל', שבו המשקיע רוכש 'תעודה' המשויכת ל'סל מניות' מסוים, ומנפיק התעודה (המוכר) מתחייב לשלם לו סכום כערך המדד של 'סל המניות' המשויך לאותה תעודה. לשם כך אמור המנפיק לרכוש (לעצמו) את 'סל המניות' הזה, או לחילופין להשקיע את הכסף במקומות אחרים המניבים רווחים, מתוך מטרה לעמוד בהבטחת האחוזים לרוכש התעודה. כדי להינצל מאיסור ריבית, חותמים רוכש התעודה והמנפיק על 'היתר עיסקה'.

על פי המבואר לעיל, מאחר שרוכש התעודה והמנפיק חתומים על 'היתר עיסקה', נחשב הרוכש שותף בכל פעולות המנפיק, וממילא שותף בחברות שהמנפיק יקנה את מניותיהן. וכיוון שידוע שחלק ניכר מאותן חברות עושות איסורים שונים, כגון הלוואות בריבית וסחורה במאכלים אסורים, יש מקום לאסור קניית 'תעודות סל', כדי לא להיכשל באיסורים אלו.

מאידך גיסא, יש אולי מקום להתיר זאת, מאחר שברור שלא כל המניות שב'סל' המשויך לאותה 'תעודה' כרוכות באיסורים. בנוסף לכך, כאמור לעיל, המנפיק אינו חייב לרכוש דווקא את אותו 'סל' ורשאי להשקיע באפיקים אחרים.[22] ומאחר שבשטר 'היתר עיסקה' מתנים הרוכשים עם המנפיק שישקיע את כספם "בעסקיו המותרים", ממילא גם אם המנפיק לא יקיים תנאי זה וישקיע במקומות אסורים, אין הרוכשים נחשבים שותפים עמו בפעולות אלו הנוגדות את ההסכם שסיכמו עמו.[23]

אולם סברה זו אינה פותרת את הבעיה מכל וכול, כי גם אם נאמר שבעקבות ההסכם שב'היתר עיסקה' אין רוכש התעודה נחשב שותף בעסקים האסורים הנעשים בניגוד להסכם, בזה הוא ניצל רק מאיסורי ריבית ועשיית סחורה במאכלים אסורים, אבל מאיסור "לפני עיור" לא ניצל לחלוטין, כי מאחר שידוע לכולם (על פי ניסיון העבר) שמנפיקי התעודות אינם מצייתים להסכם ובדרך כלל רוכשים דווקא את אותו 'סל' המשויך ל'תעודה' שהנפיקו,[24] ומאחר שידוע שבאותם 'סלים' יש הרבה מניות שההשקעה בהן כרוכה באיסורים שונים (כגון: הלוואות בריבית לחברה עצמה או ללקוחותיה ללא 'היתר עיסקה',[25] מסחר במאכלים אסורים, קניית חמץ בפסח ועוד), יתכן[26] שרוכש התעודה מכשיל את המנפיק באיסורים אלו ועובר בכך על "לפני עיור" מדאורייתא לדעת המשנה-למלך הנ"ל (כי אף שביד המנפיק לקנות מניות אלו גם בלי כספו של רוכש-תעודה זה, מכל מקום כאן במדינת ישראל מן הסתם אינו קונה אותן אלא בזכות כספם של יהודים אחרים שרכשו ממנו תעודות).[27] וכבר ביארנו שבאיסורים דאורייתא אין אומרים 'יש לתלות' או 'יש ברירה' וש'ספק דאורייתא לחומרא'.

יש לציין שלמרות שמנפיק ה'תעודות-סל' יכול להיתלות בדברי פוסקים שונים שבדבריהם מצאנו צדדי 'קולא' לחששות האיסור הנזכרים לעיל ברכישת מניות (כגון הפוסקים הנוקטים בשיטה שהמחזיק במניה אינו נחשב 'שותף' בחברה), מכל מקום יש מקום לרוכש התעודה לחשוש לאיסור "לפני עיור" כלפי המנפיק, כי: (א) לא ברור שאותם פוסקים היו מקלים גם לאור המצב כיום (שלמחזיק במניה יש זכות הצבעה כנ"ל פרק ה). (ב) ועיקר – נחלקו הפוסקים בשאלה אם מי שסובר שדבר מסוים אסור, רשאי לתת אותו לחבירו הסובר שאותו דבר מותר: יש שכתבו שבמצב כזה לא קיים איסור "לפני עיור" ורשאי לתת, ויש שכתבו שגם בכזה אופן קיים האיסור ואסור לתת, בפרט אם הסובר לאיסור נוקט שהמתיר טועה.[28] ומאחר שמדובר כאן בחשש איסור "לפני עיור" שהוא מדאורייתא, מסתבר שצריך להחמיר בזה כדעת האוסרים.

ח. מסקנה

בבחירת מסלול השקעה ללא פיקוח הלכתי[29] עלולים להיות מספר חששות: א. לפני עיור לא תיתן מכשול; ב. מסחר במאכלים האסורים מדאורייתא; ג. הלוואה בריבית.

ט. מקורות

[1].       בעניין מהותו ותוקפו של 'היתר-עיסקה' ראה: תחומין יד עמ' 231-207; שם כא עמ' 236-223; שם לב עמ' 179-172. כתר – מחקרים בכלכלה ובמשפט ע"פ ההלכה, ח"ב, עמ' 460-405.

[2].       מועדים-וזמנים ח"ח עמ' צה. וראה נוסח 'שטר עיסקא' המובא בתחומין כג, עמ' 377.

[3].       ראה קובץ הישר-והטוב חי"ד עמ' מב. חוט-שני טבילת כלים עמ' קטז-קיז.

[4].    איסור החזקת חמץ בפסח – ביחס לבעל המניה עצמו – יכול בעל המניה לפטור בעצמו בקלות באמצעות הכללת המניה ב'מכירת חמץ', ראה שו"ת מנחת-יצחק ח"ג סי' א אות כו.

[5].       ראה שו"ע-הרב סי' שמז ס"ב וס"ג. שם, הלכות ריבית והלכות עיסקא ס"ג.

[6].       שתי הדעות הובאו בברכי-יוסף חו"מ סי' ט דין א אות ג; פתחי-תשובה יו"ד סי' קס ס"ק א. וראה שו"ת כתב-סופר יו"ד סי' פג, שהאריך לדחות את דברי המשנה-למלך ונקט כדברי הפני-משה, והדרכי-תשובה סי' קנא ס"ק טו הביא את דברי הכתב-סופר ונראה שמסכים עמו. אולם השדי-חמד, מערכת ואו כלל כו אות י, כתב שהעיקר להלכה כדברי המשנה-למלך.

[7].       ראה ספר תורת-זרעים על מסכת שביעית פרק ה משנה ו. שו"ע-הרב סי' שמז סעיף ד. קובץ תורת-המערב עמ' קנט. ספר אגורה-באהלך סי' מד. קובץ אור-ישראל נב עמ' ל. שו"ת השלוחים ח"א סי' יז אות ה ואילך.

[8].       בשו"ת כתב-סופר יו"ד סי' פג, שו"ת בנין-ציון סי' טו ושו"ת מהרש"ם ח"ב סי' קפד כתבו שסיוע שאינו נעשה בזמן האיסור ממש אין בו משום 'מסייע'. אולם מדברי שו"ע-הרב הלכות ריבית ועיסקא ס"ג לא משמע כן, וכפי שכתב בשו"ת מגדל-צופים ח"ב סי' לא עמ' קלד.

[9].       כמבואר בשו"ע-הרב שם שדבר ש"אינו מצוי אסור להשאילו לו" ואין לתלות שלא יעשה עברה.

[10].  וראה עוד תחומין יב עמ' 416-417; שו"ת ציץ-אליעזר, ח"ד סי' ה פ"ג אות א.

[11].  כלומר שיהודים מחללים בה שבת בפועל (ולאו דוקא שבעליה או המחזיקים במניותיה יהודים).

[12] . וראה עוד כף-החיים סי' שיח ס"ק יב; שו"ת הר-צבי ח"א סי' קפ, ובמילואים עמ' רכח; שו"ת ציץ-אליעזר חי"ג סי' מח; שו"ת שבט-הלוי ח"ג סי' נד; שם, ח"ד סי' לא אות ג; חוט-שני, שבת ח"ב עמ' מה; שו"ת אבני-ישפה ח"ג או"ח סי' לה; מאור-השבת ח"א סי' יח הע' סו; שו"ת קנין-תורה ח"ב סי' לו.

[13].     ועיין עוד מה שכתב בעניין זה הרב אליעזר יהודה ולדינברג בספרו שביתת-הים סי' יט.

[14].     ראה שו"ע או"ח רמה,ד. שו"ע-הרב שם סעיפים טז-יז. שו"ת מנחת-יצחק ח"ג סי' א אות כז.

[15].     שו"ת מנחת-יצחק ח"ג סי' א אות כג. נתיבות-שלום, ריבית, גלבר, סי' קעג ס"ט אות מב בשם הרי"ש אלישיב. וראה אורות-המשפט, אושינסקי, ח"ג עמ' נב ואילך.

[16].     ברית-יהודה, בלויא, פ"ב הערה נט. מועדים-וזמנים ח"ג סי' רסט הערה א. שלחן-מנחם ח"ד יו"ד סי' כח.

[17]      'חוק החברות' תשנ"ט סעיף 188: "כל בעל מניה זכאי להשתתף באסיפה הכללית ולהצביע בה".

[18]    ובידו לשכנע אחרים על מנת ליצור 'רוב' כדעתו ובחירתו.

[19].     ראה אורות-המשפט, אושינסקי, ח"ג עמ' מא.

[20].     ראה שו"ת מהרש"ג ח"א, יו"ד סי' ה קסג,ב; שו"ת חלקת-יעקב יו"ד סי' סה; ספר ויחי-יוסף, ווייס, סי' ח-ט; שו"ת מנחת-יצחק ח"ו סי' עז; שו"ת מנחת-שלמה ח"א סי' כח; הרי"ש אלישיב בספר 'ריבית לאור ההלכה' פכ"ד הערה כו. לדעת שו"ת אגרות-משה יו"ד ח"ב סי' סב-סג בהלואה לחברה בע"מ אין אפילו איסור דרבנן. הדעות המחשיבות גם ריבית של חברה בע"מ לאיסור דאורייתא: הרב יצחק וסרמן בנעם ח"ג עמ' קצה-רג; שו"ת אור-לציון ח"א יו"ד סי' ה.

[21].     ראה קובץ עץ-חיים, בובוב, גיליון יח עמ' קכד ואילך.

[22].     ראה קובץ הישר-והטוב חי"ד עמ' מב.

[23].     ראה קובץ הישר-והטוב, שם עמ' מד.

[24].     ראה קונטרס תקנת-הרבית, לנדו, ח"ב עמ' לב-לג. חוט-שני טבילת כלים עמ' קטז-קיז. ולהעיר מדברי המאירי בעבודה זרה ו,א: "אם אינו מוצא אלא בטורח אסור להמציא לו בהזמנה". כלומר, גם סיוע שאינו הגורם המאפשר את העברה אלא רק מקל על החוטא את ביצועה באופן משמעותי, יש בו משום לפני עיור. וכעין זה יש לומר בנידון דידן – אף שמנפיק התעודה יכול עקרונית להשקיע את כסף המפקיד רק באפיקים כשרים, הרי יותר קל ונוח לו להשקיעו באותו 'סל מניות' המשויך ל'תעודה' זו שעליה חתום הרוכש.

[25].     שבזה נכשל המנפיק לא רק באיסור 'ריבית' (שמלווה בריבית לאותן חברות או ללקוחות הלווים ממנה), אלא גם באיסור "לפני עיור" (שמכשיל את החברות/הלקוחות הלווים ממנו בריבית – ראה רמב"ם מלוה ולוה ד,ב), וגם איסור זה ("לפני עיור") שעובר בו המנפיק נזקף לחובתו של המפקיד שאפשר לו להלוות בריבית – וכמו שכתב המנחת-חינוך במצווה רלב אות ב: "למכור לישראל החשוד, כיון דישראל מוזהר על לפני עיור אם כן המוכר מכשיל את הישראל דיעבור עבירה, מה לי עבירה אחרת או עבירה דלפני עיור, אם כן הישראל הראשון ג"כ מצווה על לפני עיור דהוא מכשיל לישראל דיעבור עבירה דלפני עיור" (בשונה מישראל המוכר לנכרי שבזה אין איסור 'לפני דלפני' כמבואר בשו"ע יו"ד קנא,ט ובש"ך שם ס"ק ה).

[26]    במידה ולמנפיק תעודות-סל יש אכן זכות הצבעה ככל מחזיק במניה (ראה לעיל הערה 16).

[27].     משא"כ בהפקדה סתמית בבנק (דלעיל פרק א) יש כמה צדדים לא לחשוש לאיסור "לפני עיור": א. הבנק אינו מצהיר מראש שישקיע את כספי המפקיד באפיקים מסוימים הידועים כאסורים (כפי שידוע אודות סלי המניות המשויכות ל'תעודות סל'). ב. אין לנו ידיעה ברורה אם ובאיזה היקף משקיע הבנק בפועל באפיקים כאלו. ג. הבנקים הם כידוע עתירי הון עצמי, ולא ברור כלל שלצורך ההשקעות שעושים (אם עושים) באפיקים האסורים הם זקוקים לכספי המפקידים. ד. מנהלי הבנק חתמו במפורש ב'היתר עיסקה' שבכספי המפקידים יעשו רק 'עסקים מותרים'. ה. בעולם כולו יש הרבה מאוד אפיקים שההשקעה בהם אינה כרוכה באיסור. בהצטרף כל אלו מסתבר שהמפקיד בבנק אינו צריך לחשוש לאיסור "לפני עיור" בדומה לרוכש תעודת סל כמבואר למעלה בפנים.

[28] . המתירים: שו"ת המבי"ט ח"א סי' כא; שו"ת כתב-סופר יו"ד סי' עז; שו"ת עמק-התשובה לנצי"ב סי' קסז; שו"ת שבט-הלוי ח"ב סי' סב; שו"ת תשובות-והנהגות ח"א סי' תתד; שו"ת אבני-ישפה ח"ד סי' פח. האוסרים: שו"ת משאת-משה יו"ד ח"א סי' ד; שער-המלך הלכות אישות פ"ט הט"ז ד"ה ומתוך; דרך-אמונה הלכות שמיטה ויובל פ"ד הכ"ט ביאור הלכה ד"ה גוי, ומשמרת-השביעית פי"ז הערה 25, בשם החזון איש; שו"ת ישא-יוסף, אפרתי, או"ח ח"ג סי' קל-קלא, בשם הרי"ש אלישיב.

[29] . הבהרה: בפרק ז נקטנו שרכישת 'תעודת-סל' אינה 'חלקה' מבחינה הלכתית. יש לציין שוועדת הפיקוח של 'בד"ץ העדה החרדית' מכשירה רכישת 'תעודות-סל' המפוקחות על ידה לכתחילה. לעומת זאת ועדת הפיקוח המכונה 'גלאט-הון' (בראשות דייני בתי הדין של הר"ש וזנר והר"נ קרליץ) אוסרת רכישת 'תעודות-סל' לחלוטין מכמה טעמים.