אחזתי את האתרוג בהתרגשות. זו פעם ראשונה שאני קונה אתרוג 'קאלאבריא'!
בכל שנה, כשאשתי ניסתה לשכנע אותי לקנות אתרוג 'קלבריא', הייתי דוחה אותה על הסף, בגלל המחיר הגבוה.
"בכלל", אמרתי לה באחת השנים, "זה מוזר שאַתְּ משכנעת אותי לקנות אתרוג יקר יותר, ואילו האגדה היהודית מספרת על יהודי פשוט שחסך כל השנה במסירות נפש פרוטה לפרוטה וקנה אתרוג במקום צרכי החג, וזוגתו בזעמה על סדר העדיפויות שלו 'נשכה' את הפיטם כדי לפסול לו את האתרוג, ולמרות זאת הוא קיבל את הדין באהבה. אצלינו בבית זה לגמרי הפוך…".
"האמת היא, שאני לא מבינה את הצדיק ההוא", הייתה אומרת אשתי. "האם באמת אתרוג יותר חשוב מצרכי החג? אבל לנו יש ברוך השם מספיק גם בשביל זה וגם בשביל זה. אז למה לא"?
"אוף", הייתי אומר, וקונה בסוף אתרוג פשוט בכמה עשרות שקלים. הייתי מקפיד לתת לזוגתי כסף במעטפה, שתקנה לעצמה משהו נחמד לכבוד החג. היא הייתה סונטת בי שהיא לא צריכה ובכלל יש לנו מספיק כסף גם לתכשיטים ומותרות וגם לאתרוג יקר.
השנה החלטתי שזהו זה, הגיע הזמן לקפוץ למים ולשלם כמה מאות שקלים עבור אתרוג 'קלבריא'.
"ארבע מאות שקל כסף עובר לסוחר", אמר המוכר בהטעמה. שלשלתי לידיו את המעות ועטפתי את האתרוג בפשתן. גם על נרתיק מהודר לא התפשרתי, "זה קלי ואנווהו" הטעים שוב המוכר כשנפרדתי ממאה שקלים נוספים.
בערב החג, כשאגדתי את הלולב עם ההדסים והערבות, חשתי רוממות מיוחדת. הרגשתי שהאתרוג קורץ לי מהקופסא, מחכה בסבלנות לברכה של מחר, בעז"ה.
קמתי בבוקר, מוקדם לפני הזריחה, כדי לקיים את מצות נטילת לולב מיד כשאפשר! לא ידעתי אם יש לי צמרמורת מהצינה של הבוקר או מההתרגשות סביב המצוה. לא נראה לי שאני כל כך צדיק כדי להתרגש ממצוה כזו, אבל אולי בכל אופן יש התעוררות מסוג של 'אתערותא דלעילא'…
גיליתי שבתי בת ה-7 הייתה עֵרה עוד לפנָָי. היא מאוד התרגשה. הבטחתי לה, שאם תקום מוקדם לפני שאצא לבית הכנסת היא תספיק לברך על הסט שלי, ולא על הפשוט יותר שקניתי לאחיה הגדול. לאחר רגע של מחשבה התלבטתי אם זה היה נכון להבטיח לה, הרי ביום הראשון של החג נותנים לילדים לנענע את ארבעת המינים רק אחרי שכל המבוגרים המחויבים במצווה כבר נטלו, כדי שלא להסתבך עם העברת בעלות בדרך 'מתנה על מנת להחזיר' (בשביל לקיים "ולקחתם לכם" – משלכם!) דבר שלא ניתן לבצע עם ילדים.
כשפתחתי את קופסת האתרוג המהודר, ההתלבטות נפתרה. סביב העוקץ של האתרוג ניכרו סימני ריקבון, כתם חום גדול ומעין 'פלומה' לבנבנה צמחה עליו. "זה לא האתרוג שקניתי!" המהמתי לעצמי.
"אבא, אולי בלילה הגיעו אנשים שהחליפו את האתרוג היקר שקנית באתרוג פשוט, כמו אצל נחום איש-גם-זו", אמרה בתי בתמימות ילדותית.
צחקתי בעגמימות. "אם הייתי יכול ללכת עם האתרוג הזה למלך שינצח איתו במלחמות הייתי עושה את זה. אבל מה עם ארבעת המינים עכשיו? איך ניטול לולב? אתרוג כזה, אני לא יודע אם אפשר בכלל לברך עליו". התלבטתי אם לברך על האתרוג של הבן הגדול שלי, אבל רציתי מהודר. התחבטתי בתוך עצמי.
אשתי היקרה גם התעוררה בינתיים. לא ידעה מה לומר מול מה שהיא רואה. החלום שלה הרקיב מול עיניה…
לבסוף הלכתי לבית הכנסת, מצאתי שם אחד מזקני אנ"ש שהשכים קום, כנראה התרגש כמוני, והיה אף הוא עם אתרוג מהודר כמו שהיה אמור להיות לי. תיארתי לו בעיניים מושפלות את קורותיי הבוקר. הוא תלה בי מבט כשואל: "מה אתה מספר לי סיפורי סבתא בבוקר יום טוב"? לאחר בקשה נבוכה ומפורטת בלחיים סמוקות, הוא הסכים לאפשר לי לברך על האתרוג שלו. עיניו הבוחנות הצמיתו אותי. הוא עקב אחרי כל תנועה שעשיתי עם הד' מינים שלו, רק את הילד הקטן שלי אני בוחן ככה. בעצם אני בכלל מחזיק יחד עמו את הלולב. נס שהחסיד המבוגר לא ביקש לאחוז יחד איתי את האתרוג, ביזיון כזה כבר לא הייתי יכול להכיל.
האכזבה מילאה את כולי, האתרוג נהרס ונפסל לשימוש, ועוד לא זכה אפילו ל'שהחיינו' הראשון.
לאחר הברכה, פניתי למטבח של בית הכנסת, להכין לעצמי קפה ראשון להיום ולשתות בסוכה. כשהתחילה התפילה השתדלתי להסיח את הדעת מהאתרוג שנהרס, ולהתרכז בתפילה עצמה, שהייתה מרוממת ויפה. נענועים עשיתי עם הלולב שלי ועם האתרוג של הבן.
המשך היום-טוב עבר בשמחה ברוך השם. סעודה יפה בסוכה, עם המשפחה. מדי פעם תזכורות לילדים לא לצעוק בקולי קולות כי שומעים הכל בסוכות הצמודות כמו שאנחנו שומעים אותם…
לאחר הבדלה הזדרזתי להתקשר למוכר האתרוגים.
"א גוט מועד (מועדים לשמחה)", ענה המוכר לטלפון. הזכרתי לו בקצרה כי קניתי ממנו בערב החג אתרוג מהודר. "נו איך היה לברך על האתרוג המיוחד"? שאל אותי בהנאה.
נאלצתי לחתוך את ההנאה שלו: "איזה אתרוג ואיזה מיוחד" קצפתי. "אני פותח את האתרוג בבוקר מוקדם, ומגלה מה? מגלה שהאתרוג מעופש"!
"מעופש"?
"מעופש"!
"איך זה יכול להיות"?
"לא יודע, שמרתי על זה בצורה רגילה. אני רוצה את הכסף בחזרה, ועכשיו.."
"אממ…" המהם המוכר, "אני מוכן לתת לך עכשיו אתרוג אחר, יפה לא-פחות ממה שקנית. תעבור אצלי אפילו הערב ואתן לך".
"אתה זוכר שאני גר ברמת-גן וכבודו קבע את משכנו בעיר הקודש ירושלים, ואין לי תכנון לבלות כעת עוד שעתיים על כביש 1 כדי להגיע איליך להחליף את האתרוג! תעביר לי בחזרה 400 ₪ בביט או בהעברה!" אמרתי בזעף.
"ר' משה, מסתמא אתה בסוכה, ובוודא יודע שהסכך לא סובל כעס", סנט בי המוכר, "אני מציע שנשאל רב שמקובל עליך, וככל היוצא מפיו נעשה ונשמע".
התקשרנו אל הרב, ולאחר שקיבל את הסכמת שנינו סיפרתי לו את הסיפור ואת דרישתי לקבל זיכוי מלא ולא אתרוג חילופי כהצעת המוכר.
"הבינו", הטעים הרב, "על פי הלכה, אדם שמכר מוצר פגום – חייב להחזיר את הכסף שקיבל מדין 'מקח טעות'. השאלה כאן היא, האם האתרוג התחיל להרקיב לפני המכירה או אחריה…"
"סליחה הרב שאני מתערב", קטעתי, "אבל אני השארתי את האתרוג בדיוק באותו מקום מרגע הקנייה, בתוך הקופסא המהודרת. חשבתי שגם האתרוג שבתוכה מהודר עד שהתברר לי שלא כל כך".
"אני שומע", המשיך הרב, "אבל המוכר לא חייב להאמין לך ששמרת את האתרוג כדבעי, הוא יכול לטעון שאופן השמירה שלך קלקל את האתרוג, ו'המוציא מחבירו', כלומר, אתה ר' משה, 'עליו הראיה'. תצטרך להביא הוכחה ששמרת אותו כראוי, דבר שאם אין לך מצלמות המתעדות את קורות האתרוג מרגע קנייתו – לא כל כך מעשי", סיכם הרב.
"לכן אני חושב שהפשרה שהציע לך המוכר היא הוגנת וצודקת, שהרי מעיקר הדין יתכן והוא לא חייב לך כלום".
לאחר רגע של שתיקה הגבתי, "אני מבין, אולי אינני ראוי לברך על אתרוג כזה".
"ר' משה, להיפך, תמיד כשיש קשיים – זה סימן שאנחנו בדרך הנכונה" השיב לי המוכר בטון חביב, "נו, עלה לירושלים ואולי תזכה לראות את רגלי המבשר".
מקורות:
שו"ע חו"מ סי' רלב סט"ז. משנה ברורה סי' תרנו ביאור הלכה ס"א ד"ה ועיין לקמן.
[עריכה: ש. מלומד ©️]
נ.ב. שמות האנשים והמקומות בדויים
