הרב יהודה ליב נחמנסון
ראש כולל הוראה ומשפט
א.
כתב המחבר בריש הלכות ראש השנה (או"ח סי' תקפא ס"א) "נוהגים לקום באשמורת לומר סליחות ותחנונים מראש חודש אלול עד יום הכיפורים". והרמ"א בהג"ה כתב: "ומנהג בני אשכנז אינו כן אלא מראש חודש ואילך מתחילין לתקוע כו'. ועומדים באשמורת לומר סליחות ביום א' שלפני ראש השנה". כלומר, האשכנזים נהגו להתחיל לומר סליחות בשבוע שחל בו ראש השנה או שבוע שלפני כן. ומכך שהרמ"א לא העיר על דברי המחבר שיש לומר סליחות עד יום הכיפורים, משמע שאף הוא ס"ל כן.
בספר המנהיג (הל' ראש השנה סי' כג בדפ' מוה"ק עמ' שכט) כתב בטעם אמירת הסליחות בימים אלו: "ויש לי סמך למנהגם, מפני שעלה משה למרום בראש חודש אלול לקבל לוחות האחרונות וירד ביום הכיפורים ולכך הוקבע לדורות יום מחילה וסליחה שנאמר לו סלחתי כדבריך". וראה גם ספר שני לוחות הברית (ריש מסכת ראש השנה, עמוד הדין, פרק נר מצוה): "נהגו ישראל להתענות מראש חודש אלול עד יום הכיפורים שהם ימים שאומרים בהם סליחות ותחנונים". גם מדבריהם רואים שיש לומר סליחות במשך כל הימים שבין ראש חודש ליום הכיפורים.
אמנם, מהר"י אבוהב בספרו מנורת המאור (נר חמישי, סי' רצ) הביא בשם רב האי גאון שעניין הסליחות הוא דוקא בעשרת ימי תשובה ולא בחודש אלול, וז"ל: "מנהגינו לומר תחנונים בהני עשרה יומי בלבד". גם הרמב"ם בהלכות תשובה (פ"ג ה"ד) כתב ש"נהגו כולם לקום בלילה בעשרה ימים אלו ולהתפלל בבתי כנסיות בדברי תחנונים ובכיבושין עד שיאור היום".
כעין זה מצאנו גם בר"ן במסכת ראש השנה (דף ג, א מדפי הרי"ף ד"ה בראש השנה) שהמנהג "בברצלונה וגלילותיה להשכים באשמורת הבוקר בכ"ה באלול" לומר סליחות. ובהמשך דבריו מביא את מנהג גירונה שסברו ש"אין מקום לקום באשמורת בכ"ה באלול ולפיכך נהגו בגירונ"ה וגלילותיה שלא לקום עד ראש השנה". משמע שבגירונה נהגו לומר סליחות רק בעשרת ימי תשובה ולא בחודש אלול.
נמצאנו למדים שגם אצל הספרדים לא היה מנהג ברור ומוחלט לגבי זמן אמירת הסליחות, ולא הכל אמרו את הסליחות מיד בראש חודש אלול כדעת המחבר.
למנהג חב"ד, כידוע, אומרים סליחות רק לפני וסמוך לראש השנה ולא בעשרת ימי תשובה (חוץ מצום גדליה). רמז למנהג זה ניתן למצוא במחזור רומא, שאף שכתוב שם "משכימים בעמוד השחר בימים הללו מראש השנה עד יום הכפורים ומתפללים תחנונים וסליחות", מכל מקום לא נדפסו שם סליחות רק לחודש אלול וצום גדליה, ולא לכל עשרת ימי תשובה (ראה נטעי גבריאל, יום הכיפורים, פ"ה הע' ד).
מסתבר שהסיבה לשינויים הנ"ל בין הקהילות הוא משום שכל אמירת הסליחות הוא מנהג, ולכן אף שמתחילה תקנו הגאונים לומר סליחות בעשרת ימי תשובה דוקא (אוצר הגאונים, ראש השנה אותיות כז-לג), הדבר השתנה ממקום למקום לפי מנהגו, ונהרא נהרא ופשטיה.
ובאמת, מטעם זה התיר בשו"ת יחווה דעת (סי' מד) ובחזון עובדיה (ימים נוראים, עמ' ח ואילך) לבני תורה ספרדים שדרכם לעסוק בתורה בלילה שלא להשכים לאמירת הסליחות בחודש אלול, אף שהמחבר פסק זה להלכה, כיון שמנהגים שונים היו בעניין ולא דיעה ברורה ומוחלטת.
ב.
אכן קצת קשה מלשון הרמב"ם (הנ"ל) ש"נהגו כולם לקום בלילה בעשרה ימים אלו" ולומר סליחות, משמע שלכל המנהגים נהגו לקום בעשרת ימי תשובה לומר סליחות.
[ולהעיר שאף שכתב הרמב"ם שנהגו לומר סליחות "בעשרה ימים אלו", אין כוונתו גם בראש השנה ובשבת, וכמו שהביא בחזון עובדיה (ימים נוראים, עמ' י) בשם תשובת הרמב"ם בכתב יד שאין לומר סליחות בשבת ובחג. ובספר דברי שלום (עפג'ין, ח"ט עמ' עד) הביא מ"ש "בתכלאל אחר קדום כתב וז"ל: נהגו כולם לקום בלילה בעשרת הימים להתפלל וכו' בדברי תחנונים וכו'. דע כי לילי ראש השנה ולילי שבתות אינם בכלל זה שכן איסור אמירת סליחות ותחנונים קיים בהם, ועוד אמר רבנו [הרמב"ם] שהתפלות אשר חיבר הגאון הגדול [רבנו סעדיה גאון] וכן מאמרי ופיוטי הרחמים אין היתר בשום פנים לומר מהם כלום לא ליחיד ולא לרבים לא בשבת ולא ביום טוב שהרי חכמים הקפידו אפילו על דבר פחות מזה שלא לומר כו' אלא 'שבת היא מלזעוק ורפואה קרובה לבוא ורחמים מרובים'".
וראה גם מחזור איטאלייאני (סדר ראש חודש תשרי) שנהגו ישראל להיות "משכימים בעמוד השחר בימים הללו מראש השנה עד יום הכפורים ומתפללים תחנונים וסליחות כו' חוץ מלילי שבת ויום הכיפורים"].
אפשר אולי ליישב את מנהגנו בהקדים דברי הרמב"ם בהלכות תשובה (פ"ג ה"ג) אודות הדין שדנים את האדם בעשרת ימי תשובה, וז"ל: "שוקלין זכיות כל אדם ועונותיו כו' בכל שנה ושנה כו' ביום טוב של ראש השנה. מי שנמצא צדיק נחתם לחיים. ומי שנמצא רשע נחתם למיתה. והבינוני תולין אותו עד יום הכפורים אם עשה תשובה נחתם לחיים ואם לאו נחתם למיתה". ובהמשך הדברים (ה"ד) מזכיר את מנהג הסליחות שעם ישראל "נהגו כולם לקום בלילה בעשרה ימים אלו ולהתפלל בבתי כנסיות בדברי תחנונים ובכיבושין עד שיאור היום".
ובמרכבת המשנה (אלפנדרי, הלכה ד ד"ה מפני) הבין שדברי הרמב"ם בהלכה ד' אודות הסליחות והתשובה שצריך לעשות בעשרת ימי תשובה היינו לבינונים שתלוין ועומדין בימים אלו, וז"ל: "מה שכתב רבינו כו' שכשם ששוקלין כו' ואחר כך כתב לפיכך צריך אדם שיראה עצמו כל השנה כאילו כו' ומפני ענין זה נהגו כל ישראל להרבות בצדקה ובמעשים טובים בעשרת ימי תשובה כדי שיהיה רובו זכיות ויכריע את עצמו ואת כל העולם לכף זכות כיון שביום הכפורים נחתם גזר דינם כן". וכך כותב הרבי בלקוטי שיחות (חל"ד שיחת ראה-אלול ס"א) שהלכה ד' באה בהמשך לסיום הלכה ג, כלומר "שעשרה ימים אלו הם הכנה לה'חתימה' דיום הכיפורים (כמבואר במפרשים שזהו הטעם שמרבים בצדקה וכו' בימים אלו, כי 'הבינוני תולין אותו עד יום הכפורים אם עשה תשובה נחתם לחיים')". נמצא שהתשובה והתחנונים והסליחות המובאים בהלכה ד' הם בעיקר לבינונים שתלויין ועומדין בעשרת הימים הללו [וע"ע בלקו"ש שם, ובנסמן בשוה"ג הע' 9]. על פי זה יש לומר שכל ענין הסליחות בעשרת ימי תשובה שהזכיר הרמב"ם אינו אלא לאלה שלא נחתם דינם בראש השנה כיון שלא עסקו כ"כ בתשובה קודם ראש השנה, משא"כ אלה שעסקו בתשובה כבר בערב ראש השנה שאינם בכלל "בינונים התלויין ועומדין" שכתב הרמב"ם.
והנה בהוראות רבותינו נשיאי חב"ד מצאנו הדגשה מיוחדת על עבודת התשובה קודם ראש השנה ממש. ראה המשך יו"ט של ראש השנה תש"ג (אות טו) אודות סדר תפילת מנחה בערב ראש השנה, וז"ל: "כאשר מתבונן בכל זה באריכות ההתבוננות הרי הוא מכיר בחטאו ופשעו, ובתפלת המנחה שהיא התפלה האחרונה דהשנה העוברת הרי הוא מתעורר בהתעוררות גדולה בחרטה מעומקא דליבא על כל העבר והוא שב להוי' לקבל עול מלכותו יתברך".
ובאוצר מנהגי חב"ד (אלול-תשרי עמ' נד ואילך) הביא מנהגם של רבותינו נשיאנו וצדיקים שונים שהתפללו בערב ראש השנה באריכות גדולה ואמרו "שבתפילה זו תלויה כל הכתיבה וחתימה טובה לשנה הבאה עלינו לטובה". ודייקו בזה, שכן על ידי זה שנכנסים לראש השנה בתשובה כבר ליכא לדין בינונים התלויין, ובמילא בזה תלויה כל הכתיבה וחתימה טובה של השנה הבאה, עיי"ש.
ג.
סמך נוסף למנהגנו מצאנו בדברי הזהר חדש (מו, ד) שפירש על הפסוק: "ובכתה את אביה ואת אמה ירח ימים כו' דהא היא ירחא דאלול". כלומר, הזמן שיש לבכות ולהתחנן בתשובה וסליחות הוא בחודש אלול דוקא.
וכמשמעות הזהר כן פירש גם בעל הטורים (דברים ל, ו) על הפסוק "ומל ה' את לבבך ואת לבב – ר"ת אלול. לכך נהגו להשכים להתפלל סליחות מראש חודש אלול ואילך. וכן לולא האמנתי לראות בטוב ה', לולא אותיות אלול, שמאלול ואילך חרדתי נגד ה'". מדבריו משמע שעניין הסליחות שייך דוקא לזמן של 'ומל ה' את לבבך ואת לבב' שהוא ראשי תיבות אלול ורומז לעבודה של חודש אלול דייקא. יש איפוא ללמוד מכך שעבודת הסליחות שייכת בעיקר לחודש אלול.
וכך הבין הרבי בדברי בעל הטורים, דבליקוטי שיחות (חכ"ט סוף פרשת ניצבים, עמ' 172) הביא את פירושו הנ"ל וביאר את דבריו ע"פ חסידות, ובסוף הדברים כתב [מתורגם]: "לכן, התחלת הכתוב – 'ומל וגו' את לבבך ואת לבב זרעך' היא העבודה של סליחות ( – מראש חודש ואילך, של כל הימים) דחודש אלול – ואח"כ באים הימים הנוראים (שלאחרי חודש אלול) בהם מגיעים ל'אהבה את ה' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך למען חייך'". כלומר, הרבי לומד מבעל הטורים שעבודת הסליחות שייכת רק בחודש אלול, ואילו בעשרת ימי תשובה סדר העבודה הוא 'לאהבה את ה' אלקיך', ולא כל כך באופן של בכי וכו'.
ועל דרך הרמז יש לומר שבפסוק "ומל ה' אלקיך את לבבך ואת לבב זרעך לאהבה את ה' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך למען חייך" יש שישים ושבע תיבות, כגימטריא 'אלול' שאף הוא שישים ושבע (נתיבים בשדה השליחות ח"ב עמ' 286 בשוה"ג), בכך רמוז שעניין 'ומל ה' אלקיך את לבבך וגו" שייך לחודש אלול דוקא.
ד.
עוד יש לומר על פי דיוק לשון אדה"ז בשולחן ערוך שלו (סי' תרב ס"ב): "וכל הימים שבין ראש השנה ליום הכיפורים מרבים בתפילה ותחנונים". וממה שנוקט בפשטות שיש להרבות בתפילה ותחנונים ב"כל הימים שבין ראש השנה ליום הכיפורים", משמע שכולל גם שבת, ולכן דקדק לכתוב שבימים אלו "מרבים בתפילה ותחנונים", שהם ההוספות שאנו נוהגים להוסיף בתפילת שמונה עשרה "זכרנו לחיים" ו"מי כמוך" וכו', ומזמור "שיר למעלות ממעמקים" שאחרי ישתבח, שזה לא בגדר סליחות ואפשר לאמרם גם בשבת.
על פי זה יש לומר מסברא אודות מנהגנו לא לומר סליחות בעשרת ימי תשובה גם בימי החול שבהם – שאמנם בכל ארבעים הימים שמראש חודש אלול עד יום הכיפורים צריך להוסיף בסליחות ותחנונים, אלא שבעשרת ימי תשובה תקנו הגאונים הוספות קבועות בנוסח התפלה, ולכן אנו מסתפקים בזה ואין צורך להוסיף גם באמירת סליחות, אך בחודש אלול שלא תקנו בו הגאונים הוספות בתחנונים על סדר התפילה, אומרים סליחות כדי לקיים המנהג להרבות "בתפילות ותחנונים" [וכעין זה שמעתי ממו"ר הרש"ש שיחי' גלעדי].
ראייה לכך שאפשר לכנות את ההוספות שמוסיפים בסדר התפילה בעשרת ימי תשובה בשם 'סליחות', יש להביא ממחזור רומא שלמרות שמובא שם מנהג ישראל ש"משכימים בעמוד השחר בימים הללו מראש השנה עד יום הכפורים ומתפללים תחנונים וסליחות", מכל מקום נדפסו שם סליחות רק לחודש אלול וצום גדליה, משמע שלא היו להם סליחות מתוקנות לעשרת ימי תשובה כבחודש אלול, ומסתבר שקיימו המנהג על ידי ההוספות שעל סדר התפילה, וכמנהג חב"ד שלא לומר סליחות כלל בעשרת ימי תשובה חוץ מצום גדליה.
ולהעיר מלשון אדמו"ר הרש"ב במאמר ד"ה וזאת התרומה (ספר המאמרים תרנ"ה, עמ' קטז): "ועל פי הנ"ל יובן שורש ענין סליחות כו' דראש השנה ויום הכיפורים, דהנה בראש השנה ועשרת ימי תשובה ויום הכיפורים אומרים המלך הקדוש". ומלשונו משמע קצת שאפשר לכנות את ההוספות שמוסיפים בעשרת ימי תשובה, כגון המלך הקדוש, בשם 'סליחות'.
אלא שלכאורה היה אפשר לדחות את הביאור הנ"ל בדיוק לשונו בשלחן ערוך להרבות "בתפילות ותחנונים" שהכוונה להוספות הקבועות בסדר התפילה בעשרת ימי תשובה, כיוון שבסידור ב"סדר כפרות" כותב אדה"ז "ושוחטים אותו באשמורת הבוקר אחר סליחות", מלשון זו משמע שלדעת אדה"ז יש לומר סליחות באשמורת הבוקר גם בעשרת ימי תשובה.
וכך מובא בספר המלך במסיבו (ח"ב עמ' כב) ששאלו את הרבי שאלה זו: "בסידור (ב'סדר כפרות') איתא: 'ושוחטים אותו באשמורת הבוקר אחר סליחות' ושאלו הבחורים הרי אין מנהגנו לומר אז סליחות?" ועל כך השיב הרבי: "הלשון הוא מפרי עץ חיים – ושאלתי את כ"ק מו"ח אדמו"ר, מדוע לכתוב כן בסידור הרי אין מנהגנו כן, ולא ענה".
ואולי אפשר לבאר על פי הידוע שאדה"ז כתב את סידורו עבור כלל ישראל, ועל כן הכניס גם דברים שאינם מנהגנו. וכפי שבסדר ברכות הנהנין שבסידור (פ"ב הט"ו) דן אודות מנהג העולם לעשות קניידאלי"ך בפסח, אף שהוא עצמו בתשובה (שו"ת הרב סי' ו) כתב שלעשות קניידאלי"ך בפסח הוא מנהג "המון העם המקילים" והוסיף למעשה שהמחמיר תבוא עליו ברכה, וכידוע שכן הוא מנהג חב"ד להימנע מאכילתם, וחומרא זו לא נזכרה אפילו ברמז בסידור – הרי שאת סידורו כתב לכלל ישראל ולכן הזכיר בו גם מה שלא נהוג בחב"ד. ולפי זה אפשר לומר גם בנדו"ד שמה שכתב "ושוחטים אותו באשמורת הבוקר אחר סליחות" היינו עבור אלו הנוהגים לומר סליחות, שיעשו את הכפרות אחר אמירת הסליחות, אך אין זה מנהג חב"ד.
על דרך זה מצינו גם במכתב אדמו"ר הריי"צ (אגרות קודש ח"ד עמ' תטז) לבני הישיבות: "בכל עשרת ימי תשובה יהיה יסדר קבוע דאמירת תהלים בלילה קודם זמן אמירת סליחות". גם מכתב זה, כיון שהופנה לכלל תלמידי הישיבות ולאו דוקא לתלמידי ישיבות חב"ד, הזכיר גם את אמירת הסליחות.
ה.
הביאור ששמענו מרבותינו נשיאנו למנהג חב"ד לא לומר סליחות בעשרת ימי תשובה כמנהג שאר קהילות ישראל, הוא כפי שסיפר אדמו"ר הריי"צ בשם הצמח צדק אודות ההפרש בין ימי חודש אלול לעשרת ימי תשובה: "עד כאן – עד ר"ה – מצוות אמירה, ומכאן ואילך מצות עשייה" (ספר השיחות תש"ן, עמ' 351 הע' 132). כלומר, סדר העבודה בעשרת ימי תשובה הוא בקו של ועשה טוב ששייך בעיקר לתנועה של "לאהבה את ה' אלוקיך", ולא כל כך חרטה על העבר שקשורה עם וידוי שהוא בקשה ואמירה [וע"ע ספר המנהגים (חב"ד, עמ' 58) אגרות קודש (ח"ב אגרת שב, עמ' רנג)].
ו.
ואולי אפשר לבאר גם על פי דברי אדה"ז בלקוטי תורה (פרשת תצא דף לו, ב אות ג) שכל עניין הסליחות קשור עם י"ג מדות הרחמים, וז"ל: "י"ג מדות הרחמים והן נמשכות בימי הסליחות". ובפרשת ראה (דף כה, ד אות ג) ביאר שיש ב' סוגים של י"ג מדות הרחמים, בחודש אלול עיקר העבודה הוא בי"ג מדות הרחמים המתעוררים מלמטה למעלה, ולכן יש להרבות בצדקה ותשובה שעל ידי זה הוא מעורר הי"ג מדות באתערותא דלתתא, וז"ל: "ענין התגלות י"ג מדות הרחמים באלול שקודם עשרת ימי תשובה, כי הנה בעשרת ימי תשובה מתגלים רחמים רבים אחר קדימת התשובה, כי באתערותא דלתתא דוקא אז האתערותא דלעילא כו' שנשוב אל ה' בכל נפשנו ומאדנו כו' לעורר לבבם שיצעקו אל ה' מתוך תכם נקודת לבבם. וזהו ענין התגלות י"ג מדות הרחמים שבאלול כו'. ולכן מבואר בדברי רז"ל שצריך להרבות בצדקה מראש חודש אלול והיינו מטעם הנ"ל שהצדקה תרומם ותגביה כו'". ובהמשך הדברים הוסיף עוד: "ענין ההפרש בין התגלות י"ג מדות שבחודש אלול. וכמ"ש לקמן ע"פ אני לדודי שהוא על דרך משל המלך כשהוא בחוץ בשדה קודם בואו להיכלו כו' ואמנם התגלות י"ג מדות בעשרת ימי תשובה ובפרט ביום הכיפורים זהו על דרך משל הזוכה לקבל פני המלך בהיכל מלכותו ושם הוא לבוש לבושים הפנימיים".
מדבריו עולה שבחודש אלול מאירים י"ג מדות הרחמים באופן של אתערותא דלתתא על ידי מעשה ותשובת האדם, ועל כן אז שייך יותר אמירת הסליחות כפי שהם נאמרים קודם התפילה. ואילו בעשרת ימי תשובה מאירים י"ג מדות באופן של אתערותא דלעילא.
ואפשר שלכן אין כל כך מקום לאמירת סליחות ממש בעשרת ימי תשובה כבחודש אלול, רק הוספות בתפילה, כיוון שעיקר העבודה אינו בקו של עבודה מלמטה למעלה אלא מלמעלה למטה. [וע"ע קובץ אור ישראל (גליון סא עמ' רעו)].