הרב יהודה ליב נחמנסון
ראש כולל הוראה ומשפט
א. יש לעיין היכן בדיוק מכים בתפילה באמירת אשמנו בגדנו וכן בסלח לנו שבשמונה עשרה וכדומה – על הלב או על החזה.
ראשית יש לציין שמקום החזה לענין זה הוא מעט למעלה מן הלב. כן משמע ממה שכתוב בשער הכוונות (שער ז דרוש ב): "בעת ברכת שים שלום ירדה טפת החסדים מן המוח עד החזה ועדיין לא נתגלו ואחר כך אומרים ויעבור לעשות זווג ישראל עם לאה מן החזה ולמעלה כיון שכבר ירדה טפת החסדים עד החזה ונתגלו שם במקום הלב". ובספר אבן השהם (או"ח סי' קלא ס"ק ב) כתב בשם שער הכוונות: "הטעם דלכן יכה על הלב כי הנה בברכת שים שלום יורדת טיפת החסדים מן המוח עד החזה, אבל עדיין לא נתגלו בחזה, ועל ידי אלו ההכאות שמכה על הלב שהוא תחת החזה יורדים החסדים עוד למטה במקום החזה".
אודות המקום שיש להכות עליו בעת התפילה כתב המגן אברהם בהלכות יום הכיפורים (סי' תרז ס"ק ג): "ויכה באגרוף על החזה (כתבי האר"י שער הכונות סוף ענין כונת חזרת העמידה). ובמדרש קהלת [רבה, סוף פרשה א] איתא שיכה על הלב לומר אתה גרמת לי".
בספר כללי הפוסקים וההוראה (פרקש, עמ' שכה) הביא מה שכתב אדה"ז בהלכות פסח (סי' תמב קונטרס אחרון ס"ק א) אודות כללי כתיבתו של המגן אברהם: "המגן אברהם כו' אם היה מסכים עמו היה כותב דעתו בסתם ואחר כך היה רושם בשני חצאי לבָנה מבטן מי יצאו הדברים, כדרכו בכל מקום כשמסכים לדברי הפוסקים שמעתיק, אבל כאן לא עשה כן לפי שאינו מסכים עמו בבירור". לפי זה בנידון דידן כיון שהביא את דברי האריז"ל בתחילה בסתם וציין מקור הדברים בשני חצאי לבנה, מובן שפוסק כדבריו שיכה על החזה ולא על הלב.
ב. ונראה לבאר בטעם מה שפסק המגן אברהם כדעת האריז"ל להכות על החזה –
דהנה מקור הדעה להכות על הלב הוא במדרש רבה (קהלת פ"ז פ"ט) וז"ל: "למה כותשין על הלב, מימר דכלה תמן". ופירש המתנות כהונה (ד"ה ולמה): "כשאדם מתחרט על עונותיו כשבאת לו צרה פתאום הוא כותש ומכה על הלב, לומר שהכל בא לו משום והיא הסבה הראשונה לכל עון ולכן חטאת, וזהו והחי יתן אל לבו" (וראה ירושלמי ברכות פ"א ה"ה: "ליבא ועינא תרי סרסורי דחטאה נינהו").
והנה בענין מקום משכנו של היצר הרע בלב מצאנו בגמרא ברכות (סא, ב): "יצר הרע דומה לזבוב ויושב בין שני מפתחי הלב". ובספר אור הגנוז (מוסקוביץ, ראש השנה ועשי"ת, סוף עמ' יז) כתב: "הקדוש התניא ז"ל אמר על מאמר חז"ל ברכות ס"א ע"א היצר הרע יושב בין ב' מפתחי הלב אבל לא בפנימיות לב הישראלי". היינו שמקום היצר הרע הוא בפתח הלב דייקא.
וראה מה שהביא בענין זה בספר אבן השהם (או"ח סי' קלא ס"ק ב) משער הכוונות על דרך הסוד: "והחוטא גורם הסתלקות המוחין להעלותם למעלה במקום הסתום והמכוסה ומונע ירידת החסדים ההם אל הלב, ועל ידי הכאות האלו גורם להכות ולהוריד החסדים אשר למעלה במקום המכוסה למטה במקום הלב שהוא מקום המגולה".
ונראה לבאר שדברי שער הכוונות שמטרת ההכאה היא להוריד החסדים אל הלב, עולים בקנה אחד עם דברי המדרש הנ"ל שההכאה מכוונת כנגד הלב דהיינו כנגד היצר הרע היושב במפתח הלב, והוא, כי ההכאה מסמלת את הכנעת היצר היושב שם, ועל ידי זה יכול אור הקדושה להיכנס בלב.
והנה המשנה באהלות (פ"א מ"ח) מונה בין מאתיים ארבעים ושמונת אברי האדם: "ששה במפתח של לב". ומבאר הרמב"ם בפירוש המשניות שמפתח הלב "הוא החזה, לפי שבתנועת החזה ינשב הריאה על הלב, והרי הוא לו כמו מפתח שיפתח דרך יכנס ממנו האויר ויצא העשן". וכן כתב האבודרהם (סדר ברכות השחר, ברכת אשר יצר): "מפתח של לב, החזה, לפי שבנעוע החזה מתרפת הריאה מעל הלב ונמצא שהחזה כמו פתח ללב שפותח לו דרך להכניס לו האויר ולהוציא ההבל". מבואר מדבריהם ש"מפתח הלב" הוא החזה.
לפי זה יש לבאר מדוע פוסק המגן אברהם להכות על החזה דוקא כדברי האריז"ל ולא על הלב כפשטות המדרש, כיון שהיצר הרע שהוא סיבת ההכאה כנ"ל יושב דוקא במפתח הלב שהוא החזה (המכונה בשפה הרפואית עצם החזה, ראה אנציקלופדיה הלכתית רפואית ח"ו עמ' 239).
ג. המשנה ברורה (סי' תרז ס"ק יא) כתב אודות מקום ההכאה: "יכה באגרוף על החזה או על הלב, כלומר אתה גרמת לי שאחטא". משמע שהבין שאין הפרש אם יעשה כך או כך.
גם בספר תורה תמימה (בראשית ד, ט) ביאר בדברי המדרש הנ"ל שיש להכות על הלב: "צריך לומר דלב לאו דוקא אלא חזה, ולב הוא שם הכולל גם לחזה". כלומר שאין חלוק בין החזה ללב.
אבל אדמו"ר הזקן בשולחנו (סי' תרז ס"ז) כתב: "כשמתוודה יכה באגרופו על הלב, כלומר אתה גרמת לי החטא, ויש נוהגים להכות על החזה מטעם הידוע להם". כלומר, את דעת המדרש הביא בסתם, ואת דעת האריז"ל בשם "ויש נוהגים", ועל פי הכלל שסתם ויש אומרים הלכה כסתם (ראה פרי מגדים כללים בשו"ע לד) נמצא שלהלכה ס"ל שיכה על הלב כפשט דברי המדרש, ולא על החזה כדברי האריז"ל והמגן אברהם.
ומכל מקום למעשה מנהגנו להכות על החזה ולא על הלב, וכמובא בהיום יום (כ' תשרי) אודות נענועי הלולב: "בעת הנענועים צריך להגיע עד החזה מקום שמכים באמירת אשמנו" (וראה בספר השיחות תורת שלום עמ' 143 בביאור הקשר שבין מקום ההכאה בווידוי לנענועי הלולב). גם בליקוטי שיחות (ח"ב בהוספות, יו"ד שבט אות כט) מביא הרבי בשם אדמו"ר הריי"צ: "הרבי אמר שבתפילות בהן אין אומרים תחנון – אין מכים על החזה באמירת 'סלח לנו'". וכן הוא באגרות קודש (חכ"א אגרת ז'תתטז עמ' עט): "לסלח לנו כו' אין מכים על החזה בכל תפילה שא"א תחנון אחריה. היינו גם לא בערבית דכל השנה". ובספר המנהגים (עמ' 65): "מכים על החזה _ בברכת סלח" (וראה ספר מעשה מלך תשע"ג, עמ' 3, 22, 24, 30, 161, 162, 243, 276).
ההסבר לכך שלמעשה מנהגנו כדעת האריז"ל ולא כפשט דברי אדה"ז בשלחן ערוך על פי מדרש קהלת, אפשר אולי לומר על פי מה שמובא בשער הכולל (פ"א א) בשם רבי הלל מפאריטש: "אשר פעם אחד שאלו את אדמו"ר הזקן איך יש לנהוג בדבר שהמקובלים מחולקים עם הפוסקים, והשיב אדמו"ר מסתמא יש לנהוג כהמקובלים. ושאלו אותו הלא הוא בעצמו בשו"ע שלו (סימן כ"ה סעיף כ"ח) כתב שיש לילך אחר הפוסקים. והשיב כן כותבים הפוסקים (ובשו"ע נמשך אחר הפוסקים) אבל המקובלים כותבים לילך אחר המקובלים נגד הפוסקים (שהכריעו נגד המקובלים)".
ובפרט בנידון דידן שעל פי המבואר לעיל יש מקום להבין גם בדברי המדרש שההכאה על "הלב" פירושה על החזה שהוא "מפתח הלב".
הוספה לאחר זמן:
בבן איש חי שנה ראשונה פרשת כי תשא אות ג כתב: "יכה בעת הודוי ביד ימין כפוף באגרוף על הלב שהוא עומד בצד שמאל הכאות בנחת, ועל כל תיבה מן הודוי הכאה וכנז' בשער הכונות. וכבר ידוע דמקום הלב הוא תחת הדד בארבע או חמש אצבעות נמשך לצד פנים, וכל אדם יהיה נזהר להכות שם על הלב, ולא כאותם המכים למעלה מן הדד או על הדד עצמו, דאין זה מקום הלב. והטעם דמכה על הלב לפי הפשט, להורות דהלב גרם לו כל אלו העונות, אך באמת אין זה עיקר הטעם אלא יש לזה טעם נסתר כפי הסוד כמפורש בדברי רבינו האר"י ז"ל בשער הכונות שעושה האדם בהכאה זו על הלב תיקון גדול".
אך כאמור, לדעת רבותינו נשיאינו ההכאה צריכה להיות דווקא מעל הלב, שהוא מקום החזה.
