פסק דין תורה
הנידון: שאלה והשכרת רכב
תובע:
להלן: צד א'.
נתבע:
להלן: צד ב'.
עובדות ונתונים
- צד א' השאיל לצד ב' את מכוניתו (יונדאי דגם טוסון 2017) ביום ראשון ה-01/07/18 למשך שבועיים. ב-26/07/18 (שנים עשר יום אחר תום השבועיים) דרש צד א' מצד ב' להשיב לו את המכונית מפני שרצה למכרה. צד ב' התעכב במסירתה עד ה-10/08/18.
- במהלך הדיון (המוקלט) הודה צד ב' מפורשות כי חמש שריטות (סך הכל) בשני חלקים ברכב – נגרמו על ידו. במייל שהתקבל ב-17/03/2119 הכחיש צד ב' שהשריטות נעשו על ידו.
טענות ותביעות
- צד א' מודה כי בתחילה השאיל את הרכב לצד ב' למשך שבועיים שלא על מנת לקבל פרס. לדבריו, גם בתום המועד הנ"ל היה מוכן להמשיך להשאיר את הרכב בידי צד ב' לזמן נוסף, אך בוודאי שלא עד ה-10/08/18. על חלק מהזמן דורש לקבל מצד ב' דמי שכירות. צד ב' טוען שכל כוונתו בעת לקיחת הרכב הייתה על-דעת שצד א' נותן לו זאת ברצון טוב ולא כשרצונו בתשלום. (לטענתו אם היה מעוניין לשכור רכב היה שוכר רכב פשוט וזול יותר).
- צד א' דורש שצד ב' יתקן את השריטות שעשה – ע"פ הודאת צד ב' בפני הבורר – ברכב. צד ב' טוען כי למרות שמדובר בחמש שריטות, כיון שהשריטות הן על שני חלקים של הרכב תיקונם נקבע לפי מספר החלקים (400 ₪ לחלק) ולא לפי מספר השריטות.
משא ומתן
- צד א' מודה כי בדיעבד הסכים לכך שהרכב יישאר בידי צד ב' גם אחרי תום השבועיים עליהם סיכמו מראש, מאידך בוודאי לא הסכים לעיכוב הארוך בהחזרת הרכב (27 יום).
במהלך הדיון הודו הצדדים כי בתחילה (עם תום השבועיים) לא דרש צד א' מצד ב' להשיב לו את הרכב, ורק ב-26/07/18 דרש צד א' מצד ב' להשיב לו את הרכב (מפני שמצא קונה לרכב) ואף הודיע זאת לצד ב' שמחמת כן הוא דורש את הרכב.
ברור אם כן כי הסכמתו של צד א' להשאיר את הרכב בידי צד ב' בחינם (אחר תום השבועיים) נמשכה רק עד למועד בו דרש ממנו בפירוש להחזיר את הרכב, ועד זמן זה אין לחייב את צד ב' לשלם דמי-שכירות על הרכב.
מהמועד בו דרש צד א' להחזיר את הרכב עד החזרת הרכב בפועל חלפו 16 ימים. על ימים אלה יש לחייב צד ב' לשלם דמי-שכירות לצד א'. מבירור שערך הבורר אצל שתי חברות השכרה (ליעד, קל אוטו) הוברר כי עלות השכרת רכב מדגם כזה למספר ימים זה נע בין 5,250-5,600 ₪. על כן יש לחייב את צד ב' בדמי שכירות הנמוכים ביותר.
[יש לציין כי במהלך הדיון בפני הבורר עלה מתוך הדברים כי הסכמת צד א' להשאיל את הרכב לצד ב' נבעה מחמת הלוואה שהעניק לו צד ב' זמן קצר קודם לכן. הבורר מוצא לנכון להעיר את תשומת-לב הצדדים כי בשלחן ערוך (ראה שוע"ר הלכות ריבית סעיף ט) נפסק, "כל זמן שהלוה חייב למלוה, לדברי הכל אסור ליתן לו או לעשות לו שום טובה בשביל ההלואה, אפילו בסתם ואפילו דבר מועט", ויש לצדדים ליתן את הדעת על כך בעתיד שדבר זה אסור, אלא שכיון שמדובר בריבית דרבנן, שאינה יוצאת בבית דין [שלחן ערוך יורה דעה סי' קסא ס"א], אין התייחסות לכך בפסק הדין].
- בנוגע לסעיף ה – צד א' מכר את הרכב לצד אחר, אולם הוא דורש מצד ב' לשלם לו את עלות התיקון של השריטות שעשה ברכב –
צד ב' הודה במהלך הדיון בפני הבורר ובפני צד א' כי השריטות נגרמו בגין שימושו ברכב. אולם בתכתובת-אימייל אל הבורר ב-17/03/2819 הכחיש צד ב' כי השריטות נגרמו בגינו.
בשלחן ערוך חושן משפט סי' פ סעיף א נפסק: "מי שטוען בבית דין טענה אחת ונתחייב בה אינו יכול לטעון טענה אחרת שסותרת הראשונה". על כן אין להכחשתו של צד ב' משמעות.
- צד א' אינו יודע להעריך כמה עלות הנזק/תיקון של הרכב (והרכב אינו ברשותו), אולם הציג בפני הבורר צילומים של השריטות וצד ב' אישר את הדבר. צד ב' טוען כי עלות התיקון היא 800 ₪ (שני חלקים, כל חלק 400 ₪). מבירור שערך הבורר אצל בעלי-מקצוע (הן בעל-מקצוע שהוצע על ידי צד ב' והן אצל שני בעלי-מקצוע נוספים) עולה כי קשה מאד לקבוע בבירור את עלות-התיקון מבלי לראות את השריטות על הרכב עצמו כדי לבחון את עומק השריטה וסגנונה, ובהתאם לכך לקבוע אם נדרש לפרק את החלק ולהחליפו/לצבעו או לערוך טיפול-נקודתי – דבר שאי אפשר לעשות באמצעות צילומי השריטות.
על כן, כל זמן שצד א' לא יביא ראיות ברורות שיאפשרו לאמוד את תביעתו – אין אפשרות להטיל על צד ב' תשלום כלשהו, מפני שהמוציא (צד א') מחבירו (צד ב') עליו הראיה.
פסק דין
- צד ב' חייב לצד א' סך 5,250 ₪ לצד א'.