חור במעטפה

"רגע, מה זאת אומרת, קיבלת רק 8,000 ₪"? הייתי מופתע.

למרות שכס"ף ראשי תיבות "כסף סופרים פעמיים", ליתר ביטחון ספרתי שלוש פעמים. זכרתי את עצמי סופר פעם אחת, שנייה ושלישית.

"אה, יָקִי? ספרת שלוש פעמים"? שאל אמיר בחוסר אמון.

"אז להיכן נעלמו עוד 2,000 שקלים אם כך"?

"קשה לי להאמין שהם נפלו או נעלמו בדרך" אמרתי מבולבל. "אשאל את ארי, הוא נשלח להעביר את הכסף".

"הוא הביא לי מעטפה סגורה, לא היה נראה שטיפל בה, הוא גם נראה בחור אמין. אבל… תשאל אותו", שמעתי את הפקפוק בקולו של אמיר.

אלפיים שקלים נעלמו בדרך

"לא נעים" הגיבה פרלה אשתי כשניתקתי.

"אהה, שמעת"? אמרתי נבוך.

"הבנתי מתוך הדברים. לא נעים שעד שהצלחת להסדיר את החוב לאמיר, הוא מגלה שחסרים שם 2,000 שקלים, טבין ותקילין".

"נכון. אבל זה עוד לא סוף פסוק. אני הולך מיד לברר אצל ארי".

ארי לא ענה לטלפון. כתבתי לו הודעה שאני צריך לברר אצלו משהו דחוף. במקום תגובה, הוא שירשר לי את ההודעה מלפני שעתיים, בה כתב שהעביר את הכסף ליעד.

כתבתי לו: "המעטפה אמנם הגיעה ליעד, אבל חסרים בה אלפיים שקלים!"

ראיתי שהוא קרא אך לא הגיב.

התלבטתי עד כמה להתרתח. האם חוסר התגובה מראה שהוא מתנער מהאשמה ומסביר שזה לא קשור אליו בכלל, או שזה דווקא קשור אליו. לא ידעתי איך לפרש את ההתעלמות הדי-מופגנת.

בינתיים כתבתי לאמיר שאני בודק את העניין, הוספתי לו גם כמה מילים על כך שהתאמצתי להשיג את כל הכסף במזומן דווקא, למרות שבחשבון שלי ישנה מגבלת-משיכה של 2,500 ₪ וידידים טובים עשו לי טובה והביאו לי מזומן בתמורה להעברה בנקאית. "לקח לי שלושה ימים לארגן את הסכום הזה" הוספתי בהודעה נוספת. ושוב הזכרתי איך ספרתי את הכסף שלוש פעמים כדי לוודא שלא טעיתי.

הוא הגיב באימוג'י חושב🤔.

שתקתי כמה דקות. מנסה לחשוב מה אני אמור לעשות עכשיו.

הצלצול המתנגן מהפלאפון הפר את השתיקה.

השליח חושף את הסוד

"נו יקי הבנת את הרמז"? פתח ארי ללא גינונים מיותרים.

"את הרמז"? לא הבנתי.

"אתה אשם בהפחתת הסכום במעטפה!" הוא אמר בטון שבלבל אותי עוד יותר.

"מ-מה פירוש א-אני אשם"? גמגמתי.

"כנראה הספקת כבר לשכוח" הוא הגיב בטון שנשמע לי מתנשא, "אבל לווית ממני לפני שנתיים אלפיים ש"ח ועוד לא החזרת".

"לא יכול להיות" תפסתי את הראש עם הידיים, תוך שהפלאפון כמעט נשמט מידי.

"אני תמיד רושם לעצמי כדי שלא אשכח"! הצהרתי בביטחון.

"אולי תמיד אתה רושם ובפעם ההיא שכחת" אמר ארי, בטון מרוכך יותר.

"בכל אופן, הבנתי שהיה לך קשה ולא לחצתי עליך עד עכשיו. כעת כשביקשת ממני להעביר בשמך החזר חוב לאמיר, הבנתי שאתה מסודר, אז בכל אופן אתה יכול להיות רגוע שאתה כבר לא חייב לי" הוא סיים בטון מרוצה, כאילו בישר בשורה טובה במיוחד.

"אתה רוצה לומר שעשית דין לעצמך ולקחת כסף מהמעטפה"? הייתי המום.

"אוהום" הוא המהם בתגובה.

"לקחתי רק  את הסכום המגיע לי מהמעטפה, שקל לא יותר" הוא הצטדק.

"עכשיו תתמודד אתה עם אמיר העשיר", סיים.

"עשיר או לא זה לא משנה" הרעמתי עליו. "היה מגיע לו עשרת אלפים שקלים עד השקל האחרון! בגללך נהיה בלאגן והוא עוד חושד בי שאני 'עובד' עליו ומנסה לגנוב אותו"!

"בלאגן בלאגן זה לא מעניין אותי. אני מסודר עכשיו, ואתה תחפש מאיפה להביא את שאר הכסף" הוא הגיב בקרירות לא אופיינית.

"רק תחשוב שוב לפני שאתה לוקח הלוואה ושוכח לשלם וגם בוחר בי כבלדר להעברות כספים לבעלי חוב אחרים. המשך ערב מצויין" אמר בקול יבש וניתק את השיחה.

"אני פשוט המום" סיפרתי לאשתי מה שקרה.

עוד לא ידעתי איך להציג בפני אמיר את הנתונים. בקושי השגתי את העשירייה הזו, והכסף 'לא גדל אצלי על העצים' כמו שנהוג לומר. "בזיעת אפיך תאכל לחם" מתקיים אצלי כפשוטו.

מיגו דלהד"ם

"למה שלא תתבע את ארי בחזרה"? שאלה פרלה בתמימות. "מניין לך שהוא צודק? אולי הוא סתם מנצל את האמון שיש לך בבני אדם"?

"הלוואי שזה היה כל כך פשוט" נאנחתי. "יש לו 'מיגו' ואין לי איך להוכיח שהוא לא צודק".

"יש לו חבר במערכת המשפט"? לא הבינה אשתי.

"לא לא" עניתי מבודח, זה היה החיוך הראשון שהעליתי על פניי בשעתיים האחרונות.

אשתי היא ילידת ספרד, וישנם ביטויים מהשפה ששגורים לה על הלשון עד היום. לקחו לי כמה שניות להבין את ההיקש שהיא עשתה בין המונח התלמודי 'מיגו' לבין המילה 'אמיגו' בספרדית, שפירושה הוא – חבר.

"הגמרא כתובה בשפה הארמית, התרגום של המילה 'מיגו' היא 'מתוך', כלומר יש טענת-הגנה בסגנון: 'אם הייתי רוצה לשקר – הייתי בוחר בשקר מוצלח יותר, חזק יותר, יעיל יותר'".

"שקר חזק ויעיל" חזרה אשתי כהד.

"הכוונה" ניסיתי לפרט יותר: "בעולם המשפט וההלכה של הגמרא, לפעמים אדם נמצא במצב שבו הוא יכול לשקר בקלות ולטעון טענה מסוימת שתזכה אותו לגמרי, אבל במקום זאת הוא בוחר לטעון טענה אחרת, פחות חזקה, שהיא דווקא אמת או פחות נוחה לו".

"במקרה שלנו: ארי יכול היה לטעון שאין לו מושג מה היה במעטפה, את אותה מעטפה שהבאתי הוא העביר, ואז: או שאני אשם בהעלמות הכסף, או שדווקא אמיר משקר והוא סתם מחפש לנצל אותי ולקבל עוד תוספת על החוב".

"ריבית דריבית" היא הסבירה.

"אבל ברגע שארי הודה בכך שהוא לקח את האלפיים הללו, טבעי והגיוני להאמין לו שאני אכן חייב לו. כי למה שימציא סיפור כזה אם יכול היה להתחמק בדרך אחרת קלה יותר. את מבינה"?

"יותר נכון, זה בעצם טענת להד"מ" נזכרתי פתאום.

"מה, לא היה מה??" תמהה פרלה.

"היות שאין לי מי שיעיד על כך שבכלל שלחתי אותו להעביר את הכסף, עקרונית הוא יכול היה לטעון שלא שלחתי אותו אף פעם ומה אני רוצה ממנו בכלל. קוראים לזה טענת להד"מ = לא היו דברים מעולם" (ראה ש"ך חו"מ סי' קכה ס"ק כא ששליח שיכול לטעון להד"ם נאמן שהמשלח חייב לו).

"אתן לך שוב דוגמה מתחום אחר" גירדתי בראשי.

"אם חוקרים אנשים שנחשדו בגניבה של סכום כסף גדול, ולמרות שאין תיעוד וראיות אחד הנחקרים מודה 'הייתי במקום בזמן שמתאים לגניבה – אבל לא גנבתי…'"

"אהה" פרלה הריעה: "הוא היה יכול לומר שהוא בכלל לא היה שם, וחסל סיפור"!

"בדיוק" נהניתי.

"בשפה פשוטה יותר", מצאתי את עצמי ממשיך להסביר, למרות שהיה נראה שהיא הבינה מצוין: "אדם שרוצה לשקר כדי להרוויח משהו, בוחר בדרך כלל את השקר הכי חלק, כזה שהכי קשה לסתור. ברגע שהוא בחר דווקא בגרסה שמצריכה ממנו עוד הסברים, זה סימן חזק מאוד לכך שהוא לא ממציא וטווה עלילות שקר, אלא פשוט אומר את האמת שלו – וזו סברא חזקה להאמין לו".

"זה אומר שבעצם ארי נאמן בטענה שלו, ואנחנו צריכים לדאוג להפרש הסכום שחסר לאדון אמיר".

"נכון" בבת אחת נעגמו פני בחזרה. מלהט ההסבר, שכחתי כבר למה התחלנו בדיון.

"דבר ראשון הייתי ממליצה לעדכן את אמיר בהתפתחויות" היא הזכירה לי.

"כן" השבתי שחוח. "מקווה שהוא יתן ארכה להחזר".

החוב שלא נגמר

החלטתי לדבר עם אמיר פנים אל פנים. הוא היה קשוח בהתחלה אבל אחר כך התרכך. כנראה הבין את הסיטואציה אליה נקלענו. הוא נתן לי ארכה של עוד חצי שנה להחזיר.

"עוד לא סיימנו, אבל בינתיים אנחנו נפרדים  כידידים, מה שנקרא" אמרתי תוך שהוא מושיט לי את ידו ללחיצה.

במחשבה לאחור, יתכן שארי עשה את מה שעשה כי לא ראה אופציה אחרת להשיג את החוב שנשכח ממני. בפועל, נשארתי עם נזק זמני – עוד אלפיים ש"ח חוב, אבל אני מקווה שלפחות לעולם הבא אגיע נקי ללא רבב חוב.

[עריכה: ש. מלומד ©️]

נ.ב. שמות האנשים והמקומות בדויים