התשלומים היקרים לא מגיעים
"עליית רביעי, שבע מאות ושבעים שקלים פעם שנייה", הכרזתי בקול מעל הבימה.
"אלף!" הציע ר' אברהם, יהודי מבוגר מנכבדי הקהילה.
"עליית רביעי, אלף שקלים פעם ראשונה", הכרזתי כשעיניי סוקרות את כל הקהל.
"עליית רביעי, אלף שקלים פעם שנייה", את הפעם השנייה והשלישית אני תמיד חוזר לאט יותר, כדי לאפשר למתמודדים נוספים להשמיע את קולם.
"עליית רביעי, אלף שקלים פעם שלי.." כמו תמיד – זה עבד! קטעו אותי בהצעה גבוהה יותר.
"אלף מאה!" הציע ר' מיכאל, יהודי שמגיע להתפלל כאן רק בשבתות ובחגים.
"עליית רביעי אלף ומאה שקלים פעם ראשו.."
"אלף מאתיים" הציע ר' ראובן. ראיתי את הניצוץ שנדלק בעיניים שלו, ומשהו בלב שלי – כבה.
"עליית רביעי אלף ומאתיים שקלים פעם ראשונה".
"עליית רביעי אלף ומאתיים שקלים פעם ש-נ-י-ה", אמרתי בניסיון למתוח את הזמן.
"עליית רביעי אלף ומאתיים שקלים פ-ע-ם ש-ל-י-ש-י-ת, ז-כ-ה ה-מ-ת-נ-ד-ב", אמרתי בקול אך בלי חשק.
החלפתי מבט עם ר' שמוליק, הגבאי השני. מבט של הסכמה בלית-ברירה בעיניו תוך שהניע את ראשו כאומר 'נו, מה נעשה?!'.
הרגשתי שמשהו בקול שלי הפך להיות פחות-חגיגי אחרי שראובן קנה את העלייה באלף ומאתיים שקלים. השתדלתי לתקן את זה במכירת העליות והמצוות הבאות.
לא, זה לא שעיני צרה חס ושלום בראובן שיזכה בעלייה, ממש לא. הבעיה היא שהוא זוכה בעלייה מן ההפקר.
אני ושמוליק, הגבאי השני, רגילים כבר להתחמקות של הרוכשים מהתשלום. ב'ימים נוראים' ובחגים, הניגונים והאווירה העילאית של החגים מעוררים את ליבם של האנשים והם מתנדבים בסכומים גדולים, אבל כשהחג נגמר וההתרגשות מתפוגגת – מתנדף גם החשק לשלם.
הניסיון לימד אותנו כי מיד במוצאי החג – צריך לשחזר באופן מיידי את רשימת רוכשי המצוות, ולפנות אליהם בסמיכות, כאשר רישומו של היום עדיין שורה עליהם.
אצל ראובן זה סיפור אחר לגמרי. בכל פעם בה היינו מנסים לברר איתו בעדינות מה קורה עם התשלום, הוא היה כמעט נעלב.
"מה אתם לא מעריכים את מה שאני עושה"?!
אחרי כמה פעמים, כשראה שאנחנו לא זוכים להבין לְמה ירמזון מילותיו, הוא הסביר, "אני מסייע תמיד בקניות האוכל לקידוש שעורכים בבית הכנסת, וגם עוזר לארגן לפני ואחרי, זה אמנם בהתנדבות, ולא ביקשתי שכר על זה אבל אם נעריך את התשלום על זה – אני חושב שאני עדיין עושה דברים כאן בהתנדבות הרבה מעבר למה שאני צריך לשלם על העליות לתורה שרכשתי!".
ניסינו להסביר לו את חוסר ההיגיון בדבריו, "אתה לא יכול להחליט שאתה מקזז לעצמך סכום שלא סיכמנו עליו מראש! אם היית מסכם מההתחלה, כי העזרה שלך לבית הכנסת היא תמורת תשלום – היה על מה לדבר. אבל בדרך כלל אנשים שעוזרים בדברים כאלה זה בהתנדבות אמיתית, לא כזו שנועדה לכסות על התחייבויות אחרות שלהם. מה פתאום שבית הכנת יפסיד את דמי קניית העליות בגלל הסכם-עמי שכזה?!"
"אתם לא רוצים שאסייע יותר בקניות לקידושים"? הוא שאל בכעס.
"אז לא צריך"!
"לא לא לא" ניסיתי להרגיע אותו, "העזרה שלך אכן מסייעת ומוערכת ביותר! רק צריך לחשוב מה לגבי התשלום על העליות".
חלפו יותר משנתיים מאז השיחה ההיא, וכמעט כל העליות שולמו על ידי הרוכשים, חוץ מהעליות שמיודענו ראובן היה רוכש.
הפעם, זו הייתה עלייה יקרה, אלף ומאתיים שקלים זה לא סכום שרוכשים אצלנו בכל יום, וכשראובן החליט להתמודד עליה זה כבר היה מוגזם מבחינתנו לגמרי.
שתקנו, אבל אחרי שלושה שבועות ראובן החליט להתמודד גם על עליות 'יקרות' נוספות, וזה כבר היה משהו שלא יכולנו לעמוד בו.
שמוליק, הגבאי השני כזכור, החליט לערב בסוד-העניין את רב בית הכנסת.
הפיתרון של רב בית הכנסת
"התאפקתי לא לגלות לרב את זהות המתנדב" אמר לי שמוליק, "ובסוף הרב נתן לי פתרון מבריק".
"מה הפתרון"? שאלתי בסקרנות, "אולי הרב אמר שעדיף לוותר על העזרה של ראובן? או שהוא ישיג לנו מימון נוסף לבית הכנסת"?
"לא ולא" נענע שמואל את ראשו לשלילה.
"הרב יעץ לי, שנצטרך לסכם עם יהודי שבדרך כלל כן מתמודד על הרכישות היקרות האלו, כמו ר' אברהם, או ר' עזריאל.."
"או ר' דוד" קטעתי אותו.
"נכון, וגם ר' יורם" המשיך שמואל, "בקיצור צריך לסכם מראש עם מישהו שכאשר ראובן מתחיל להתמודד – יקום אחד מאלה שנסכם איתו, ויציע מחירים גבוהים יותר עד שר' ראובן יפרוש. לפני כן נסכם עם המתמודד הפיקטיבי על סך אותו הוא באמת יתחייב לשלם, נמוך בהרבה מהסכום אליו יגיע בהתמודדות מול ר' ראובן".
"יפה" הגבתי, "אבל אם מישהו ירצה להתמודד גם הוא, מה נעשה אז"?
"מה הבעיה?! מקסימום – הוא ירכוש אותה במחיר גבוה יותר, ובאמת ישלם!"
"זה גאוני"! סיכמתי בחדוה.
"ואיך זה לא נחשב גניבת דעת"? שאלתי פתאום.
"הנחת היסוד היא שמותר להערים על מי שמשקר וגונב" ציטט שמוליק את הרב, "זו הלכה שנפסקה בשולחן ערוך לגבי מוכס [=זכיין גביית מכס עבור המלך] שגובה מיסים מוגזמים ולוקח את ההפרש לעצמו – מותר להערים ולהסתיר ממנו את הרכוש כדי שלא יצליח לגנוב מאיתנו (שוע"ר הלכות גזילה וגניבה סט"ז). לפי זה מותר להערים על אדם שעושק את קופת בית הכנסת, אתה מבין?!" הנהנתי כהסכמה.
הגבול של עשיית דין לעצמך
כך חלפה לה כמעט שנה. התרגיל עבד ור' ראובן הצליח 'לקנות' רק עליות בסכומים נמוכים. האמת, קצת הופתעתי שהוא לא הבחין במתרחש, אבל שמחתי.
בדרשת שבת-מברכים של חודש אלול, הרב שילב מעשה מהגמרא (ברכות ה, ב) על רב הונא. הכרתי את הסיפור, אבל נחמד להקשיב שוב.
"לרב הונא היה אריס [=פועל שעובד בשדה בתמורה לאחוזים מהיבול] שהיה גונב ממנו שוב ושוב מהיבול, הרבה יותר מהחלק שהיה מגיע לו ליטול בשכרו. במקום להתעמת איתו בבית הדין, החליט רב הונא לא לשלם לו את השכר שסיכמו, מתוך הנחה ברורה שהאריס כבר לקח בעצמו את שכרו עם אחוזי-דיבידנדים גדולים.
אחרי תקופה אירע לרב הונא נזק כלכלי גדול. ארבע מאות(!) חביות יין שלו החמיצו בבת אחת. רב הונא הבין שמדובר ברמז מהשמים שעליו לתקן משהו במעשיו. הוא ערך 'חשבון נפש' מדוקדק ולא מצא פגם בעצמו. כיון שהוא היה כל כך בטוח שמשהו לא-תקין אצלו ולכן 'נענש' בהפסד משמעותי כל כך, הוא פנה לחבריו התלמידי חכמים וביקש מהם לעזור לו למצוא מה עליו לתקן בהנהגתו.
החברים איתם התייעץ היו כנים וישרים איתו, ולמרות שלא היה להם נעים, אמרו לו בפירוש: "רב הונא, האמת היא שאריס כזה הוא גנב, אבל גם ההימנעות שלך מלשלם לו את השכר שסיכמת איתו – הופכת אותך ל'קצת גנב'. אם יש לך טענות על ההתנהלות שלו – תתבע אותו לבית הדין ואל תעשה דין לעצמך".
רב הונא בענוונותו קיבל את דברי חבריו.
"הגמרא מתארת את הנס שאירע לרב הונא אחרי שהוא תיקן את העניין", הסביר הרב בפאתוס, "כל חביות היין שהחמיצו – הפכו בחזרה ליין! ויש גירסא בגמרא שמסבירה שהנס היה שהחומץ – שמחירו זול בדרך כלל, התייקר מאוד ורב הונא לא הפסיד כלום מכך שהחביות הפכו לחומץ.
"לומדים מכאן", המשיך הרב, "שגם אם יש לאדם איזו מריבה עם חבירו – אל תעשה 'דין' לעצמך, אלא תנהג לפי הכללים, או 'לפי הספר' איך שהדבר נקרא".
שמעתי את זה ושקעתי בהרהורים. האם מה שאנחנו עושים לר' ראובן זה לא נקרא 'קצת גנב' כמו המעשה עם רב הונא?!
אחרי התפילה ניגשתי אל הרב, הזכרתי לו את ההצעה שלו לר' שמואל, איך להתנהל מול ר' ראובן, ושאלתי האם זה לא דומה קצת לסיפור שהרב סיפר עכשיו בדרשה.
"המממ.. מעניין", אמר הרב כשהוא חופן את ידו בזקנו.
אחרי כמה רגעים של מחשבה הוא הוסיף, "אני חושב שיש קצת הבדל. רב הונא סיכם עם האריס שהוא ייתן לו את הענפים והזמורות בתמורה לעבודתו, ולמעשה הוא לא נתן לו אותם. אמנם היה לו תירוץ טוב שהאריס גנב ממנו מהיבול בשווי פי-כמה מהשכר שסוכם עימו, אבל זה לא שינה את העובדה שרב הונא לא עמד בהסכם שלו מול האריס. לעומת זאת במקרה של בית הכנסת, הגבאי בסך הכל שומר על קופת בית הכנסת בכך שמונע מהרוכש הלא-ישר מלקנות עליות בלי לשלם. בשביל דבר כזה לא צריך להגיע לבית הדין". הנהנתי בהבנה והודיתי לרב.
[עריכה: ש. מלומד ©️]
נ.ב. שמות האנשים והמקומות בדויים
