דירה למסירה בהזדמנות

כולל הגיל השלישי

"אספר לכם היום סיפור אמיתי שהגיע לפתחם של רבנים מורי הוראה לא מזמן" אמר הרב. זקפנו אוזניים בסקרנות.

לא, אנחנו לא בחורי ישיבה, אך לומדים כמעט באותה מתכונת. ישובים סביב שולחן ארוך, בראשו יושב הרב ומלמד אותנו דעת תורה. אנחנו שייכים לדור אחר. יצאנו לפנסיה, ומאז אנחנו קשישים, או בשפה מכובסת "בני הגיל השלישי".

עוד לפני שיצאתי לפנסיה, ידעתי שאהיה חייב למלא את היום שלי בתוכן. אני לא רוצה להזדקן מהר מידי. אני זוכר יום אחד את הבת הצעירה שלי חוזרת מטיול שנתי במהלכו הם סיירו במוזיאון הילדים בחולון. "אבא, היינו במקום מעניין שמסביר איך נראה העולם בעיניים של המבוגרים".

"המדריכים שם הם בעצמם אנשים מבוגרים, נכון"? שאלתי.

"נכון" אמרה בהתרגשות. "היא הסבירה לנו שהדבר הכי חשוב זה לעולם לא להפסיק ללמוד ולא להפסיק לעבוד. זה מה שמשאיר אותי צעירה", אמרה בצטטה את הקשישה שהדריכה אותן. "היא היתה נראית מאוד חיונית עם רוח צעירה, כנראה שיש אמת בדבריה", סיכמה.

האמת, התחברתי. גם אם אותה גברת דיברה על לימודי-חול, ועבודת הדרכה באותו מוזיאון איננה עבודת קודש במובן הפשוט של המילה – אני בוודאי יכול לעשות זאת בלימוד תורה וחיי נצח. ללמוד ולהעמיק בתורתנו הקדושה. "ברוך אשר בחר בנו".

כשהגעתי לגיל הרלוונטי, התחלתי לחפש את עצמי. התברר לי, שהרבה לפני אותה מדריכה – הגה הרבי את הרעיון וייסד את ארגון 'תפארת זקנים' – לתת מקום מכובד לדור המבוגר ולהבין שבתקופה הזו של החיים ישנן מעלות שלא קיימות בתקופות מוקדמות יותר. בניגוד למה שאנשים נוטים לחשוב, דווקא בתקופה הזו של החיים יש לאדם הזדמנות להשיג מטרות שלא יכול היה להגשים בשנים הראשונות בהן היה טרוד בעבודה ובמרוץ החיים.

כבר 20 שנה אחרי הפרישה לגמלאות, אני זוכה להשתתף בקביעות בלימודים, יום אחר יום. למעט מקרים חריגים, תודה לה' אני לא מחסיר אף פעם. הלימוד יוצק תוכן ומשמעות לחיי. ובכלל, זאת הזדמנות מצוינת לחוות חיי חברה פעילים, מעבר למה שקורה בבית הכנסת, שם כמעט תמיד אנשים ממהרים ואין להם פנאי.

הרב שמוסר את השיעור משתדל תמיד לאתגר אותנו בשאלות מהעולם המעשי. הפעם הוא פתח בסיפור מרתק שהתרחש בארץ ישראל לפני זמן לא ארוך:

עיזבון גר הצדק

"היה יהודי ששכר דירה באיזור חרדי. המשכיר ענה לשם ר' אברהם בן אברהם אבינו".

"גר צדק כמובן", העיר אחד המשתתפים. הרב הנהן בראשו לאישור.

"ר' אברהם היה אדם ערירי שלא הספיק להתחתן ולהביא ילדים לעולם. יום אחד הוא חלה במחלה ממארת ונפטר כעבור זמן קצר, לא עלינו. השוכר – השתתף כמובן בלוויה, ואף ערך חלוקה של ש"ס משניות בין המשתתפים המועטים, לעילוי נשמת המנוח.

"בחלוף חודש, השוכר הבין שאין לו בעצם למי לשלם את השכירות. לר' אברהם לא היו קרובי משפחה ואף אחד לא דרש תשלום. כך הוא חי בדירה במשך חמישה חודשים. יום אחד, דפק בדלת ביתו אדם שענה לשם דונלד, 'אני אח של ג'יי, סליחה של אייברהם, איך שהוא קרא לעצמו, ואני היורש החוקי של הנכס. אני מתכנן למכור את הדירה בזמן הקרוב'.

"זה נפל על השוכר כרעם ביום בהיר. היה ברור לו שכיון שעל פי תורה אין לר' אברהם יורשים – הוא זכה בדירה מן ההפקר.

"הוא החליט לא לוותר על הזכות הזו. מאותו יום, כל קונה פוטנציאלי שבא לראות את הדירה, השוכר שיתף אותו בכך שעל פי תורה הדירה שייכת לו. 'תבין, דונלד, האח הגוי, לא יורש את ר' אברהם גר הצדק עליו השלום. אם תקנה ממנו את הדירה – אתה גוזל אותי, אני בעל הדירה האמיתי' הבהיר ללקוחות העתידיים.

"כיוון שמדובר באזור של אנשים שומרי תורה ומצוות, הקונים הפוטנציאליים האמינו שהם אכן עלולים להיכנס לבעיה, ובאו לברר האם דברי השוכר הללו נכונים.

"מסתבר שדונלד לא היה 'בור ועם הארץ', והוא הסביר ללקוחות "שעל פי ההלכה היהודית 'דינא דמלכותא דינא', ואי אפשר להתחמק מזה"! קבע בפסקנות של מי שיודע.

"מה שהוא לא ידע" אמר הרב בהנמיכו את קולו, "שבענייני ירושה, לא אומרים 'דינא דמלכותא דינא' (ב"י חו"מ סי' כו, רמ"א סי' שסט בסופו, וראה בסי' רפה ס"ד). אתם מבינים?" הנהנו בתגובה.

הרב נתן לנו שהות של כמה דקות, לנסות לשער בעצמנו מה הכיוון של ההלכה.

"בהרגשת ניצחון השוכר פנה אל כמה רבנים וביקש מהם לנסח לו פסק שלפיו הדירה שייכת רק לו מדין תורה. מהר מאוד הוא התאכזב כשהורידו אותו אל קרקע המציאות.

"זה אמנם נכון שבירושות רק חוקי ההלכה קובעים, לא חוקי המדינה, אך השוכר לא זכה בדירה, כיון שבעת מגוריו בדירה הוא ידע כל הזמן שיום-יבוא והיורש החוקי יגיע ויסלק אותו מהנכס".

"אהה" תפסתי פתאום, "בעצם השוכר לשעבר היה מודע לכך שהוא יכול פתאום להיות מופתע – או מקרובי הגר שנפטר, או מהאפוטרופוס הכללי שהיה בודק למי שייך הנכס".

"יפה" הסכים איתי הרב. "בעצם, גם כשהחליט שזכה בנכס, הוא לא התכוון לזכייה גמורה. אם ככה, ברגע שהגיע אחיו של הגר כיורש חוקי – על פי תורה כבר אין לו שום בעלות על הדירה, ואפשר לקנות מהאח הגוי".

מציאה במסדרון

הסתיימו שעות הלימוד בכולל, ויצאתי ביחד עם ר' יאיר חברי הישיש, לכיוון הבית.

"תראה דוד איך אנחנו הולכים, כמו זקנים" אמר לי יאיר בעודנו מדדים במסדרון לכיוון היציאה. הרמתי עיניים בהפתעה, רק אז ראיתי את הקריצה בעיניו. צחקתי צחוק קל. "רצית לשמח אותי קצת, אה"? כמעט כל פעם שאנחנו הולכים יחד, אני רוטן על כך שהרגליים כבר לא מתפקדות כמו פעם. הפעם הוא הקדים אותי, ובהחלט עזר לי להמשיך בראש מורם יותר.

"הופל'ה, מה זה"? רק דיברתי על ראש מורם, ויאיר הצביע לכיוון הרגל שלי. הוא התכופף באיטיות והרים משם דף כלשהו.

"דוד, זה שלך אולי"?

"רגע, אני ארכיב את משקפי הקריאה שלי" אמרתי.

"לא צריך" הוא הפטיר, "זהו שטר של 200 שקלים חדשים".

"אוהו, כן זה שלי" אמרתי, נזכר איך בבוקר לקחתי את הכסף, במחשבה שאולי אמשיך אחרי הכולל לחנות ספרים. "מעניין איך זה נפל לי מהכיס… שכוייח ר' יאיר, חסכת לי עוגמת נפש".

קיבלתי ממנו את השטר בתודה, הכנסתי לכיס החולצה, והמשכנו בדרכנו.

"ההאפצ'י" פתאום התפרץ לי. "אוי סליחה יאיר, לא התכוונתי להבהיל אותך" אמרתי.

"כשהייתי צעיר, לא חשבתי שיהיה לי אי-פעם עיטוש קולני כל כך… אולי ה' עשה את זה כדי שאשתי תשמע את זה גם כשהיא כבר בקושי שומעת"? הפעם היה תורו של יאיר לצחוק.

שלחתי יד לכיס המכנס, כדי להוציא משם טישו, ופתאום הרגשתי שם עוד סוג של נייר. הוצאתי אותו, וגיליתי שזהו שטר נוסף של 200 ש"ח.

"אוי" אמרתי. "אני לא זוכר שהיו לי 2 שטרות כאלה. כנראה שהכסף שמצאת נפל למישהו אחר".

"של מישהו אחר אתה אומר? אם ככה השטר צריך לחזור אלי" חייך יאיר.

"למה שיחזור אליך"? ניסיתי לרדת לסוף דעתו.

"אני הייתי הראשון שזכה בו" הסביר יאיר, "והרי על כסף לא צריך לעשות השבת אבידה".

"אתה טוען שזה שלך" המהמתי. "אבל גם אם המחשבה שזה שלי הייתה מוטעית, בכל זאת כשהבאת לי את השטר – כבר ויתרת עליו, ואני זכיתי".

"אני זוכר" אמרתי, "שלמדנו במשנה (בבא מציעא ט, ב), מעשה שלעניות-דעתי מתקשר לכאן: אדם שראה מציאה בעודו רכוב על בהמה. הוא ביקש מחברו שהלך ברגל, שיתן לו אותה. אם חברו הרים אותה כדי לזכות בה לעצמו – היא שלו. אבל אם הולך הרגל נתן אותה לרוכב ואחרי רגע נמלך ואמר: 'אני הראשון שזכיתי בה כי אני הרמתי אותה ראשון מהקרקע' – המציאה שייכת לרוכב".

"למה"? ניסה יאיר להיזכר.

"כי הוא הרים אותה בשביל הרוכב, לכן היא שייכת לרוכב. כשהמציאה כבר אינה בידו – הוא לא יכול להתחרט ולבקש להשאירה אצלו".

"אהה" המהם יאיר באכזבה, אך התעשת לאחר כמה שניות ואמר: "אבל רגע, אצלנו זה קצת שונה. לא אתה ביקשת שארים את השטר, אני הראשון שהרמתי, ורק אז שאלתי אותך האם זה שלך, לא כך היה?"

מיששתי את השטר בידיים מהססות. האם אני אמור להשיב אותו ליאיר?

השארתי אותו בינתיים בכיס. פסענו כמה דקות בשתיקה. רק כשכבר היינו קרובים לבית של יאיר, וכמעט נפרדנו כל אחד לכיוון הבית שלו, נזרקה בי תובנה פתאום: "רגע" קראתי בהתרגשות: "זה כמו הסיפור עם ר' אברהם הגר"!

"מה פתאום דוד, מה קשור הסיפור של הגר המנוח למה שקרה לנו"? חשב יאיר בקול.

"קשור ועוד איך, כשהרמת את השטר, הייתה לך מחשבה דומה למחשבה שהייתה אצל השוכר לשעבר בראש" הסברתי בהתלהבות, מנופף באגודלי.

"מה, נהיית קורא מחשבות"? צחק יאיר.

"אני רק משער" צחקתי בחזרה.

"תסכים איתי, שכאשר הרמת את השטר, לא היית 'סגור' על כך שאתה מתכוון לזכות בו עבור עצמך, נכון ר' יאיר?! ויש לי ראיה שאני צודק – שהרי שאלת אותי אם זה שלי, כך שלא היית בטוח בעת ההגבהה שזו מציאה כשרה עבורך. גם אם היו אלו רק שברירי שניות של מחשבה – לא תכננת לזכות בו לעצמך בפעולת ההגבהה, הלא כן?!"

"מממ… עכשיו אני מבין" הנהן יאיר בראשו. "אתה צודק. תתחדש על השטר" הוא קרץ בפעם השניה להיום, ונפרדנו בידידות.

[עריכה: ש. מלומד ©️]

נ.ב. שמות האנשים והמקומות בדויים