הצמח המטפס

הצמח הנדיב

"מה נזכרת עכשיו" שאלתי בהיתממות, יודע בעצמי שהוא לא נזכר עכשיו, אלא פשוט באו מים עד נפש.

כבר לפני שנתיים הזהיר אותי דור. הוא ראה איך הגעתי במרץ אוחז בידי שתילי צמח-מטפס קטנים.

"אה, שַשִֹי"? הוא שאל בהרמת גבה, "אני מקווה שאתה לא הולך לכסות לנו בצמחייה את כל הבנין" אמר בשעשוע.

"לא" צחקתי בקול. "אני רוצה להעשיר את החצר שלי בצמחים יפים, שהם גם הולכים לטפס, אבל לא על כל הבנין אל תדאג" טפחתי על שכמו.

"אין לי בעיה שיטפסו אצלך, רק שלא יסתירו לי את הנוף מהחלון" נופף מולי דור באצבעו.

הוא גר בדיוק קומה אחת מעלי, כך שיכולתי להבין את החשש. אבל הרגעתי אותו. "עד שהצמח יגיע לחלון שלך, עדיאל שלי כבר יהיה בר מצוה, נראה לי. וגם אז, עוד נדבר".

עדיאל המדובר רק עשה אז תספורת ראשונה של גיל 3, ובאמת חשבתי שיחלוף לפחות עשור עד שהצמח יטפס גבוה כל כך. דור נפרד אז ברוגע, או כך לפחות היה נראה לי, ואני המשכתי בהכנות לשתילה.

הזמן חלף ביעף, נהניתי מהצמחים הפורחים בחצר, ולאט לאט, הם באמת גדלו והתפשטו לצדדים ו…גם למעלה. כשהעלה הראשון הציץ לו בחלון, דור הגיע אלי כועס. "הבטחת שהצמח לא יסתיר לי את הנוף" הוא אמר.

"אל תדאג" עניתי, "זה לא כל כך נורא. אתה מקבל קישוט לחלון בחינם".

"עם כל הכבוד לקישוט, אמרתי לך מראש שאני לא מעוניין בו" השיב דור בקול רוגז, "עכשיו תבוא אתה לקצוץ את הענפים האלה".

"אני לא אקצץ לך את הענפים" אמרתי בשלווה. "אם זה מפריע לך – תטפל בזה בעצמך"! הוא הלך משם בשקט זועף.

אחרי כמה חודשים, הוא בא אלי שוב: "אני כבר לא יכול לסבול את העלים האלו! אתה חייב לקצוץ אותם, הם אמנם לא מכסים לי את כל החלון אבל זה פשוט מטרד מציק"!

"אני לא חייב" עניתי.

"יודע מה" הוא ביקש בייאוש: "לפחות תשאיל לי את המזמרה שלך?! אני כבר אעשה את זה".

"נראה לך שאני סומך עליך שתדע להשתמש במזמרה בלי להרוס לי אותה"? שאלתי בלגלוג.

"אז מה אתה מצפה שאעשה"? שאל בחוסר אונים.

"אני לא יודע, וזה גם לא ענייני".

"עניינך ועוד איך" הוא כעס. "להתראות בבית הדין".

כשהוא אמר בית הדין, חשבתי קצת, והחלטתי שאני לא מחכה שהוא ילך. אני אפנה ראשון לרב. "כשהרב ישמע את הגירסה מהצד שלי, הוא ינטה לדעתי" כך חשבתי.

בסוף, אשתי שכנעה אותי להזמין אותו ללכת יחד לרב. "במקום שכל אחד ילך לרב אחר, ותהיה לכם עוד סיבה לריב" היא קרצה… נמלכתי בדעתי וקראתי לו לבוא איתי. לפחות בנוגע לזהות הרב – היינו תמימי דעים.

בין "גירי דיליה" לנזק שבא מאליו

ישבנו בחדר הלימוד של הרב. הצגתי את הטענות שלי בביטחון: "כבוד הרב, כשהעצים היו קטנים הם לא הזיקו לאיש. הצמיחה היא תהליך איטי, ובשביל דור זה נזק שבא מאליו לאחר זמן. האם אני חייב לעצור את הטבע מלגדול רק כי דור החליט שהנוף שלו נפגע?"

הרב הרהר קמעא. לאחר מכן הוא פתח את השולחן ערוך בסימן קנ"ה והצביע על דברי המחבר והרמ"א (סל"א ואילך): "תראה אדון ששון", הוא אמר בקולו השקול: "ההלכה מבחינה בין נזק ישיר, מה שנקרא 'גירי דיליה' – כמו חץ שנורה מידך – לבין נזק שקורה מאליו עם הזמן. אם היית נוטע אילן גדול שחוסם לדור את האור מיד, היית חייב לקצוץ ולשלם. אבל כאן, נטעת שתיל קטן בחצר וכשהוא צמח לגובה – זה נחשב 'נזק הבא מאליו', ועל הניזק להרחיק את עצמו".

"נו!" קפצתי ממקומי, "אז צדקתי! דור הוא זה שצריך לקחת מזמרה ולעבוד, לא אני".

המחסום המדיני

"קפצת מהר מדי למסקנה", חייך הרב, "יש כאן עוד רובד. החוק האזרחי בארץ ישראל (חוק המקרקעין סעיף 51) קובע שבעל העץ חייב לשאת בהוצאות טיפול בענפים שמפריעים לשכן. הנקודה היא, שאם החוק הזה יוצר 'מנהג', גם ההלכה מתחשבת בו".

הקשבתי בריכוז. ראיתי גם את דור מכווץ את עיניו. אבל לא ממש הבנתי איך החוק יכול ליצור 'מנהג'.

'האם זה קשור למוצא שלי, אשכנזי או ספרדי, מה הקשר למנהג'? תהיתי לעצמי.

הרב המשיך להסביר, שהפוסקים האחרונים כותבים שכדי ש'מנהג' יחייב גם הלכתית, הוא צריך להיות "מנהג פשוט בכל המדינה".

"במקרה שלכם" המשיך הרב, "כיון שאתם מתגוררים בין אנשים חרדים האמונים על דיני התורה, כמדומני החוק הזה לא הפך למנהג המדינה במקומכם, וממילא אינו מחייב אתכם על פי ההלכה. ודין התורה, כאמור, הוא שאם הנזק לא קרה בשעת המעשה – האחריות על הניזק".

המזמרה והלב

ראיתי איך פניו של דור התכרכמו, ואני לעומתו, חזרתי הביתה עם תחושת ניצחון קלה. אך אז נזכרתי פתאום בסיפור מהגמרא (בבא בתרא ס, א) על ר' ינאי:

לפני רבי ינאי הגיעה תביעה על אדם שענפי אילנו היו נוטים לרשות הרבים. רבי ינאי ביקש להשהות את פסק הדין למחר.

בלילה שלח רבי ינאי אנשים שיקצצו את האילן שגדל בחצרו הפרטית, למרות שקיבל הסכמה על כך משכניו. למחרת, כשבא לפניו שוב הנתבע, הורה לו רבי ינאי: "אתה צריך לקצוץ את אילנך!". אמר האיש: "הרי גם לכבודו יש אילן שנוטה לרשות הרבים". ענה לו רבי ינאי: "לך וראה, אם קצצתי את שלי – קצוץ את שלך, ואם לא קצצתי את שלי – אל תקצוץ את שלך".

אני זוכר שכאשר שמעתי את הסיפור הזה בפעם הראשונה, לא הבנתי – למה מלכתחילה לא חשב רבי ינאי שעליו לקצוץ את אילנו? בזמנו, הרב הסביר לי, שר' ינאי חשב שהעוברים ושבים נהנים מהצל של העץ. אך לבסוף, כשראה שבני רשות הרבים תובעים מאדם אחר לקצוץ את האילן – שלח שיקצצו קודם גם את שלו. כשניסיתי להבין מדוע הוא לא אמר ביום הראשון לבעל הדין: לך קצוץ את שלך ואחר כך אקצוץ את שלי? חשבתי שזה כדי לקיים מה שאמר ריש לקיש: 'קשוט עצמך ואחר כך קשוט אחרים'. רבי ינאי הבין, שאם הוא רוצה להורות לאחרים איך לנהוג, הוא חייב קודם כל לוודא שהחצר שלו נקייה מכל רבב.

'אצלי המצב הפוך', אמרתי לעצמי, 'אמנם אני הצודק, ודור הוא זה שצריך לטפס ולקצץ, אבל האם זה הופך אותי לשכן טוב? האם הלגלוג שלי על המזמרה היה במקום?'

כשהגעתי לבניין, ראיתי את דור, שהספיק להגיע לפני, עומד בחצר, ומביט למעלה בייאוש על העלים המטפסים כנגד חלונו.

"דור," קראתי לו. הוא הסתובב, מופתע. "שמע, אמנם לפי הדין, זה העניין שלך לטפל בזה. אבל…" עצרתי לרגע, "השכנות שלנו חשובה לי יותר מהצדק. אני מעדיף לא להסתתר מאחורי סעיפי השולחן ערוך. המזמרה אצלי במחסן. בוא, אני עולה על הסולם עד לגובה החלון שלך, ואתה תכוון אותי מלמעלה מה בדיוק מה מפריע לך".

"תודה שָֹשִֹי", הוא אמר בשקט, נראה מופתע מהתפנית.

באותו רגע הבנתי שגם אם "קשוט עצמך" בסיפור של רב ינאי התייחס לקיצוץ ענפים פיזיים, אצלי זה היה קצת יותר רוחני – לקצץ קצת את הגאווה שלי.

בסוף, הנוף שנשקף מחלונו של דור השביע את רצונו. וגם 'הנוף שלי' היה נראה הרבה יותר יפה כשידעתי שהשכן מעליי חזר לחייך.

[עריכה: ש. מלומד ©️]

נ.ב. שמות האנשים והמקומות בדויים