סיבוב שלישי גלידה

ציפייה ואכזבה

יש אנשים שכלפי חוץ נראה שהכל זורם להם בחיים. ויש… כמוני למשל. טוב, לא תמיד זה היה כך. כשהייתי ילדה כולם גמרו עלי את ההלל. הייתי מוקפת משפחה אוהבת וחברות. כשגדלתי, מצאתי במהירות עבודה טובה עם הרבה סיפוק ופידבק חיובי. הייתה לי מין תחושה כזו: 'רותי – תמיד הכל מסתדר לה בחיים'.

מתי הרגשתי שמתחיל להיות לי תקוע בחיים?! כשחיפשתי את החצי השני שלי להקים את ביתי. אז התחלתי לחוש מה זה 'חוסר מזל'.

היו לי הצעות רבות, אך שום דבר לא הגיע לכדי גמר. עד שמשהו כבר התקדם לשלב של פגישות – גם זה לא הלך. אחרי 5 שנים ב'שוק-השידוכים', סגרתי סוף סוף עם בחור. אך השמחה לא נמשכה זמן רב. הנישואין לא עלו יפה. הספינה עלתה עד מהרה על שרטון והחבילה התפרקה.

לקחו לי עוד 10 שנים כדי לאסוף את השברים ולנסות להתחיל מחדש.

הפרק השני

כבר הייתי בת 40+. כעת הרגשתי בשלה מספיק עם עצמי לצאת שוב לחיים, לפתוח פרק שני.

זכיתי גם לראות איך הקדוש ברוך הוא מכוון ומוליך אותי ממש יד ביד.

בתוך חצי שנה חשתי שסוף מצאתי את מה שהיה חסר לי.

הצלחת נשברה בפעם השנייה. בסימן טוב ובמזל טוב.

הוא היה במצב דומה לשלי, גרוש ללא ילדים, וגם הוא תלה תקוות בקשר החדש.

המלצה של חברות טובות שלי, שהיו בסטטוס דומה, הבהירו לי שהסכם-ממון זה 'חובה' לפני נישואין שניים. ביקשתי מהחתן המיועד, והוא הסכים בשמחה.

למי שלא נמצא בעולם המושגים הזה זה אולי נשמע מסובך, אבל הרעיון של הסכם ממון הוא מאוד פשוט: להסדיר את היחסים הכלכליים הנגזרים מהחתונה. אצל זוג צעיר בנישואין ראשונים בדרך כלל אין רכוש עצמאי שצריך להסדיר, אבל כשמגיעים לנישואין שניים – זה בדרך כלל בשלב בוגר יותר של החיים כאשר לכל צד יש גם רכוש עצמאי, כל אחד רוצה להגן על הזכויות שלו, למקרה של פרידה או פטירה חס וחלילה.

התפללתי כל כך הרבה – שהפעם ילך הכל כשורה. התרגשתי מאוד לראות את השמות 'יואב ורות' מתנוססים יחד בהזמנה אמיתית. בשעה טובה התחתנו בשמחה כדת משה וישראל.

קיוויתי שהעובדה שחיכיתי זמן רב כל כך למצוא את החצי השני, תסייע בידי שלפחות אזכה לזרעא חייא וקיימא בזריזות. לפחות היה לי מזג-צעיר, לדעתי. התפללתי לחבוק ילד במהרה.

חודש חלף, וגם זה שאחריו ואחרי אחריו. התקווה נכזבה בכל חודש מחדש. עברו 3 שנים ולא נראו חדשות טובות באופק.

פרידה כואבת

יום אחד, זה דוקא היה יום מעונן, אך הבשורה נפלה עלי כרעם ביום בהיר.

לא, לא קשור לחיים חדשים באופק. קיבלתי שיחת טלפון ממספר חסוי. "שלום, זה אדיר מהמשטרה, אני מדבר עם רותי?" השבתי בחיוב, לא ממש מזהה להיכן הכיוון לוקח אותי. "בעלך יואב, נפגע בתאונת דרכים. הוא כרגע מחוסר הכרה. עבר החייאה וכרגע בטיפול נמרץ".

השעות הבאות עברו עלי כמו בסרט אימה. התברר שזו הייתה תאונת שרשרת. מאוחר יותר שמעתי איך ברדיו תיארו את זה כעוד ידיעה דרמטית חולפת. עד ראיה סיפר: "זה היה נראה כמו דומינו. הרכב לידי עצר בפתאומיות, שמעתי חריקת בלמים מאחוריו, אבל מיד הגיע הדף מאחור עוד לפני שנעצר הרכב לחלוטין. נשמעו קולות של 'בומים', זכוכיות התנפצו לכל עבר על הכביש. ריח חרוך מילא את האוויר, ותוך כדי צפירות היסטריות הדהדו מסביב"…

ההחייאה עזרה ליואב לזמן מה, היה נראה שנשמתו שבה אליו, אך אחר כך הוא היה מורדם ומונשם. ניסו להחזיק אותו בכוח בחיים.

אחרי קצת יותר מיממה של תפילות, הרופאים הרימו ידיים. קראו לי להיפרד ממנו. אלו היו רגעים קשים ביותר.

אחר כך הכל עבר מהר, בקשת סליחה, טקס יציאת הנשמה, וידוי, שמע ישראל, חברה קדישא, הלוויה ושבעה כואבת.

קיבלתי הרבה תמיכה ועידוד. בני המשפחה הקרובה הגיעו לנחם, איחלו שאקום מהשבר ועוד אדע חיים חדשים ויפים. היו גם מעטים שלא ניסו לעודד ולייעץ אלא רק להביע אמפתיה.

בסוף הכל נגמר, אחרי השבעה הגיעו השלושים ו-אין ברירה, חייבים לחזור לשגרה.

עם השגרה, באו תחושות קשות. הרהורים שונים על 'למה דווקא לי זה קרה', ו'איך אני צומחת מכאן מחדש'. מחשבה ילדותית עברה בראשי, אם בעלי היה חייל וחלילה נופל בקרב, לפחות זה היה נחשב על קידוש ה', הייתי מקבלת תמיכה וחיזוק מכל עם ישראל, אבל פה הוא 'סתם' נגמר בתאונה טראגית.

'אלו שטויות', ניערתי את המחשבות ממוחי, 'הקדוש ברוך הוא מנהל את העולם ומחליט איזה מסלול יעבור כל אחד בחיים, מה יקרה לו ואיך זה יקרה. עצוב שהוא הלך ככה צעיר, ולא השאיר אחריו זכר. אבל אם הוא מסתכל עלי מהשמים עכשיו, בוודאי הוא ישמח שאני לא אשקע בדיכאון, אלא אמשיך בחיים עד כמה שניתן'.

שאלת הירושה

כשכבר חזרתי לסדר יום שגרתי, קלטתי בכמה דברים טכניים אני צריכה לטפל: בבנק, בביטוחים, בהסדרים מול חברות שונות. יום אחד נזכרתי פתאום בהסכם הממון אותו ערכנו לפני הנישואין. בהסכם כתבנו שאני לא יורשת אותו. אבל התברר לי שלפי החוק הישראלי, במצב כזה בו הוא נפטר ראשון ואין לו ילדים – אני היורשת.

לא ממש ידעתי מה זה אומר מבחינה הלכתית. למען האמת, גם לא נראה שמישהו התעניין ברכוש שיואב השאיר אחריו. ההורים שלו לא היו בחיים, ומשפחה לא הייתה ממש מעורבת.

פניתי לרב שאני מכירה וביקשתי להיפגש כדי שיבהיר לי את ההגדרות ההלכתיות למצב שלי.

הרב הסביר לי שעל פי החוק – אכן אני היורשת. "הבעיה היא שעל פי הלכה – אישה לא יורשת את בעלה, בפרט שאתם כתבתם הסכם ממון שבו את מוותרת על כל מה שאת זכאית לו על פי הלכה, כמו מגורים בדירה שלו ומזונות, אין לך זכות בהם" (רמב"ם הלכות נחלות פ"א ה"ח).

"אבל אין לו מישהו אחר שיירש אותו, לא"? ניסתי להבין.

"על פי הלכה, כשאדם נפטר בלא ילדים – אביו יורש אותו, ואם אף הוא אינו בין החיים, יורשים אותו הבנים של אביו, כלומר האחים של המנוח או הצאצאים שלהם.."

"וככה זה הולך אחורה לכל הדורות"? שאלתי.

"אכן כן" הבהיר הרב. "על פי תורה אין מצב כזה שליהודי אין מישהו שיירש אותו, כיון שהוא צאצא של יעקב אבינו ובוודאי יש לו יורש. רק גר צדק יכול להיחשב כאדם שאין לו יורשים" (שו"ע חו"מ סי' רעו ס"א).

"זה אומר שהרכוש שייך לאחות היחידה של יואב?"

"אכן כן" אמר הרב בפעם השנייה.

"אילו החוק במדינת ישראל היה כמו במקומות אחרים בעולם, שכאשר אין קרוב משפחה ידוע המדינה מלאימה את הרכוש, היה מותר לך לקחת את הירושה מדין 'זוטו של ים' (=ממון שאין לו דורש), שהרי היורשים האמיתיים על פי תורה (שאיננו יודעים מיהם) לא היו מקבלים את הכסף מהמדינה. אבל במקרה שלך – את חייבת להעביר את הכסף ליורשים על פי תורה" (ראה ספר חידושי רבי שלמה, היימן, ח"א כתבים ותשובות סי' ח).

כאב מציל

כשאני מסתכלת על זה היום, חמש שנים אחרי, עם שני ילדים מתוקים שה' חנן אותי בהם, אני מבינה שכסף זה לא הכל בחיים.

אני זוכרת שאז – היה לי ממש קשה עם הדבר הזה. חשבתי שחרב עליי עולמי.

אבל 'האדם חושב והאלוקים צוחק' אמר החכם. במבט לאחור ידעתי כמה זה היה נכון. לוּ הייתי נשארת בדירה של יואב ע"ה, היה לי קשה לצאת ולפתוח את הפרק השלישי והמוצלח של חיי. דווקא ההתנתקות הזו הביאה לי את ההתחברות הבריאה שבה אני נמצאת היום.

[עריכה: ש. מלומד ©️]

נ.ב. שמות האנשים והמקומות בדויים