האם להעיר לבעל-קורא

א. הירושלמי – מחזירין בטעות

בתלמוד ירושלמי מסכת מגילה (ד, א) איתא: "שאין התרגום מעכב כו'. אע"ג דאת אמר אין התרגום מעכב, טעה - מחזירין אותו".

לכאורה יש ללמוד מכאן בקל וחומר, ומה אם בקריאת התרגום שאינו מעכב – מחזירין את הקורא כשטעה, כשטעה במקרא עצמו על אחת כמה וכמה. כך הבין ערוך השלחן (או"ח קמב ס"א) מפשטות דברי הירושלמי (ע"פ הכסף משנה, הלכות תפילה פי"ב ה"ו).

בהמשך הירושלמי (הלכה ה) מבואר עוד: "טעה בין תיבה לתיבה מחזירין אותו, א"ר ירמיה לרבי זעירה ועבדינן כן ואדיין את לזו, אפילו טעה בין 'אם' ל'ואם' מחזירין אותו".

ומפרש הפני משה: "טעה בין תיבה לתיבה, כגון כבש כשב וכיוצא בזה, מחזירין אותו שיקרא כמו שכתוב".

כלומר, רבי ירמיה מעיד שאכן כך נהגו שהיו מתקנים את הקורא שיקרא כדבעי.

הקרבן העדה הוסיף ופירש: "ועבדינן כן, שמלבינין אותו ברבים ומגיה אותו על שגגותיו".

יש לציין שהוספת הקרבן העדה "שמלבינין אותו ברבים" כדי לתקן טעותו, אינה מוכרחת בפשט הירושלמי.

ב. הטעם שמחזירים אותו

הרמב"ם בהלכות תפילה (פי"ב ס"ו) כתב: "קרא וטעה אפילו בדקדוק אות אחת מחזירין אותו, עד שיקראנה בדקדוק".

הכסף משנה על המקום מביא את דברי רבינו מנוח שמסביר מדוע הדקדוק כל כך חשוב: "והר"ר מנוח כתב מדאמר בפרק חלק (סנהדרין דף צט, א) כל האומר כל התורה מן השמים חוץ מדקדוק אחד הרי זה בכלל כי דבר ה' בזה, דכיון שבדקדוק אחד יש לו שורש גדול, צריך שלא יניח הנד ולא יניד הנח, ולא ירפה החזק ולא יחזיק הרפה". הובאו דבריו בבית יוסף (או"ח סי' קמב).

מכך שהכסף משנה מביא כמקור לדברי הרמב"ם את רבינו מנוח המבסס את דבריו על הגמרא בסנהדרין העוסקת באדם הכופר בדקדוקי התורה, יש מקום לומר שהבין בדברי הרמב"ם שאין המדובר כאן במי שטעה בשוגג בדקדוק הקריאה, אלא במי שידוע לנו מכבר שמזלזל בדקדוק המקרא ולדעתו אין הבדל בין קריאת 'כשב' ל'כבש' לדוגמא, אבל טעות בקריאה שנובעת משגגה מחמת בורות ולא בזדון, לא על זה מיירי הרמב"ם.

זאת ועוד, כיון שהכסף משנה מציין את הירושלמי כמקור לדברי הרמב"ם, נראה שלפי הבנת הכסף משנה בדברי הרמב"ם כך יש מקום לפרש גם את הירושלמי (דמיירי במזלזל בזדון), ודלא כהבנת קרבן העדה שמחזירים אותו גם על "שגגותיו".

ג. ספר המנהיג – שלא לבייש

הטור (או"ח סי' קמב) כתב בשם ספר המנהיג: "אם טעה הקורא או החזן המקרא אותו, טוב שלא להגיה לו על שגגותיו ברבים, שלא להלבין פניו, דאף על פי שטעה בה, יצא ידי קריאה, דאיתא במדרש שאם קרא לאהרן 'הרן' יצא".

בהגהות והערות על הטור שנדפסו במהדורת 'שירת דבורה' (או"ק א) הובאו גרסאות נוספות לטעויות של הקורא בתורה שאין להעיר עליהן: "בכת"י – קרא לאהרן 'הרן', 'חרון', יצא, ובדפוס מנטובה 'הרן', 'הרון'". וסיימו "וכנראה צ"ל כבכת"י".

מכל הגרסאות הללו עולה שמדובר גם בטעויות שמשנות את המשמעות, שכן 'הרן' ו'אהרון' הם אנשים שונים (הרן היה אחי אברהם), ובפרט לפי גרסת הכת"י 'חרון', שהיא מילה אחרת לחלוטין מ'אהרן', ובכל זאת כתב ספר המנהיג שלא לתקן את שגגותיו.

לאחר שהביא הטור את דברי ספר המנהיג, הביא גם את דברי הרמב"ם הנ"ל (פי"ב ס"ו) שאפילו אם טעה "בדקדוק אות אחת מחזירין אותו, עד שיקראנה בדקדוק".

ד. ביאור שיטת הטור

ויש להקשות מדברי הטור עצמו לעיל (סי' קמא) שהביא מה שכתב אביו הרא"ש "ומה שנהגו האידנא ששליח ציבור קורא, פירש אדוני אבי הרא"ש ז"ל לפי שאין הכל בקיאין בטעמי קריאה, ואין הציבור יוצאין בקריאתו, והוא בעיניו כיודע, ואם לא יקראוהו אתי לאינצויי עם שליח צבור, לכך תקנו שיקרא שליח צבור שהוא בקי בקריאה".

מדברי הרא"ש עולה ברור שאם הקורא טועה, לא יוצאים ידי חובה. ומכך שהטור הביא את דבריו בסתם, נראה שפוסק כמותו. ואם כן, כיצד יתיישבו הדברים עם מה שהביא להלן (סי' קמב שם) בסתם את דברי ספר המנהיג שלא מחזירין את הקורא כשטעה?

הבית יוסף (סי' קמב) מתרץ קושיה זו בשני אופנים: "ויש לומר כי זה בדיעבד, ודברי הרא"ש לכתחילה. עוד יש לומר, כי זה שכתב בעל המנהיג הוא בטעות שאין בו שינוי ענין, ודברי הרא"ש בטעמים שהם פירוש הפסוק". כלומר, דברי המנהיג הם בדיעבד ודברי הרא"ש הם בלכתחילה. או שדברי הרא"ש שלא יצאו ידי חובה (וממילא מחזירין אותו) היינו בטעות המשנה את העניין, והמנהיג שכתב שלא מתקנים אותו היינו בטעות שלא משנה את העניין.

הב"ח (שם א) מעיר שהתירוץ השני אינו מכוון: "והאי שינויא ליתא, דבעל המנהיג ודאי בכל טעות קאמר שיצא, מדכתב בסתם ולא חילק".

בפשטות נראה שהבית יוסף והב"ח (שם) הבינו שלדעת הטור, הרמב"ם (שכתב שמחזירין אותו) וספר המנהיג (שכתב שאין מחזירין אותו) חולקים זה על זה.

אולם על פי דברי הכסף משנה הנ"ל אפשר לומר שבעצם אין כאן מחלוקת, אלא שהרמב"ם דיבר על מי שטועה מתוך שמזלזל בדקדוקי התורה, ואילו ספר המנהיג מדבר על הטועה בשגגה. חלוקה זו מתיישבת גם עם לשון ספר המנהיג "שלא להגיה לו על שגגותיו", היינו טעויות מחמת שגגה ולא מחמת זלזול.

גם בלא הסבר זה, כתב הב"ח שם שלמעשה נוהגים כדברי ספר המנהיג ולא כהרמב"ם: "והכי נהוג כבעל המנהיג, דלא כהרמב"ם, מיהו דוקא בדיעבד, אבל לכתחילה צריך לחזר אחר שליח ציבור הבקי בקריאה וכמו שכתב הרא"ש ופשוט הוא וכן כתב בכתבי מהרא"י בסימן קפא מביאו בית יוסף".

וכאמור הב"ח מדגיש שאפילו בטעות המשנה את המשמעות אין מחזירים.

[ולהעיר שהערוך השלחן (סי' קמב ס"א) כתב שדברי ספר המנהיג מכוונים רק כשמדובר בטעות בטעמים, ולא בטעות של שינוי עצם המילה. אך נשמטו ממנו דברי הב"ח הנ"ל שספר המנהיג לא חילק ובכל אופן לא מחזירים, מפני הלבנת פנים. ואפשר שלא היו בפני ערוך השלחן כל הנוסחאות הנוספות שבדברי המנהיג. וע"ע בפרי מגדים (אשל אברהם ס"ק א) שדן מתי קריאת 'הרן' במקום 'אהרן' נחשבת שינוי, והו"ד במשנה ברורה (שם ס"ק ד)].

ה. הכרעת השולחן ערוך והרמ"א

בשולחן ערוך (או"ח סי' קמב ס"א) הכריע להלכה כדברי הרמב"ם: "קרא וטעה אפילו בדקדוק אות אחת מחזירין אותו". והרמ"א בהג"ה הדגיש: "ודוקא בשינוי שמשתנה על ידי זה הענין, אבל אם טעה בנגינת הטעם או בניקוד אין מחזירין אותו, אבל גוערין בו" [וע"ע כף החיים או"ק א-ב, שיש חשיבות על פי הסוד לדקדוק גם בטעמים].

למרות שהשולחן ערוך הכריע בבירור כהרמב"ם, הנה כדי לא לאפושי מחלוקת, אפשר לומר שאין כאן בהכרח סתירה לדברי ספר המנהיג שאין להלבין את פני הקורא בתורה ברבים, כי אפשר לבאר שהנפסק בשו"ע שצריך להחזיר את הקורא בטעות, זהו דווקא באופן שאין חשש להלבנת פנים, אבל כאשר יודעים שזה יגרום להלבנת פנים, כגון נער בר-מצוה הטועה בקריאתו, או מי שכבר מכירים בו מהעבר שנעלב כאשר מעירים לו, בזה גם השולחן ערוך יסכים שאין להעיר.

חשוב לזכור שהלבנת פנים ברבים היא איסור דאורייתא ועליה אמרו "נוח לו לאדם שיפיל עצמו לתוך כבשן האש ואל ילבין פני חבירו ברבים" (סוטה י, ב. וראה תוספות שם ד"ה נוח. שערי תשובה לרבינו יונה שער ג אות קלט. פר"ח על הרמב"ם יסודי התורה פ"ה ה"ב, ולא כהמאירי ברכות מג, ב, סוטה שם), ואילו קריאת התורה היא דרבנן (וע"ע קובץ תחומין חל"ה עמ' 470).

ו. מעשה רב – הנהגת אדמו"ר הרש"ב

בספר אוצר החסידים ארץ הקודש (אשכנזי יוסף, עמ' 469), מביא בשם הרב יעקב לנדא, שבהיותו קורא בתורה אצל הרבי הרש"ב, לא העיר לו ברבים גם על טעות המשנה את המשמעות כדי שלא להלבין פניו:

"בשבת פרשת ויחי, באחת השנים, קראתי בתורה במניינו של הרבי, וטעיתי בשני מקומות. בשעת מעשה התעלם הרבי מטעויותיי, אולם בעת הסעודה הצביע עליהן בפניי: א: קראתי: 'מטרף בני, עלית', תחת: 'מטרף, בני עלית'. תיבת 'בני' מוסבת על יהודה ולא על יוסף. ב: קראתי: 'וייראו אחי יוסף', תחת: 'ויראו אחי יוסף'. האחים ראו את יוסף, ולא חששו ממנו. מדובר אם כן בטעויות המשנות את הפשט, ובכל זאת עבר עליהן הרבי בשתיקה, כדי שלא לביישני".

את הנהגת הרש"ב לפי עדותו של הרב לנדא ניתן להסביר לפי מ"ש הב"ח שנהגו כספר המנהיג, או לפי ההסברים הנוספים שהצעתי לעיל שגם דברי הרמב"ם והשו"ע שמחזירים אותו לא נאמרו אלא בטעות הנובעת מזלזול בזדון, או במקום דליכא בושה.

לסיום ראוי להעתיק שוב את דברי הב"ח הנ"ל שאף שהמנהג כדברי ספר המנהיג לא להעיר על מנת שלא לפגוע ולהלבין את פני הקורא, "מיהו דוקא בדיעבד, אבל לכתחילה צריך לחזר אחר שליח ציבור הבקי בקריאה וכמו שכתב הרא"ש ופשוט הוא". וכ"כ ערוך השלחן (שם ס"ה), וסיים, שאם אין קורא שיודע לקרוא בטעמים ובדקדוק כדת וכהלכה בשבא נח ונע בדגש וברפוי - "כיצד יעשו, אחד מביט בחומש ולוחש אחריו בהספר תורה, דבאין ברירה שאני".

ז. מסקנה למעשה

כשבעל קורא טועה בקריאתו, גם אם מדובר בטעות שיש בה שינוי משמעות, אם יש חשש סביר להלבנת פניו ברבים אין להעיר לו בשעת הקריאה, אבל אחר כך ביחידות יש להסב את תשומת לבו לטעותו, ולכתחילה ישתדלו למנות בעל קורא שמדקדק בקריאה כנדרש.