משלוח מנות שעבר עליו הפסח

ההפתעה בחזרה לשגרה

על הפסקת האש הזמנית, שמעתי רק במוצאי שביעי של פסח, כמו רוב שלומי אמוני ישראל שאינם גרים בסמיכות למרחב-מידע-של-גוי במהלך החג.

קיבלתי את הבשורה ברגשות מעורבים. מצד אחד, חיכיתי כבר לשוב לשגרה. מצד שני, באותה נשימה של הפסקת האש – הודיעו על חזל"ש מיידי. מחר חוזרים ללימודים. לי, כגננת זה נפל כרעם ביום בהיר.

אני בסך הכל בת 23. זו השנה השלישית שלי במקצוע. אין לי גן שלי, אני עובדת כ'גננת סבב', כלומר בכל יום בשבוע – אני בגן אחר מגני הרשת. מרוצה מאוד מעבודתי, ונדמה לי שגם הגננות שעמן אני עובדת.

"איך אפשר לעבור בבת-אחת מאפס למאה"? שאלתי עכשיו את אימי. לא היה לה הרבה מה לענות, חוץ מלהצביע על ערימות כלי הפסח, שמחכות לעוד יד שתסייע באריזתן.

"אני מקווה שעם כל ההתרגשות מהחזרה לעבודה, תקדישי אנרגיות גם לעזור לי לסגור את הפסח, כי דֵי בניתי עלייך".

"אני יודעת" עניתי בחצי חיוך.

כבת זקונים למשפחה שמארחת הרבה את הזוגות הצעירים שכבר פרחו מהקן המשפחתי, אני משתדלת לעזור במה שנצרך. "אני מקווה שגם יישאר לי זמן להחליט מה אני עושה עם הילדים מחר".

אבי הרים את עיניו מהרשימות אותן מילא במרץ. הוא רגיל לערוך במוצאי החג, את כתיבת כמויות המוצרים שצרכנו במהלך החג, טיפים ורעיונות ייעול שנצברו במהלך החג – כהיערכות לפסח הבא עלינו לטובה, באם לא נזכה ח"ו לחגוג בירושלים הבנויה.

הוא הסתכל עלינו והמשיך את השיחה מאיפה שעצרנו. זה הפתיע אותי כי חשבתי שהוא מרוכז ברשימותיו. "בעצם, היה לכן נתק מהעבודה מערב חג פורים עד עכשיו, נכון"?

"כן, ממש ככה" השבתי בהפתעה. "אני לא יודעת אם הילדות זוכרות עוד את התחפושות שלהן, או ששכחו כבר. בכל אופן, אנחנו הגננות צריכות לעשות רענון נהלים לילדות, הן צריכות להסתגל מחדש. גם אם הן רק בגיל 5, נדרש איפוס כדי להתרגל למסגרת… מקווה שאספיק לתפוס כמה שעות שינה היום כדי להתחיל הכל ברגל ימין" אמרתי לסיום, "זה יהיה נחמד".

"בהצלחה" השיבו הוריי, ופנינו להמשיך בארגון ואחסון הפסח.

בבוקרו של אסרו-חג, הכרחתי את עצמי לקום, מזכירה לעצמי שישנן נשים רבות שנאלצו להמשיך לעבוד כרגיל, גם בתקופת המלחמה. לא לכל אחת יש את הפריבילגיה שלי – להנות מחופש בבית. אני גם לא נאלצתי לערוך שיעורים במרחב-קולי או GOOGLE-MEET מוזר. אמרות רבות מברכות על החזרה לשגרה סוף-סוף, ואני מקווה שאני אצליח להיכנס לשגרה במלוא המרץ ואפילו ליהנות ממנה בעז"ה.

ההתרגשות והדילמה

"וואיי! אני לא מאמינה למראה עיני"! גיליתי על השולחן במטבח הגן משלוח-מנות ארוז יפה, עליו כתוב באותיות יפות על פתק מעוטר:

"לאסתר הגננת המשלימה והמושלמה! פורים שמח! באהבה, מהילדות וההורים בגן תקוה".

עלה לי חיוך ממשחק המילים המתוחכם מושלמה-משלימה…

המשלוח היה נראה מושקע ממש. התרגשתי מאד לגלות שההורים זכרו אותי. כאמור, זוהי כבר שנה שלישית שלי בעבודה הזו, ואף שנה לא חשבו שאולי מן-הראוי להשקיע גם בגננת רוטציה.

אמנם אני מקבלת אותו באיחור של חודש, אבל המשלוח עדיין קיים. כנראה ביום האחרון של העבודה הביאו את זה בשבילי, וכיון שלא הייתי – פשוט השאירו את המשלוח בגן, מתוך מחשבה שבימים הבאים אראה אותו. אף אחד לא שיער כמה זמן המשלוח היפה הזה יחכה בגן. וכנראה בתוך כל הבלבול ששרר אז, אף אחד לא זכר לעדכן אותי על זה.

עם כזו פתיחה, היה לי הרבה יותר קל וכיף להתחיל את היום, נראה לי שהמוטיבציה הזו בהחלט עזרה גם לי וגם לילדות לעבור את היום הראשון בקלות.

כשחזרתי הביתה עם המשלוח, בדיוק אחי הנשוי ראובן, קפץ הביתה לקחת משהו ששכח אצלינו בפסח.

"מה, יש לכן ימי-תשלומין לחג פורים?" שאל בחיוך.

חייכתי לעומתו וסיפרתי לו בכמה מילים.

אבל הוא במקום לשמוח איתי, מיד שאל: "עשית מכירת חמץ"?

מכירת חמץ כללית מול מכירה אישית

"מממה זאת אומרת"? לא ממש הבנתי. "אבא עושה מכירת חמץ עבור כולם, לא"?

"בעיקרון כן" הוא ענה, "בטח לך, שאת עדיין תחת חסותו. אבל השאלה היא אם הוא כלל גם חמץ שנמצא במקום העבודה שלך, אולי עליו היית צריכה לעשות מכירת חמץ בנפרד"!

הרגשתי שאני מתכווצת. "רגע" ניסיתי להבין. "אם החמץ הזה לא כלול במכירה – זה נחשב חמץ שעבר עליו הפסח"? שאלתי ברעד.

הוא הנהן בשקט.

הלכתי מהר לחפש את אבא שלי. הוא לא הבין מה פתאום נזכרתי לשאול אותו עכשיו על כך.

"האמת שעשיתי מכירת חמץ רק על הבית". "איפה עוד חשבת להחביא חמץ"? צחקנו צחוק קל שפוגג קצת את המתח שלי, נזכרת איך כשהיינו ילדים, טקס בדיקת חמץ היה מלווה במשפטים משעשעים כמו: "בואו נראה איפה החבאתם לנו ביסקוויטים, אולי מתחת לכרית של אבא?!".

סיפרתי לו על משלוח המנות שנמצא רק היום בבוקר.

"האמת שלא עמד לי בראש בכלל שאני צריכה לעשות בדיקת או מכירת חמץ בגנים שבהם אני עובדת, כי אני תמיד מביאה רק אוכל מועט לעצמי, ואת זה לא השארתי שם".

"גם אם היית משאירה" ציין אחי, "בטח זה לא היה אכפת לך כמו המשלוח היפה הזה".

"נכון" הסכמתי איתו.

הרגשתי שאני חוזרת לאווירה של המגילה, 'ונפשי בשאלתי', "יכול להיות שעברתי בעצם על איסור 'בל יראה ובל ימצא' במהלך כל ימי החג, בגלל משלוח המנות הזה שקיבלתי בלי לדעת"?

"ואם אכן כך, יש למשלוח המנות הזה דין 'חמץ שעבר עליו הפסח'", הוסיף אבא.

"כלומר שתצטרכי לבער את המשלוח היקר" טרח ראובן להבהיר.

"אתם ממש מוסיפים שמן למדורה. אני מרגישה כאילו שהלב שלי עכשיו הוא החמץ שנשרף".

הם צחקו לרגע. אך מיד השתתקו כשראו את פני המדוכאות.

"רגע", אמר ראובן בקול של ידען, "מי אמר שהמשלוח הזה היה שלך כבר במהלך החג, הרי לא זכית בו, לא לקחת אותו בידייך בכלל, נכון?!"

"ראובן", העירה לו אמא, "אתה לא רב, וזה שאלות לרבנים, אז בבקשה אל תתערב"!

היא הייתה נחרצת ולא רציתי להתערב לטובתו, כדי שלא אכשל ח"ו בכיבוד הורים. דווקא אבא יצא להגנתו. "את צודקת, ובכל זאת זכינו שראובן שלנו הוא תלמיד-חכם לא-קטן בכלל". מזווית העין ראיתי שראובן חזר לעצמו.

אבא שלי הוסיף, "זה נכון שאת לא עשית שום פעולה במשלוח מנות כדי לזכות בו, אבל הניחו לך אותו על השיש שמיועד לשימוש הגננות, כך שהוא מקום ששייך לך קצת, והגן נחשב 'חצר-המשתמרת'. הגן הוא מקום סגור וכשיש משהו, בפרט משלוח מנות מכובד, עם פתקית – אף אחד לא יגע בו, כך שזה שייך לך כבר מערב חג פורים" [אמנם ראה שוע"ר סי' תמו ס"ה, ובמקור חיים בהקדמה לסי' תלא].

"רגע, האם אין איזו מכירת חמץ שהרב הראשי עושה לכל מי ששכח?" שאלתי בניסיון אחרון להציל את השי המכובד שלי.

היו כמה רגעים של דומיה. הרגשתי שעליתי כאן על משהו.

"לא, לא נראה לי שזה מספיק" אמר אבי בקול את מה שחששתי לשמוע.

"למה"? הקשה ראובן.

"שמעתי פעם שכדי שהמכירה של החמץ תהיה אמיתית, היא צריכה להיות כמו מכירה רגילה. לא תמצא באף מסחר שאדם קונה מוצר מבלי לדעת היכן הוא ואיך ניתן ליצור קשר עם בעליו".

"לא הבנתי", נכנסה אמא לדברים.

"אדם שלא עשה מכירת חמץ בעצמו ולא השאיר את פרטיו האישיים אצל הרב" הסביר אבא – "לא יכול לסמוך על המכירה הכללית שעושה הרבנות הראשית. זאת מכיון שהגוי לא סומך דעתו לקנות את חמצו של יהודי שאין לו שום דרך להשיג אותו ולא את החמץ שרכש. הגיוני, לא?!". הנהנו בהסכמה.

שריפת החמץ שבלב

אבא חייג אל הרב. הרב האזין בקשב ושאל האם יש לי תא ששייך לי בגן המדובר, שבו אני מאחסנת את חפציי.

"לא, אין לי מקום מסוים".

הרב בירר האם אני מביאה איתי מדי-פעם חמץ לגן.

השבתי בחיוב.

"תראו, חובת הבדיקה היא קלה יותר במקרה שלכם, כיון שזה לא מקום שבאופן קבוע יש לך בו חמץ [שוע"ר סי' תלג סי"ב ואילך], אבל מחמת שהמקום הזה מיועד לשימוש שלך, מוטלת עלייך החובה לעשות בדיקת וביעור חמץ שם, ולכן לעניין ההנאה מהחמץ הזה – זה נקרא חמץ שעבר עליו הפסח שאסור בהנאה וצריך לשורפו".

בדמעות הוצאתי את המשלוח היפה למרפסת. שמתי את התכולה בתוך תבנית אלומיניום חד פעמית והדלקתי גפרורים כדי להצית אותו.

"צריך לומר גם 'כל-חמירא'"? שאלתי, מתאפקת לא לבכות.

'תיזהרי שהדמעות לא יכבו את המדורה', אמר לי קול מגחך בתוך הלב.

המוצרים המשובחים התחילו לעלות בעשן, ופתאום קלטתי שבתוך ערימת הכמעט-אפר, יש בקבוק יין. "אולי הוא כשר לפסח"? שאלתי את עצמי. קראתי לאבא, שיעזור לי לחלץ אותו. אבא אמר שבדרך-כלל אכן בקבוקי היין כשרים לפסח, "ואז הצלת לעצמך לפחות משהו אחד".

הוא היטה את הבקבוק לצד, על מנת שיתגלגל מהמדורה הקטנה שלי מבלי להתנפץ. חיכינו שיתקרר קצת ואז גילינו שאמנם התווית התפחמה קצת, אך הבקבוק נותר שלם, ואכן מסומן עליו "כשר לפסח בקבוק חדש".

"הוא גם עכשיו 'מבושל' לכל הדעות" אמר אבא שלי ואני צחקתי.

"עכשיו, כשם שאני מבערת חמץ… כן תבער את כל החיצונים וגו' ותתן לנו לב בשר וגו'"

"אמן"! הרעים קולו של אבא.

"ואני מברך אותך שגם בזכות עוגמת הנפש שעברת, וההתגברות שלך, תזכי בקרוב להשתמש ביין הזה ל'לחיים' בסעודת השידוכים שלך בעז"ה".

"אמן כן יהי רצון, הלוואי" עניתי.

[עריכה: ש. מלומד ©️]

נ.ב. שמות האנשים והמקומות בדויים