מצות רחיים של מכונה

א. טחינה על ידי גוי

בספר מטה יהודה (סי' תס ס"א) דקדק המהר"י עייאש מדברי הפרי חדש שטחינת וניפוי הקמח לאפיית מצות צריכים להיעשות לשם מצווה, וזה לשונו: "בעינן שגם טחינה והרקדה לא יהיה נעשין אלא על ידי ישראל גדול כו', וכן ראינו המדקדקים לעשות מצה שמורה שלא לטחון את חטים אלא בבית על ידי ישראל בריחיים של יד ולא על ידי ריחיים של עכו"ם של בהמות ואפילו ישראל עומד על גביו". כלומר, טחינת החיטים צריכה להיות על ידי ישראל גדול דווקא, ולא על ידי גוי.

החיד"א במחזיק ברכה (סי' תס ס"ג) הביא את דברי המטה יהודה, ותמה עליו מהמנהג המקובל בקהלות ישראל, וז"ל: "מה נענה דברוב קהלות המפורסמות נהגו דמצת מצוה היא משעת קצירה כו' ועם כל זה הטחינה בכל המקומות הוא על ידי עכו"ם, ובגלילותינו לא ראינו שום אחד מהחסידים שמקפיד בזה שתהיה הטחינה על ידי ישראל". ועל מה שדקדק המטה יהודה בדברי הפרי חדש, מעיר החיד"א: "לבי אומר לי דגם הפרי חדש היה פשוט בעיניו כמו שכתבתי [להתיר בנכרי], דאי כמו שכתב מהר"י עייאש היה לו לערער על המנהג", כי בוודאי גם במקומו וזמנו של הפרי חדש היה נהוג כן. אלא שלמעשה לא סמך החיד"א על ראיותיו לדחות את דברי המטה יהודה, והסיק "דיש להחמיר בריחים של יד שהעכו"ם טוחן בידו שיזהר שלא לטחון בכי האי גונא על ידי עכו"ם כיון שהטחינה נטחנת מכח גברא דלא חזי".

בשערי תשובה (סי' תנג אות ח) הביא דברי המטה יהודה וסיים שאף שאין נוהגים להחמיר כן בכל המקומות, מכל מקום "שמעתי שנוהגים כן בארץ ישראל מאן דאפשר ליה בהכי".

אמנם, הט"ז בדיני מצות מצוה (סי' תס ס"ק א) כתב: "נראה לענ"ד דווקא לישה ואפיה אסור על ידי עכו"ם, דבעינן שימור לשם מצה כו', אבל הטחינה של החיטים אין איסור על ידי עכו"ם אם ישראל עומד על גביו כו', והטעם, דעיקר עשיית המצה היא לישה ואפיה, וזה צריך לשם מצוה". כלומר, החיוב שההתעסקות במצה תהיה לשם מצווה היא רק משעת הלישה ואילך, ובכל המלאכות שלפני הלישה נדרשת רק שמירה שלא יבואו החיטים לידי חימוץ אבל המלאכות עצמן אפשר גם על ידי נכרי. המשנה ברורה בביאור הלכה (שם ד"ה אין לשין) כתב שאף שהאליה רבה, הב"ח והגר"א (וכן משמעות הפרי מגדים במשבצות זהב ס"ק א שנשאר בצע"ק על הט"ז) חולקים על סברת הט"ז וסוברים שגם הפעולות שקודם הלישה צריך שיהיו על ידי ישראל לשם מצת מצווה – מכל מקום "מנהג העולם כהיום פשוט כהט"ז להקל בטחינה על ידי עכו"ם שנותן החטים לתוך האפרכסת".

בטעם ההיתר לעשות על ידי נכרי את כל מלאכת המצות שקודם הלישה, ביאר החתם סופר (שו"ת או"ח סי' קכח): "אין שום מצוה בקצירה אלא בשימור לשמה, אם כן השומרה שלא יבוא לידי חימוץ יכוון בשמירתו לשם מצות פסח, ואין לגוי שום עסק בשמירה כי אם בקצירה, וישראל הוא המשמר והמכוון מרישא לסיפא, ולא דמי לשימור מלישה ואילך דבעיא על ידי ישראל דוקא ולא שילוש גוי וישמור ישראל כו' על כן צריך המגבל שיהיה ישראל גדול המכון לשמה, אבל שימור דקצירה אינו אלא שלא יבוא לידי חימוץ במקרה והשומר הוא ישראל המכוון לשמה ולא צריך יותר". כלומר, יש שני חלקים במצוות "ושמרתם את המצות", הא' לשמור את החיטים משעת קצירתם שלא יבואו עליהם מים ויחמיצו – וחיוב זה הוא משלב הקצירה עד הלישה, והב' שההתעסקות בהכנת המצה עצמה תהיה לשֵם מצה ולא חמץ, וחיוב זה חל משעה שמתחילים להתעסק בעשיית המצה ממש, דהיינו משלב הלישה ואילך (ראה שו"ת מגדל צופים ח"ה או"ח סי' כג).

נראה כי בלשון אדה"ז מדוייק החילוק שכתב החתם סופר, וז"ל בהלכות טחינת החיטים (סי' תנג סט"ו) בהגדרת מצוות שמירת המצות: "שימור זה האמור בתורה הוא כשרואה אותה קרובה לבא לידי חימוץ ישמרנה וישתדל בה שלא תחמיץ". ומפרט את דרגות השמירה: "קודם שבאו עליה מים דהיינו קודם הלישה, אין צריך שישמור ישראל את הדגן או את הקמח שלא יבא עליהם מים, אלא כל דגן שבא לפנינו ואין אנו רואין שום חשש חימוץ מותר לטוחנו לפסח", אך "מתחילת לישתה ואילך שכבר באו עליה מים והיא קרובה להחמיץ אם לא ימהר להתעסק בה בידים כו', צריך ישראל בן דעת להתעסק בעסקים הללו לשם מצה אבל לא נכרי".

מכך שבנוגע לשמירה הנדרשת עד הלישה לא כתב אדה"ז שהשמירה צריכה להיות 'לשם מצה', אלא די בכך שיודעים שהקמח לא החמיץ, משמע ברור ששלבי הקצירה והטחינה אינם צריכים להיות לשם מצה, וה'שימור' בהם אינו צריך להיעשות על ידי יהודי. רק משלב הלישה ואילך צריך ה'שימור' להיות לשם מצה, ולכן מאז צריך שהפעולות תיעשנה דווקא על ידי ישראל גדול.

וכך כותב אדה"ז בהלכות אפיית המצות (סי' תס ס"א): "אין אדם יוצא ידי חובתו אלא במצה שישראל בן דעת מתעסק בלישתה ועריכתה ואפייתה לשם פסח, אבל אם באחד מהעסקים הללו נתעסק נכרי או חרש שוטה וקטן כו', אפילו אם ישראל גדול בן דעת עומד עליהם ומלמדם ומזהירם שיתעסקו בה לשם הפסח - אין אדם יוצא בה, לפי שהנכרי אינו שומע בקול ישראל המזהירו והוא עושה על דעת עצמו ואינו מתכוין לשם הפסח, וחרש שוטה וקטן אין בהם דעת לכוין לשם הפסח ואף אם הם אומרים בפירוש שמתכוונים לשם הפסח אין כוונתם ומחשבתם שוה כלום כיון שאין בהם דעת. ויש חולקין על זה כו' שאין צריך כלל שתהא כוונת הלישה לשם פסח כו', והעיקר כסברא הראשונה". כלומר, רק ממלאכת הלישה ואילך צ"ל העשייה עצמה לשם פסח. משמע שהטחינה יכולה להיעשות על ידי נכרי [וע"ע מטה אשר, שרייבר, ח"ג מע' ע. אורח משפט, קוק, סי' קכב עמ' קמג].

וכן פסק בשו"ת באר משה (ח"ז, קונטרס עלעקטריק סימן מט): "אם לא נקצר אלא על ידי נכרים או מכונת קצירה וישראל עומד על גביו, אז גם טחינת הקמח בריחיים של עלעקטרי מהני, ואין שום מעלה להקמח גם אם יטחנו אותם ברחיים של יד, מאחר שנקצר על ידי עכו"ם בישראל עומד על גביו".

ב. ריחיים של מכונה

הרא"ש (פסחים פ"ב סי' כו, הו"ד בטור סי' תנג ס"ד ובבית יוסף שם) מספר, שהמנהג בכמה מקהילות ישראל היה לטחון את החיטים למצות באמצעות מכונות, ז"ל: "נהגו באשכנז ובצרפת לשמרן משעת טחינה לפי שאז מקרבין אותו אל המים שטוחנין בריחים של מים". ובשו"ת התשב"ץ (ח"ג סי' קיז) דן גם כן אודות טחינת חיטים בריחיים של מים והזהירות הנדרשת כדי שלא יחמיצו מחמת המים. ע"כ. מדבריהם עולה, שהמנהג היה לטחון את החיטים באמצעות מכונה, רק שנזהרו שהחיטים לא יירטבו מהמים שהניעו את הריחיים.

גם בדעת המטה יהודה (שם) שכתב בפירוש שהטחינה צריכה להיות רק "על ידי ישראל בריחיים של יד ולא על ידי ריחיים של עכו"ם של בהמות" ומשמע שלדעתו הטחינה צריכה להיות רק בכוחו הישיר של הישראל – הנה המשנה ברורה בביאור הלכה (סי' תס ד"ה אין לשין) העתיק את לשונו והגיה דבריו במוסגר: "שלא לטחון את חטים אלא בבית על ידי ישראל בריחיים של יד [והוא הדין ברחיים של מים]", כלומר שהבין שאף לדעת המטה יהודה שהטחינה צריכה להיעשות על ידי ישראל אין פגם אם הטחינה תיעשה בפועל בכוח בהמה או מכונה רק שהישראל יכניס לתוכה את החיטים (ראה מחזיק ברכה, שם. שו"ת תפלה למשה, לוי, ח"ב סי' י אות ו. ספר זכרון ויען שמואל חי"א עמ' שטז).

אדה"ז, בהמשך לפסיקתו להכשיר טחינה על ידי נכרי, פסק שאפשר גם להשתמש בריחיים של מים ואפילו אם הנכרי יכניס את החיטים לריחיים, וז"ל (סי' תנג סט"ז): "צריך שישראל ישמרם מחימוץ בשעת הטחינה, אבל הטחינה עצמה מותרת אפילו על ידי נכרי כגון ברחיים של יד, רק שישראל בן דעת יעמוד על גביו מתחלת הטחינה עד סופה כו', והוא הדין כשטוחנן ברחיים של מים". כלומר אפשר לטחון את החיטים על ידי גוי או מכונה, רק שהישראל יעמוד על גביהם וישמור שלא יחמיצו.

השדי חמד (ח"ה מערכת חמץ ומצה סי' יג אות ג עמ' 2324 ד"ה ומי יודע אם) מביא דעת כמה מהאחרונים שרצו לחלק בין ריחיים של מים לריחיים המופעלים על ידי קיטור, מפני שחום המנוע ומהירות הסיבוב יכולים לגרום לחמימות יתירה של הקמח והחמצתו, וז"ל: "שאלתי על זה לרב גדול בדורנו יצ"ו וז"ל תשובתו, המאשינין אשר מקרוב באו למדינותינו הטוחנים בכח הקיטור, כבר נשאו ונתנו הרבנים מפני שהכלים מזיעים כו'. אמנם המתירים רבו, לפי שהמכונה המסבבת את כל כלי הטחינה בכח הקיטור היא רחוקה מבית הרחיים, ואופנים יסבו בלכתן את כלי הרחיים את האבנים רק על ידי רצועות של עור, וגם בכל בתי הרחיים יש מוצא להחום גם כן על ידי מכונה לבלתי יתחמם הקמח מרוב מהירות הסבת האבנים הטוחנות וישרף הקמח, ואחר הבחינה נעשה בצק הרבה מהזיעה על ידי רחיים הפשוטים יותר מהרחיים מהאשינין ואדרבה ברחיים הפשוטים יש לו אויר הקר והלח מפני שאינם נעשים בדיבוק גמור שלא יהיה ריוח ביניהם אבל המאשינין נעשו בדיבוק אשר יתלכדו ולא יתפרדו ואין מקום לאויר ליכנס". מדבריו עולה שלדעת רוב הפוסקים אפשר להשתמש גם בריחיים המונעים על קיטור[1].

למעשה, הריחיים של מכונה כיום מונעים על ידי חשמל, והמנוע נמצא בריחוק מקום מהריחיים עצמם ואין כלל חשש חימום יותר מאשר בריחיים של יד.

וראה גם שו"ת אז נדברו (ח"ה סי' לד): "דברחיים חשמלית שבזמנינו לא שייך הנימוקים להחמיר כמו ברחיים קיטורית, שהטעם משום זיעה, או כמו ברחיים של מים הפועל על ידי מכונית של כל השנה דקשה לנקות היטב".

בקובץ פסקי רבי שמואל קמנצקי (פסח, עמ' ט בשוה"ג) הוסיפו עוד שבימינו יש מקום אף להעדיף להשתמש בריחיים המונעות בחשמל: "אדרבה, בריחיים של יד בקל יכול מים או רוק וזיעה ליפול להחיטים משא"כ בריחיים של חשמל שאין יד האדם מגעת לשם לא שייכי חששות הנ"ל, ואם כן יש מקום לומר דריחיים של חשמל עדיף".

יש לציין שמומחים בעלי נסיון באפיית מצות טוענים שקמח מריחיים של מכונה דק יותר ונבלל היטב עם המים, כך שהחשש שיימצא במצות אלו קמח שלא נאפה ויחמיץ במגע עם מים קטן יותר. כלומר, במצות מריחיים של מכונה חשש השרויה קטן יותר. (ועל כן אלה שנאלצים לאכול מצה שרויה, כגון ילדים, זקנים וכדו', יש להמליץ להם להעדיף מצות מריחיים של מכונה. עוד זאת, מצות אלו פריכות יותר ואפשר שיוכלו על ידם להימנע לחלוטין משרייתם במים). (לוח דבר בעיתו תשס"ח עמ' 690 בשם הרב מ"מ גפנר).

ג. הידור בטחינה על ידי ישראל

והנה בדיני שאיבת מים שלנו (סי' תנה סי"ח) כתב אדה"ז: "יש ליזהר לכתחלה שלא לשאוב המים ללישת המצת של מצוה על ידי נכרי (ולא על ידי חרש שוטה וקטן), לפי שמכשירי המצוה הן כמצוה, והלישה של מצת מצוה אינה כשירה כי אם על ידי ישראל (גדול בן דעת) שישמור אותה מחימוץ לשם מצוה, ואף ללישת שאר המצות טוב שישאב ישראל אם אפשר". כלומר, כיון ששאיבת המים שלנו היא 'מכשירי מצווה' של לישת ואפיית המצות, יש הידור שיעשה אותה ישראל גדול בן דעת 'לשמה', ולא לעשות זאת על ידי נכרי.

על פי זה, לכאורה, היה מקום לומר שגם בטחינת החיטים יש הידור, לכתחילה עכ"פ, שתיעשה על ידי ישראל גדול בריחיים של יד או עכ"פ בריחיים של מכונה שהופעלו על ידי יהודי, דמאי גרע משאיבת המים (ראה קובץ דרך תמים, אור יהודה, גיליון ב עמ' 33).

אמנם, בליקוטי שיחות (חי"ז, אחרי ב ס"ה) מבאר הרבי את הסיבה לכך שמכשירי מצוה מסוימים מקבלים את גדר המצוה עצמה, (תרגום חפשי): "מכשירי מצוה, היות שבלעדם אי אפשר לקיים את המצוה מקבלים הם עצמם חשיבות כו'. יותר מכך, אנו מוצאים בירושלמי בנוגע להכנה והכשרה למצוות סוכה ולולב וכיוצא בהן, שהעושה סוכה לעצמו אמר ברוך אשר קדשנו במצותיו וציונו לעשות סוכה כו', וכך גם במזוזה תפילין ציצית וכו'. שההסברה בזה בפשטות היא, היות שהתורה ציותה לקיים מצוה מסוימת שיכולה להתצבע רק על ידי פעולה מסוימת של הכנה, צריכים לומר שגם זה נכלל במצוה (או שהפעולה גופא מקבלת חשיבות מעיו חשיבות המצוה)". ובמקום נוסף ביאר (שם קדושים ד ס"ד): "היכן שהתורה ציותה לעשות מצוה מסוימת שקיומה תלוי בפעולה מוקדמת (וכיוצא בזה), מקבלת גם הפעולה המוקדמת מעין חשיבות וגדר המצוה עצמה, היות שהפעולה היא הכרח (שבלעדיה לא יכולה המצוה להתבצע) הרי זה כאילו ביחד עם הציווי על המצוה ציותה התורה גם על הפעולה". כלומר, כאשר יש הכנות שמוכרחות להיעשות באופן מסוים כדי לקיים מצוה, ההכנות הופכות להיות כביכול חלק מהמצוה שלשמה הן נעשות.

על פי זה נראה לחלק בין ה'הכשר מצווה' שיש בשאיבת מים שלנו לבין 'הכשר מצווה' שיש בטחינת הקמח למצות:

אודות לישת המצה פסק אדה"ז (סי' תנה ס"א-ב): "אין לשין אותה אלא במים צוננין אבל לא בפושרין לפי שבקל תוכל לבוא לידי חימוץ כו' לפיכך אסרו לנו חכמים ללוש בפושרין ואין צריך לומר בחמין כו'. ואפילו במים צוננין אסרו חכמים ללוש בהם כו' אלא צריך להלינם קודם שילוש בהם". כלומר, שאיבת המים בשעה מסוימת (כמבואר שם בהמשך הסימן) היא הכרח על פי הדין, וכיון שעל פי דין צריך לעשות את ההכנה של המים למצות בצורה מסוימת – יש בזה את הדין של 'מכשירי מצווה מצווה' וממילא יש ענין שלכתחילה יעשה זאת יהודי 'לשמה'.

אמנם לעניין טחינת החיטים למצות, אף שבוודאי יש בכך מצווה ו'הכשר מצווה' להכין את הקמח שיוכלו לטחון עימו, אך כיון שעל פי דין אין הכרח כלל לשמר את הקמח, "אלא כל קמח הבא לפנינו ואין אנו רואין בו שום חשש חימוץ מותר ללוש ממנו אפילו מצת מצוה" (שוע"ר סי' תנג סט"ו), ורק "נהגו כל ישראל לשמור החטים של מצת מצוה משעת טחינה ואילך" (שם סט"ז), הרי שעל פי דין אין הכרח שהטחינה תהיה באופן מסוים, על כן למרות היותה 'הכשר מצווה', אין לה "מעין חשיבות וגדר המצוה עצמה", וממילא אין עניין, אפילו בלכתחילה והידור,  שהכשר מצוה זה ייעשה על ידי ישראל דווקא.

ד. דעת הצמח צדק

השדי חמד (שם ריש אות ג) מעתיק מכתב-שאלה מי"ג אדר תרל"ו ששלח לו רב מחרסון[2], אודות השימוש בריחיים של קיטור. במכתב, מתאר השואל  את המציאות בריחיים של קיטור, כשבתום טחינת החיטים נמצא בצידי הריחיים "שהיה בצק חמרים חמרים, והוצרכנו לסמוך על הפוסקים אשר אחר הנהלת הנפה הוי לח בלח והיה שעת הדחק שלא היה קמח אחר"[3]. כלומר, הלחות ממנוע הקיטור או ממהירות סיבוב הריחיים גרמה לכך שחלקים מהקמח הפכו לבצק והיה בהם חשש חימוץ.

בהמשך המכתב שוטח השואל את הצדדים לכאן ולכאן, וז"ל: "ויען כי אף לדברי המתיר [הגרי"ש נתנזון מלבוב] קשה מאוד לשום עין שם להשגיח בפרטי פריטות, ולדברי האוסר [הגר"ש קלוגר] הוא חמץ גמור, מי יוכל בענין הפסח במקום חומר כזה. ועל כן אסרנו את הריחיים מאז והלאה. ודיברתי עם הגאון מוהר"ם מנדל מליבוויץ [הצמח צדק], ולא היה דעתו נוחה להתיר. לכן עד היום אין מתירים לטחון בריחיים קיטוריות". כלומר, הרב מחרסון התייעץ עם אדמו"ר הצמח צדק אודות השימוש בריחיים של קיטור ודעתו של הצמח צדק נטתה לאסור את השימוש בהם.

על פי האמור לעיל, על כרחך לומר שנטיית הצמח צדק לאסור לא נבעה מכך שסבר שהטחינה צריכה להיות בריחיים של יד דווקא, שכן אדה"ז כבר פסק (סי' תנג סט"ז) להתיר לכתחילה להשתמש בריחיים של מים (אפילו על ידי נכרי), רק הסיבה שלא הייתה דעתו נוחה להתיר היא בגלל המציאות שבריחיים של קיטור חשש החימוץ גדול[4]. אבל בריחיים של חשמל שחזינן בחוש שהקמח יבש לחלוטין אחרי הטחינה – מסתמא היה מתיר בשופי.

ה. הנהגת כ"ק אדהרש"ב ואדהריי"צ

על סדר טחינת החיטים בליובאוויטש - מספר אדמו"ר הריי"צ (ליקוטי דיבורים המתורגם א-ב עמ' 164): "במשך כל השנים קויימה טחינת החטים בטחנת מים עם כל ההידורים, אבנים חדשות וכו'. באותה שנה [תרנ"ז] הפכו בעלי הטחנה את הטחנה לטחנה הפועלת באמצעות גלילים [מברזל] ומשום כך אורגנה טחנת יד מיוחדת לטחינת חיטת השמורה", כלומר, עד שנת תרנ"ז השתמשו רבותינו נשיאינו בליובאוויטש (יתכן גם אדמו"ר הצמח צדק) בריחיים של מים, וכמובא לעיל משו"ע אדה"ז שהדבר מותר לכתחילה, אך כשהטחנה המקומית החליפה את האבנים בברזל, עברו להשתמש בריחיים של יד מאבנים.

גם אחרי שעזב הרבי הרש"ב את ליובאוויטש, השתדל להימנע משימוש בריחיים מברזל. כך מספר הרבי הריי"צ בספר השיחות (תש"ב המתורגם עמ' ק): "בשנת תר"פ, כשהיינו ברוסטוב-דון, היה קשה מאד להשיג ריחיים של אבנים. מר שרייבר ע"ה הבטיח שישיג ריחיים כאלה, ועשה כמה השתדלויות ולבסוף הביא ריחיים של ברזל. כ"ק אאמו"ר הרה"ק הצטער על כך מאד. כשזירז על כך את התמים הרב יעקב לנדא, אמר לו כ"ק אאמו"ר הרה"ק: 'אין צַו אלא זירוז, מיד ולדורות'".

ב'זכרונות הרב יהודה חיטריק' (תשורה משמחת נישואי משפחת גולדשמיד, סיון תשס"ז עמ' 113) מסופר המעשה הנ"ל עם שינויים ותוספות, וז"ל: "אחר הפורים אמר [הרש"ב] לאברהם ברוך פויזנער להעמיד את הריחיים של החיטים שמורה בריחיים גדול [כלומר: בטחנת קמח גדולה, ששם ניתן לחבר אותם לזרם החשמל], לקשר ב'עלעקטריק' דשם, לטחון החיטים. ואמר לו: אין צו אלא זירוז, ואין צו אלא לדורות".

ביומן שכתב ר' אברהם ברוך פויזנער עצמו באותם ימים, מספר גם הוא על הוראתו של הרבי הרש"ב אליו, וז"ל: "ביום ד' בבוקר [כ' אדר תר"פ] נתוודע לי שיש עלעקטרי [=חשמל], וציווה [אדהרש"ב] עלי שאפנה מכל עניני ואתעסק בענין הטחינה וכן עשיתי והכינותי הכל ליום ד' בערב" (שמועות וסיפורים, ח"א מהדו"ח עמ' 177)[5].

ממוצא דבר למדנו שהעובדה שמשנת תרנ"ז השתמשו בליובאוויטש בריחיים של יד (כעדות אדהריי"צ) הייתה מפני אילוצים טכניים שלא היו יכולים להשתמש במכונה, ובשנת תר"פ – כשהיתה אפשרות להניע את הריחיים באמצעות חשמל – שלח אדמו"ר הרש"ב שיטחנו בריחיים כאלה.

אמנם, במכתב ששיגר אדמו"ר הריי"צ בשנת תרפ"ב לרב זלמנוב, הוא פונה בבקשה לטחון עבורו קמח למצות, תוך שהוא מדגיש שלא לטחון את החיטים באמצעות כוח חשמל אלא בריחיים של יד בלבד, וז"ל: "בית הטחינה שהיו לנו רחיים של יד מכרנו בקיץ העבר מפני סיבות שונות כו', אשר על כן בקשתי באם שרק ישנו מציאות בדבר ישיגו עבורנו שני פוד וחצי קמח שמורה, והיינו מחיטים שנקצרו בהשגחה, ביום בהיר וחם ביותר, ואשר נטחנו ברחיים של יד (לא על כח עלעקטריא [=חשמל]) ושלא במהירות כל כך (שלא יהי' האבן חם בסיבובו) ובהשגחה".

מתוך דברי הרבי הריי"צ נראה שלא שלל את הטחינה ברחיים של מכונה מצד עצם היותה מונעת בכוח חשמל ולא ביד, אלא מצד החשש שמא לא יקפידו שהמכונה תעבוד לאט, ומחמת מהירותה שמא תתחמם האבן ביותר. ולכאורה על כרחך לומר כן, שהרי כאמור אביו הרבי הרש"ב ביקש בעבר במפורש שיטחנו עבורו בריחיים של חשמל. אלא שכנראה באותו מקום ובאותו זמן של הרבי הרש"ב לא היה מקום לחשוש לענין המהירות הגבוהה. ועל כל פנים נראה פשוט שכאשר משגיחים על מהירות סיבוב המכונה אין כל נדנוד חשש בשימוש במכונה גם לדעת אדהריי"צ[6].

ו. הנהגת כ"ק אדמו"ר נשי"ד

הרב מאיר אשכנזי במכתב משנת תשמ"ט מספר לאביו הגרמ"ש ע"ה אשכנזי: "כדאי שתדעו, שמאז שר' זלמן לבקובסקי נהיה אחראי על המצות של אדמו"ר שליט"א (ממתי ש[הרב] מענטליק נפטר – שנה שעברה) הוא משתמש בקמח שנטחן בריחיים של יד בשביל המצות של אדמו"ר שליט"א, מסתמא אין זה בהוראה מהרבי, אך בפועל זה מה שהוא עושה" (ספר הרב מרדכי שמואל אשכנזי עמ' 618). גם בספר מעשה מלך (מהדו"ח, עמ' 181 בשוה"ג) כתבו כן: "בשנים קודמות השתמשו בריחיים של מכונה, עד שמאן-דהו העיר על כך ומאז החלו להשתמש בשל יד". מעדויות אלה עולה שברוב השנים (עד תשמ"ט) נהגו להשתמש בריחיים של מכונה עבור מצותיו של הרבי, ורק בעקבות רצון פרטי של אחד החסידים הנהיגו להשתמש בריחיים של יד. על כל פנים מהרבי לא התקבלה הוראה על כך, ומשמע שהוא כשלעצמו לא ראה בענין זה הידור שצריך להקפיד עליו.

ז. ציונים והערות

[1] וע"ע שו"ת מנחת אלעזר ח"ג סי' עה. שו"ת שואל ונשאל, כאלפון, ח"ד או"ח סי' א.

[2] באוצר מנהגי חב"ד, ניסן עמ' כו העלה השערה שמא הוא רש"ז פינסקר.

[3] תיאור דומה לחסרונות שבריחיים של קיטור, מצאנו גם ברשימות הרב יעקב לנדא (יגדיל תורה גיליון נב עמ' קמט): "איך האב אמאל גירעט אנטקעגן די פאראווע מילן, אז בעת עס גייט מעל פון זיי, איז אז מען לייגט דארטן אריין א האנט נעמט זיך ארום איר ארום אזיי ווי א טייג, ויילע עס ארבעט דאך גיך, ווערט פון דעם ווי נאסקייט. חאטיא, זי געהט דאך הייס, נאהער עס איז פאראנען ווי א נאסקייט, איז אלץ וואס דינער נעמט זיך מער אן" [תרגום חפשי: בהזדמנות דיברתי נגד הריחיים של קיטור, שכאשר הקמח 'יוצא' מהם, אזי כשמכניסים שם את היד מתקבץ סביבה כעין בצק, שכן המכונה הרי עובדת מהר, ונעשה מזה כעין לחות. אמנם המכונה הולכת בחמימות, אלא שיש לחות, וככל שהקמח דק יותר אזי מתהווה יותר בצק"]. כלומר, מהירות המכונה יוצרת לחות שמתהווה ממנה בצק ממש. בכך הסביר הרב לנדא את הסיבה לכך שבליובאוויטש נמנעו משימוש בריחיים של קיטור.

[4] וראה גם רשימות הרבי (רשימה צ אות יג): "בימי [אדמו"ר] מהר"ש נ"ע אכלו 'מצה' [שאינה שמורה מקצירה] באחרון של פסח - אלא שהיתה מריחים של מים, ולא פאראווע [=קיטור]".

[5] יתכן שהרב חיטריק בזכרונותיו הנ"ל, קישר בטעות בין מה שאמר הרבי הרש"ב לרב יעקב לנדא ("אין צו אלא זירוז") להוראתו של אדמו"ר הרש"ב לר' אברהם ברוך פויזנר להשתדל גם בטחינת החיטים, שהרי אדהריי"צ מעיד שאמירה זו נאמרה לרב לנדא, ואין ספק שאם אמנם היה הביטוי נאמר גם לרב פויזנר – הוא היה מציין ביטוי מיוחד זה ביומנו. ועוד, הרב פויזנר כתב את יומנו בסמוך להשתלשלות אירועים ומסתבר שדייק יותר, ואילו הרב חיטריק כתב את זיכרונותיו שנים רבות אחרי התרחשות הדברים (ראה שם עמ' 5).

[6] ואמנם בקובץ דרך תמים (אור יהודה, ב עמ' 33) ניסה להוכיח שלדעת אדהריי"צ יש הידור בטחינה בריחיים של יד. אלא שמתוכן המכתב לא משמע כן, וכפי שהעיר על כך בעצמו בהע' 24 שם.