א. הפוסקים דנו בנוגע לתרומת כליה אם היא מותרת, שכן נפסק להלכה "אין לאדם רשות על גופו כלל כו' לצערו בשום צער" (שוע"ר הל' נזקי גוף ונפש ס"ד).
אמנם, כשעושה כדי להציל את חבירו (שכן תוחלת החיים של מטופלים בדיאליזה נמוכה יותר מאשר לאחר השתלת כליה מוצלחת), הדבר מותר, גם אם מכניס את עצמו בספק סכנה, כל שכן אם מדובר רק בצער זמני בעקבות הניתוח (שוע"ר נזקי גו"נ ס"ז, וראה לקו"ש חכ"ח עמ' 153 הע' 19, וע"ע בסי' שכט ס"ח).
אבל בנדון דידן, תרומת רחם, אין תועלת של הצלת חיים. לכן ההיתר אינו קיים.
ב. כמו כן, כאשר התורמת הינה אישה צעירה שיכולה ללדת בעצמה, יש בכריתת רחמה לצורך תרומה איסור 'סירוס' (משא"כ בעקרה או זקנה - ראה שו"ת חתם סופר אה"ע ח"א סי' כ ד"ה וממילא).
ג. גם אם מדובר בתורמת שאינה פורייה, התרומה כרוכה באיסור סיכון עצמי, הן של התורמת והן של הנתרמת, שכן מדובר בניתוח גדול וממושך, בין 8-12 שעות, וגם משום שיש צורך לשמר כלי דם ארוכים להשתלה. רמת הסיכון מוגדרת כבינונית-גבוהה ביחס לניתוח גניקולוגי רגיל.
ישנם סיכונים אפשריים לתורמת, כמו דימום משמעותי, פגיעה בדרכי השתן או במעיים, זיהום, קרישי דם, סיבוכי הרדמה, ובכל מקרה – החלמה ממושכת מלווה בכאבים. ידועים כעשר עד עשרים אחוז סיכונים לתורמת.
לגבי הנתרמת, ישנם – מלבד הסיכונים הנ"ל, גם השפעה אפשרית על הכליות והכבד, סיכון לממאירוּת כל זמן שהרחם המושתל בגוף, סיכון לזיהומים בעקבות נטילה קבועה של תרופות 'מדכאות חיסון', כאשר בעקבות כך ההמלצה היא להסיר את הרחם המושתלת לאחר הלידה וממילא מדובר בעצם בשני ניתוחים משמעותיים לנתרמת, כך שבסיכום אחוזי הסיבוך לנתרמת גדולים משל התורמת.
ד. השתלה מנפטרת, פותרת את הבעיה של סיכון התורמת, אך לא את הסיכון של הנתרמת. לכן, כשמדובר על אשה שעל פי הלכה פטורה ממצוות 'פריה ורביה', לא ברור שמותר לה להכניס את עצמה לסיכונים והסיבוכים הנ"ל.
גם אם תישמע טענה שקיימים מקרים קיצוניים בהם השתלת הרחם מוגדרת כמצילת חיים (כגון שעקרות האישה משפיעה עליה קשות מבחינה נפשית וקיים חשש אובדני) והנתרמת תיקח את התרומה מנפטרת, עדיין לא נוכל להמליץ לרופאה להיכנס לצוות הקמה של מערך תרומות שכזה, כי זה נותן לגיטימציה לכניסה לסיכון שעל פי רוב אסור.
