מאתיים ש"ח בחניון

השטר נעלם

"כן, אני כאן" השיב לי גדעון.

"הישאר איתי על הקו עד שניפגש", החזרתי לו.

עצרתי בצד הכביש, בסמוך למרכז המסחרי, בשביל לשלם חוב לחברי גדעון שעובד באחת החנויות במתחם.

סיכמנו שהוא ייצא אלי כדי שלא אאלץ לחפש חניה במתחם.

אבל בפועל, הגעתי קצת לפני שהוא יצא, ותנועה ערה של רכבים מאחוריי לא איפשרה לי להמשיך לעמוד על הכביש. פניתי לחניון.

רק יצאתי מהרכב והנה גדעון הופיע מולי.

"שלום שרון" הוא קידם את פניי בלחיצת יד חמימה, "מתנצל על העיכוב, בדיוק הייתי באמצע עם לקוח".

"לא נורא" אמרתי במבוכה. הכנסתי את ידי לכיס כדי להוציא את השטר.

"200 ש"ח זה היה, נכון"? שאלתי.

"כן".

"יואו, אני לא מוצא אותו", הסמקתי תוך שידי מחפשת בכל הכיסים. "אני זוכר בבירור שהשטר היה לי כאן בכיס".

"אולי בכיס השני"? שאל גדעון בחוסר סבלנות. לא נעים לצאת במיוחד ואז לא לקבל את מבוקשך.

"לא לא, אני לא מוצא" אמרתי בצער.

"איזה הפסד נחת עליי משמים, בטח כפרת עוונות" אמרתי בעודי סופק כפיים, "איזה חסרון כיס"..

"לא ידעתי שאתה כזה מליצי" סנט בי גדעון.

"אל תדאג", הזדרזתי להרגיע אותו. "אתה תקבל מה שמגיע לך, נדמה לי שיש לי בחליפה ברכב עוד כמה שטרות, חכה כמה רגעים".

מוצא הגון

הסתובבתי לכיוון הרכב, ו… פתאום ראיתי את השטר הכחול מבצבץ ליד הגלגל הקדמי. כנראה נפל כשהוצאתי טישו מהכיס מבלי משים.

עוד לא הספקתי לשמוח, כאשר לפתע ראיתי בחור משתטח על החניה, ושולח יד זריזה לתפוס את השטר.

"רגע, גבר" קראתי לו. "אני מצטער, זה השטר שלי, הוא נפל לי הרגע".

ראיתי איך הבחור קופא באחת. הוא בטח התלהב על המציאה הכשרה, שהרי לכסף אין סימנים. מאידך, הנחישות בה דיברתי לא הותירה לו מקום לוויכוח.

בכתפיים שמוטות הוא השיב לי את השטר. "ס-ס-סליחה" הוא אמר.

"הכל טוב" טפחתי על כתפו בעידוד. "כל הכבוד שהחזרת מיד, וזה סוג של השבת אבידה. חסכת לי להתכופף עם כל כובד משקלי". הוא צחק קלות מההתבדחות שלי, שפשף ידיים והמשיך הלאה.

למי שייך השטר

ניערתי קצת את השטר והבאתי לגדעון, שצפה מהצד.

"תודה לך" הוא אמר.

"אתה יודע", הוא הוסיף לאחר שניה, "אני לא בטוח שהשטר היה עדיין שלך"?

"מההה? מה זאת אומרת"? התפלאתי.

"לפי הלכות אבידה, ברגע שאמרת את המילים 'ווי לחסרון כיס', שמשמעותן – חבל על הפסד הממון שנגרם לי באבידה הזו – ודאי התייאשת מן האבידה. באותו רגע היא הפכה להפקר, על כן כל המוצאה הרי היא ברשותו עד שיחפוץ להעבירה לידים זרות" אמר גדעון שקולו הפך למליצי רגע.

"אוי ואבוי לי" ספקתי כפיים שוב. "לא חשבתי על המשמעות של המילים. רק רציתי לומר כמה שהכסף הוא דבר ארעי בחיים. הרי לכן חז"ל קראו לכסף 'זוזים', לרמז על כך שהם 'זזים' ממקום למקום ומאדם לאדם וממש בקלות יכולים להיעלם".

"זה לא ממש משנה" הגיב גדעון, "כשאמרת את זה, בעצם בראש שלך התייאשת מהכסף הזה וכביכול הפקרת אותו, גם אם לאחר רגע מצאת אותו שוב".

"איפה אמצא עכשיו את הבחור הזה"? תהיתי לעצמי.

"עכשיו אני צריך לקיים את מצוות השבת אבידה".

"נראה לי שדוקא הוא התייאש מהשטר" צחק גדעון.

"אני חייב לבדוק מה באמת ההלכה אומרת על מקרה כזה, זה מעניין אותי" אמרתי.

"טוב" השיב גדעון. "תבדוק ותעדכן אותי, אני חייב לחזור כבר לעבודה". נפרדנו בידידות, ופניתי לשאול את הרב מה הדין בסיטואציה כזו.

ייאוש מול הפקר

הרב הסביר לי מיד שאין משהו 'קדוש' במילים 'ווי לחסרון כיס', זה לא משהו שהוא קריטי, אם התבטאת בביטוי כלשהו שמשמעותו שאתה מתייאש מהכסף – באותו רגע אתה מתייאש והחפץ הופך ברמה מסוימת להפקר.

"רגע, מה זה 'הפקר ברמה מסוימת', הפקר או לא הפקר?" כיווצתי את גביני עיניי בניסיון להבין.

"אסביר את עצמי", אמר הרב ולקח נשימה עמוקה, "בדרך כלל, כדי לזכות בחפץ מן ההפקר צריך לבצע קניין, כלומר להגביה אותו או להכניס אותו לרשות הקונה, אבל כשמדובר בהפקר מחמת ייאוש, כלומר, חפץ שאבד והבעלים התייאש מלמצוא אותו, הבעלים לא באמת 'שיחרר' אותו לכל מאן דבעי ברצון, זה בעל כרחו".

"נכון"? וידא הרב שאני עוקב אחריו עם חוט המחשבה. הנהנתי במרץ.

"בגלל שלא מדובר בוויתור מרצון, בעל החפץ שאבד אינו מעוניין באמת להפקיר את החפץ, ולכן כשמדובר בהפקר הנובע מחמת יאוש, כל עוד אדם אחר לא זכה בו – הבעלים יכול 'לתפוס' בחזרה את החפץ לפני שאחרים זכו בהם, אפילו בלא פעולת קניין חדשה".

"הממ… זה נשמע מעניין" הגבתי באופן טבעי. 'כנראה גדעון ירצה לשמוע על החידוש הזה' הרהרתי.

"זה בהחלט חידוש, אם תשאל סתם יהודי, אפילו יודע-ספר, הוא ישיב לך מיד שאין הבדל בין חפץ שאדם הפקיר מרצונו לבין אדם שהפקיר מחמת שהתייאש, אבל זה חידוש שכבר נמצא בספרי הראשונים וגם האחרונים" (נתיבות המשפט חו"מ סי' רסב ביאורים או"ק ג. קצות החושן סי' תו ס"ק ב. תרומת הכרי סי' רסב. שו"ע אדה"ז הלכות הפקר קונטרס אחרון סק"א. מנחת חינוך מצוה נב סק"י. מהר"ם שיק יו"ד סי' שצא ד"ה ובזה אמרתי. מרחשת קונטרס ייאוש אות א. שערי יושר שער ה' פי"ב ד"ה ובביאור. ועוד).

"אז מה זה אומר, שאם ראיתי את השטר לפני שהבחור נגע בו הוא באמת שלי אפילו שרגע אחרי הוא כבר תפס אותו?"

"הבנת מצוין" החמיא לי הרב. הודיתי לו וניתקתי את השיחה.

עכשיו, כשהרכב היה בחניה נורמלית, הצצתי בכרטיס-החנייה ווידאתי שלא חלפו להן שעתיים מרגע הכניסה. עליתי אל גדעון, שהתברר כאותו יהודי-יודע-ספר שהרב דיבר עליו, הוא ממש הופתע מהסברות ההלכתיות שהשמעתי באוזניו. לכמה רגעים החנות דמתה להיכל הישיבה בה למדנו יחד בחברותא.

"רק הסברא הזו שווה מאתיים שקל" אמר כשהוא מחקה את קולו של ראש הישיבה שלנו, "שווה עשרת אלפים שקלים" תיקנתי אותו, "ככה ראש הישיבה היה אומר לנו כדי להחדיר בנו את אהבת התורה".

"אם אנחנו כאן באמצע יום עסקים לומדים תורה – נראה שהוא ממש הצליח" עניתי לו בחיוך…

[עריכה: ש. מלומד©️]

נ.ב. שמות האנשים והמקומות המופיעים בסיפור ההלכתי הינם בדויים