הדחייה אושרה

המשבר בעסק

יהיו שיאמרו שיש צרות גדולות יותר בחיים, וזה לא כזה טראגי כמו שאני מציג את זה, אך לי – קשה לדבר בלשון עבר על השותפות בינינו. שנים ארוכות ויפות עברו עלינו, חזקי, צורי ואני. היו זמנים טובים יותר ופחות, עליות וירידות בעסק וברווחים בהתאמה.

מאז מלחמת חרבות ברזל תפעול החנות שלנו נעשה קשה, בעיקר בגלל העובדה שחזקי הוקפץ שוב ושוב למילואים.

התחלתי לחשוב אולי כבר לא שווה להחזיק את העסק. חזקי הפך לשותף-אורח, כזה שמגיע לביקורים ונעדר יותר מנוכח. לא באשמתו כמובן, אבל עדיין את מבחן התוצאה זה לא שינה. קשה לעבוד לבד אחרי שהתרגלנו לחלוקת תפקידים ואחריות משותפת.

באיזשהו שלב, החלה לנקר במוחי המחשבה, שבסיטואציה כזו אולי עדיף לסגור את העסק ולקבל מהמדינה פיצויים שיאפשרו לנו לבנות משהו חדש, ביחד או בנפרד.

היה לי מוזר שדווקא חזקי התנגד נחרצות לעניין. חשבתי שהוא יזרום עם זה לגמרי, בפרט בהתחשב בכך שהוא זה שלא תפקד כראוי בעסק. הוא אמר שוב ושוב: "חכה, עוד קצת סבלנות ונעלה בחזרה על הגל". אני לא הסכמתי.

"עברנו גם את התקופה הקשה של הקורונה" הוא הזכיר לי. 

"זה באמת לא היה מובן מאליו" הסכמתי. הרבה עסקים קרסו. "אמנם אז הצלחנו לשרוד ולהישאר עם הראש מעל המים, אבל עכשיו אני מרגיש שנשבר לי".

מה שלא עשתה המלחמה – עשו הוויכוחים בינינו. פטפוטים שבימים עברו היו נגמרים בחיוך וסלחנות הדדית, הפכו לוויכוחים בלתי פוסקים. לא הצלחנו לתקשר בצורה נורמלית.

וככה, כמו סיפור-מתח שקיבל תפנית מפתיעה בעלילה, הרגשתי שהיחסים בינינו כבר אינם כמו פעם.

העסק לא יכול להמשיך ככה. זה עמד באוויר כמעט חודש, ואז זה קרה. החלטנו שנפרדים.

בהתחלה היה ברור לי שניפרד כידידים. אבל אחרי כמה ימים תקוותיי התבדו. הפרידה הייתה מכוערת, אפילו מכוערת מאוד. ממש לא כמו שהייתי רוצה לראות את סגירת העסק.

איכשהו הגענו להסדר מול עורך דין.

נקמנות מול נצחנות

אחרי כשבועיים מהפרידה הרשמית, נזכרתי פתאום. "ההלוואה"! לפני יותר משנה הלוויתי לחזקי מכספי הפרטי 10,000 ש"ח. לפני חודשיים, כשהגיע מועד הפירעון, ביקש ממני חזקי הארכה של חצי שנה. הסכמתי בשמחה. לא ידעתי לקראת מה אנחנו הולכים.

כעת, לאחר המתיחות שנוצרה בינינו, הודעתי לו שאני רוצה את הכסף עכשיו. "אני חוזר בי מההארכה שנתתי לך, אני רוצה את הכסף, ועכשיו!" אמרתיב בטון תקיף.

הוא ענה לי כמו להכעיס: "האמת, יש לי כמעט את כל הכסף. אבל – לא תראה אותו עד שיגיע זמן החצי שנה".

מי היה מאמין שחזקי יעשה לי כזה דבר. אמנם למטבע יש שני צדדים, אבל ראיתי כאן בעיקר את הצד שלי. הרגשתי עשוק, בפרט שחזקי יכול בקלות יחסית להחזיר לי, אבל מה שנקרא 'על הפרנציפ' הוא יחכה עוד תום הזמן.

ניסיתי לבדוק ולהיזכר אם ערכנו איזה הסכם, שטר חוב וכדו', ומצאתי פתק, חתום בכתב של שנינו, המאשר את ביצוע ההלוואה, ותאריך היעד היה תקופת השנה. התוספת של חצי שנה ככל הנראה הוזכרה רק בעל-פה. טוב, מי חשב אז שנגיע לחילוקי דעות כאלה.

'מעניין אם ההסכמה שלי בעל-פה לדחיית מועד הפירעון, תופסת' הרהרתי, 'או שאני יכול לבוא לחזקי עם השטר הזה ו'להכריח' אותו להחזיר לי כדין'.

עקרונות דיני מחילה

החלטתי לפנות ישירות אל הרב של חזקי, הרב צדוק, אותו הכרתי משכבר הימים. שיערתי שאם אבוא אליו עם פסק הלכה מהרב 'שלו' זה יעשה עליו יותר רושם, כך יעלו הסיכויים שלי לראות את הכסף בהקדם.

הרב צדוק אמר, שכל דבר רוחני צריך פעולה מעשית כדי 'לרדת' לקרקע. "יש מחשבה, דיבור ומעשה" הוא הסביר, "צריך שהדבר הרוחני ירד מהמחשבה עד למעשה. לכן עושים בכל פעולה בין שני אנשים – 'קנין'. כמו חתימה".

"השאלה היא, האם גם 'מחילה' על חוב צריכה קנין מעשי? זה די-מוסכם בין הפוסקים שלא צריך, כי ההלוואה היא רוחנית (הכסף ושטר החוב הם אמנם פיזיים, אבל ההתחייבות להחזיר את ההלוואה היא רוחנית), לכן מגיע דבר רוחני – ויתור על החוב – ומבטל דבר רוחני (ההתחייבות). לכן, מי שמחל לא יכול לחזור בו אפילו אם הוא רק אמר את זה! (ויש מחמירים שאפילו אם הוא רק חשב זה כבר תופס)" (שו"ע חו"מ סי' יב ס"ח, סמ"ע ס"ק כא, קצות החושן ס"ק א. סי' רמא ס"ב ברמ"א, ש"ך ס"ק ד).

"אם כן" המשיך הרב, "במקרה שלך, השאלה הנשאלת היא, האם הארכת זמן הלוואה נחשבת כ'מחילה לזמן'"?

"מה באמת"? תליתי ברב עיניים מצפות.

"למעשה, הפוסקים מסתפקים בזה" השיב הרב. "ועצם זה שיש מי שאומר שזה כבר נחשב מחילה ואין צריך על זה קנין – יכולה להשאיר את הכסף בידיים של חזקי עד סוף הזמן" (סמ"ע סי' עג ס"ק ז, ש"ך ס"ק ה, קצות החושן ס"ק א).

"הוא מה שנקרא 'המוחזק'"? שאלתי. 

"אכן כן" ענה הרב, "והמוציא מחברו עליו הראיה".

כששמעתי את התשובה המנומקת, השתכנעתי. כבר לא יכולתי לחשוב שזה בגלל שזה 'הרב של חזקי', כפי שהיצר ניסה לשכנע אותי בשלב מסוים. זאת למרות שבשעה שבאתי אליו, חשבתי שאשמע משהו אחר לחלוטין. 

מוסר השכל

"אולי זכיתי לקיים קצת את 'לא תיקום'", אמרתי מאוחר יותר לאשתי.

"הממ יפה… ומה עם לא 'תיטור'"? היא חייכה. 

"לגבי 'לא תיטור' אני לא בטוח" גמגמתי קלות, "הטינה על חזקי עדיין קיימת אצלי" הגבתי.

"אבל נראה שמשהו בך נרגע מבפנים" היא החמיאה. הסמקתי קצת. 

"אמנם הקשר בינינו כנראה לא יחזור למה שהיה, והתרעומת עדיין נשארה" הסברתי, "אבל יצר הנקמנות והרצון לעשות 'דוקא', נחלשו. התורה ודרכיה מלמדים אותנו איך לעדן את היצרים הטבעיים שלנו".

[עריכה: ש. מלומד©️]

נ.ב. שמות האנשים והמקומות המופיעים בסיפור ההלכתי הינם בדויים