טיפול בעיסוי מגבר לאישה

א. כתב הש"ך (יו"ד סי' קצה ס"ק כ): "המנהג פשוט שרופאים ישראלים ממשמשים הדפק של אשה אפילו אשת איש או נכרית, אף על פי שיש רופאים אחרים גוים, וכן עושים שאר משמושים על פי דרכי הרפואה".

בטעם הדבר ביאר: "דודאי כו' ליכא איסור דאורייתא אלא כשעושה כן דרך תאוה וחיבת ביאה כו' מה שאין כן הכא".

היתר זה בא לו לש"ך מפני שהוא סובר שגם הרמב"ם (ספר המצות ל"ת שנג, איסורי ביאה כא, א) מסכים ד"ליכא איסור דאורייתא אלא כשעושה כן דרך תאוה וחיבת ביאה", ולכן לרופא שרי. אבל הבית שמואל באבן העזר (סי' כ ס"ק א) פליג על הבנת הש"ך ברמב"ם וסבירא ליה שלרמב"ם אסור מדאורייתא אפילו כשאינו עושה דרך חיבה.

ומכיון שמדובר בספק איסור דאורייתא, ספיקא לחומרא.

מסיבה זו הורה הרבי (אוצר מנהגים והנהגות ביסטריצקי יו"ד עמ' רמח) שככלל, נשים תיבדקנה אצל רופאות. (וראה גם טהרת הבית ח"ב עמ' רכא בשוה"ג ואילך).

ב. זאת ועוד, ידוע כי העיסוי כטיפול רפואי היה קיים כבר לפני אלפי שנים, אך בארצות מסויימות בלבד, כגון: מצרים, יוון, רומא, הודו וסין. אבל הוא לא היה פרקטיקה רפואית עולמית מקובלת. בימי הביניים, אחרי נפילת האימפריה הרומאית, העיסוי נזנח יחסית ברוב המקומות, ונשאר רק במזרח סין ובהודו.

הפעם הראשונה בה נעשה ניסיון למסד את העיסוי כשיטה רפואית עם טכניקות מוגדרות, היתה באירופה בסביבות שנת ה'תק"ע. זה התחיל בשוודיה (ואכן בתחילה השיטה כונתה 'העיסוי השוודי'), ואט אט הרעיון התפשט והפך למקצוע מסודר בשאר מדינות המערב.

הש"ך כידוע נפטר בשנת ה'תכ"ב, כלומר כמאה וחמישים שנה לפני ששיטת הטיפול בעיסוי החלה להתפשט באירופה.

על פי זה מובן מאליו שהש"ך בכתבו "שרופאים ישראלים ממשמשים הדפק של אשה כו' וכן עושים שאר משמושים על פי דרכי הרפואה", בוודאי לא התכוון לטיפול בעיסוי שעדיין לא היה מוכר כלל במדינתו אז, אלא כוונתו היתה לאבחון מחלות באמצעות מישוש הגוף כפי שהיה מקובל מאז ומקדם וגם עד עצם היום הזה.

תשומת הלב לחילוק זה חשובה ביותר בענייננו, שכן משמוש במטרה לאבחן מחלה דורש ריכוז יתר ויש בו אף דריכות וטרדת המחשבה (מחשש לטעות באבחון הקשור עם בריאות), בדומה להאזנה לדופק הלב; לעומת זאת עיסוי ומשמוש לשם טיפול הם פעולות שלרוב חוזרות על עצמן שוב ושוב ולא מצריכות התרכזות מיוחדת של האומן במלאכתו, ואף כי בתחילת העיסוי יתכן ונדרש ריכוז ומחשבה בכדי למצוא את האיזור המדוייק הדורש עיסוי (והרי זה דומה לאבחון מחלה), אבל בהמשך כאשר הפעולה חוזרת על עצמה שוב ושוב לא נדרש כל כך ריכוז.

ראיה לדבר יש להביא מדברי היד רמ"ה על דברי המשנה בקידושין (פב, ב): "הספרים רובן רשעים – פירוש לפי שמסתכלין בנשים המסתפרות מהן". ולכאורה טעמא בעי, מדוע נקרא הספר רשע על שמסתכל בנשים המסתפרות, והרי באותה שעה "במלאכתו עוסק" (לשון הפלתי יו"ד סי' קצה ס"ק ו)? אך על פי האמור מיושב, כי חילוק גדול יש בין בדיקה ואבחון רפואיים הכרוכים בטרדת המחשבה, לבין מלאכה פשוטה כתספורת שאין בה כל כך טרדה וממילא החשש למעבר מהסכלות של "במלאכתו עוסק" להסתכלות של "דרך תאוה" (לשון הש"ך הנ"ל) גדל.

(ועיין עוד במה שכתב החיד"א בנחל קדומים שמות כא יד).

יתירה מזו, גם כאשר מדובר בפעולה רפואית הדורשת ריכוז וטרדת המחשבה וכלולה בוודאי בהיתר לדעת הש"ך, כבר כתבו הפוסקים שירא שמים יתרחק מזה כאשר יש לאישה אפשרות לקבל את הטיפול הרפואי בדרך אחרת. ראה שו"ת בנין ציון (סי' עה): "כל רופא ירא אלקים טוב עושה להרחיק מלילד במקום שיש אחר, שעל כל פנים מכוער הדבר ויבא לידי הרהור".

ועל אחת כמה וכמה כאשר מדובר בפעולה חוזרת של עיסוי שכאמור אינה דורשת התרכזות ואין בה טרדת המחשבה, שאז החשש למעבר ממצב של "במלאכתו עוסק" למצב של "דרך תאוה" גדול יותר.

ג. בנוסף לדיון ההלכתי הנ"ל, כבר לימדונו רבותינו (אבות א, ז) "לא המדרש עיקר אלא המעשה". ובכן, הסטטיסטיקה בכל העולם מצביעה על ריבוי גבוה של תלונות נשים על הטרדות בענייני צניעות מצד אותם גברים מטפלים בעיסוי הן במהלך הטיפול והן לאחריו. וידועים דברי הגמרא (ב"ק פ א) "קלא דלא פסיק – אית ביה ממש". וכך גם אומר הביטוי העממי אשר "אין עשן בלי אש".

ובכן, המציאות בשטח מחזקת את החששות ההלכתיים האמורים לעיל שאכן מלאכת הטיפול בעיסוי לנשים על ידי מטפלים גברים איננה נקייה מבחינה מוסרית ואל לו לאדם להיכנס אליה.

סיכום:

1. הש"ך מתיר משמוש רופא גבר באישה לשם אבחון רפואי. והבית שמואל אוסר. ספיקא דעריות לחומרא.


2. כלל לא ברור שהש"ך היה מתיר משמוש של טיפול בעיסוי, כי הוא דיבר על משמוש של 'אבחון רפואי' הדורש ריכוז ואף טרדת המחשבה מה שכמעט ולא קיים בטיפול בעיסוי.


3. גם בטיפול רפואי ממש, מכוער הדבר לרופא ירא שמים לטפל באישה כאשר יש לה אופציה אחרת.


4. המציאות בשטח מוכיחה שטיפול בעיסוי על ידי גברים לנשים מביא אותם לידי מכשולות.