אוסף מטבעות לצדקה
"אבא שלי נפטר לפני כמה חודשים" היא אמרה בטון שקט, "ומצאנו בבית שלו את השקית הזו". תכולת השקית הייתה נראית מעניינת. מטבעות ושטרות בצבעים שונים, מבט חטוף הבהיר שאין שם אפילו מטבע ישראלי אחד.
"אפשר למכור את זה לאספני מטבעות" אמרתי בחיוך. "יכול להיות שהתכולה שווה הרבה", היא הבינה את המשפט שלי בקטע טוב. "אבל אין לי סבלנות להתעסק עם זה, חשבתי שאולי לכם יהיה מה לעשות עם זה ובתועלת מרובה יותר".
קוראים לי יונתן, בן 16, לומד בישיבה חב"דית במרכז הארץ. את הזמנים הפנויים שלי אני מקדיש לעזרה לשליח בבית חב"ד המקומי. בעשרת ימי תשובה, התנדבתי להיות אחראי על דוכן 'פדיון-כפרות' שהפעיל הבית חב"ד.
זה היה יומיים לפני יום כיפור, התור הארוך שהשתרך לפני הדוכן, שימח אותי. שיערתי שלפי הקצב הזה, ההכנסות מהכפרות יכולות לשנות את המאזן השלילי של קופת הבית חב"ד, אולי אפילו להותיר קצת עודף לפעילויות הקרובות.
התור היה מורכב מאנשים מגוונים, גם כאלה שכלפי חוץ נראים רחוקים ברוחניות, מסתבר שאם מקלפים את החיצוניות – לב ישראל תמיד ער, ובפרט בימים הסמוכים לימי התשובה, כולם מעוניינים להגיע זכים ונקיים ליום הדין.
על הדוכן עמדה קופה גדולה ובסמיכות לה נחו מעטפות ריקות שבהם הכניסו את כספי הכפרות. היו כאלה שביקשו לציין את שמם ושם הוריהם על גבי המעטפות, לבקשת ברכה ותפילה.
הגברת המדוברת נעמדה בקצה התור כשהיא אוחזת בידה שקית גדושה במטבעות. אני רגיל שמביאים לבית חב"ד תכולה של קופות צדקה, אבל משהו היה נראה לי מוזר.
אחרי כמה רגעים היא עקפה באלגנטיות את התור וניגשה ישירות איליי תוך שהיא מסבירה לי שזה אוסף מטבעות-זרים שהיא מצאה בבית אביה המנוח.
"אבא שלי אהב דת, ואני רוצה לכבד אותו וגם את האלוקים. לכן באתי לתרום את הכסף הזה שנשאר בבית שלו, לעילוי נשמתו, בטח עכשיו בערב יום הכיפורים".
"הבנתי" אמרתי, תוך כדי שאני מכין את הדף עם הטקסט לפדיון כפרות ("בני אדם"). הרמתי את הראש וראיתי אותה פונה ללכת.
"רגע לאן את הולכת"? קראתי אחרי גבה המסתובב.
"תרמתי והלכתי. מה עוד צריך"? היא תמהה.
"מה עם כפרות"?!
"אהה, זה. לא יודעת, אני לא מכירה, לא יודעת איך עושים. הבאתי צדקה, מספיק לי. שיהיה לכם שנה טובה" היא אמרה, ודווקא נשארה הפעם לעמוד במקום.
"בטח, בעז"ה, גם לך חתימה טובה. אבל אם כבר, תקדישי רק שתי דקות ותזכי גם לבצע את מנהג ישראל"!
"כפרה עליכם החב"דניקים. אם אתה אומר – אני מוכנה".
זה היה יפה לראות שוב את הנשמה היהודית שמתעוררת, למרות שאין לה מושג קלוש ב'כפרות'.
"זה הכסף ילך לצדקה ואני אלך לחיים טובים ארוכים ולשלום.." אמרה תוך שהיא מניחה את המעטפה על השולחן. מבלי משים היא הושיטה את ידה ללחיצת ידיים ומיד התנערה כנזכרת. נפרדנו באיחולי גמר חתימה טובה.
נשארתי עוד כשעה ומחצה, וכשראיתי שהתנועה התדלדלה פניתי לקפל את הדוכן.
הקופה היתה די מלאה במטבעות קטנים, וגם השקית עם המעטפות לא הייתה ריקה.
תגלית – דולר של הרבי
פתחתי את השקית עם המטבעות, רציתי להעביר את התכולה למעטפה מסודרת עבור הבית חב"ד. גיליתי שיש שם מטבעות ממדינות שונות. 'כנראה אביה עליו השלום שלה אהב לאסוף מטבעות מכל מיני מקומות', הרהרתי לעצמי, תוך שאני נזכר שהיא כלל לא ביקשה אפילו לציין את שמו על גבי המעטפה, כמו רבים אחרים שביקשו זאת.
"תרומה של נשמה יהודית לשם שמים" מילמלתי לעצמי. אשריכם ישראל.
"יווו" נפלטה קריאת התפעלות מפי. "אני רואה נכון"?!
בין המטבעות והשטרות, היה שטר של דולר בודד. כשיישרתי את השטר משהו גרם לי להתמקד. עיון קל גילה לי כיתוב בחלקו העליון, זה היה כתב יד ברור "כ"ג חשון תנש"א. ניתן מידו הקדושה של הרבי שליט"א".
הצטמררתי.
האם אני אוחז ממש בידי דולר אמיתי שניתן ממש על ידי הרבי באחד ממעמדי חלוקת הדולרים?
הכיתוב לא הותיר מקום לספק.
החלטתי להמיר את הדולר הקדוש בדולר אחר, אותו הכנסתי למעטפת הבית חב"ד.
'האישה הרי לא ידעה על מהות השטרות והמטבעות שבשקית, אז להחזיר לה ודאי שאינני צריך, ואם בהשגחה פרטית אני זה שראיתי את הדולר לפני שהכנסתי למעטפה – ודאי שאני יכול להמיר אותו בדולר אחר', הסברתי לעצמי.
התפעלתי מההשגחה הפרטית המופלאה. זמן רב שאני רוצה דולר של הרבי, ובתוּר בחור ישיבה שהוריו לא זכו להיות אצל הרבי, לא היו לי הרבה סיכויים לקבל אחד כזה בזמן הקרוב. שמחתי מאד.
כיוונתי גם בשביל האישה התורמת וגם בשביל הבית חב"ד וכמובן בשביל כל עם ישראל, שיזכה לגמר חתימה טובה לשנה טובה ומתוקה. יום כיפור עבר עלי עם רוממות מיוחדת.
למי שייך הדולר
בימים שבין יום הכיפורים לסוכות סיפרה לי אחותי על סיפור ש'רץ ברשת' על זוג חב"דניקים שהחזירו סכום כסף גדול שמצאו בספה ישנה בביתם וקידוש ה' שזה עשה.
הסיפור הזה הקפיץ לי את מה שהיה לי בערב יום הכיפורים. זה ניקר לי כל הזמן בראש, אבל ההנהגה שלהם גרמה לקולות המנוגדים שבתוכי להשמיע את קולם בטונים גבוהים יותר. אולי הדולר היה צריך להגיע לבית חב"ד?!
"למה אני כזה אגואיסט" שאלתי את עצמי.
חששתי לשאול את השליח ישירות, על אף ההערכה הרבי שלי אליו – אחרי הכל הוא 'נוגע בדבר'.
פניתי לרב שידעתי שהוא מתעסק גם בדיני ממונות, והצגתי בפניו את שאלתי.
למי מגיע הדולר??
הרב הסכים שזו אכן שאלה מעניינת, וניסה לזקק איתי את פרטי המציאות. "כשלקחת את השקית מהגברת, האם היה סימן מזהה על השקית?"
"לא", השבתי.
"מה עשית עם השקית שקיבלת, הכנסת לקופה או למעטפה של הבית חב"ד או שהנחת אותה סתם אצלך"?
"זה היה אצלי, רציתי אחר כך לספור ולמיין את הכסף, לפרוט אותו ולהביא לבית חב"ד את התרומות ב'כסף גדול'".
"אהה, אם כך…" ההמתנה מרטה את עצביי. "עליך לתת את תמורת הדולר לבית חב"ד, ואת הדולר עצמו אתה רשאי לקחת לעצמך".
קריאת "ישששש" כמעט נפלטה מפי, התאפקתי וביקשתי מהרב אם יוכל להסביר את ההבדל היסודי מה אם הייתי מכניס את זה לקופת בית חב"ד.
"לקופה או למעטפה של הבית חב"ד יש דין 'חצר' שקונה את הנכנס אליה לבעליה. לכן, אם הדולר היה נכנס לתוך ה'חצר' של השליח – הדולר היה הופך להיות שלו, ולא היית יכול להמיר אותו, כיון שהוא זכה בדולר מיוחד בעל ערך ושווי גבוה, ואתה לא יכול לקנות אותו ממנו על ידי המרתו בסכום המקורי של דולר בלבד, בלא לבקש את רשותו". (חו"מ סי' שא ס"ו. צדקה ומשפט, בלויא, פ"ט ה"ח. חדרי דעה יו"ד סי' רנג ס"ד. שו"ת ברוך אומר, שרגא, חו"מ סי' פז).
הודיתי לרב על זמנו וההסברים המפורטים. למדתי עוד יסוד בדיני ממונות.
[עריכה: ש. מלומד©️]
נ.ב. שמות האנשים והמקומות בדויים