בונים קירות
"כמה כבר אני יכול להיות פראייר"?! אמרתי לאשתי, שעה ששיתפתי אותה בחוסר ההוגנות מצד משפחת שלד.
"לפי מה שאתה מספר עמיחי" ענתה אשתי, "נשמע שהפעם הם ממש הגדישו את הסאה".
"לגמרי" עניתי. מרגיש איך הכעס גואה בי. "אנשים בונים, משפצים, אני מפרגן. אבל בתנאי שגם הם יודעים להעריך. לא מצפה אפילו לתודה מינימלית, אלא פשוט לתשלום המלא המגיע לי. אנשים לפעמים מתמקחים על המחיר, אבל לא לשלם בכלל ולהתחמק כך בתואנות שונות? זה ממש מורט את העצבים"! אשתי שתקה, כמביעה הסכמה או שבאמת לא היה לה מה לומר.
אני שיפוצניק במקצועי. אוהב את העבודה. יש כאלה שיאמרו עבודה פשוטה, אבל אני חולק על כך. כל אחד ומה שהוא נמשך אליו. לא סתם ה' ברא כל אחד עם כישרון מסוים. המטרה היא להשתמש בכישרון כדי לעבוד איתו, ולא לעשות משהו בנאלי 'כי ככה כולם עושים'. בשבילי אין יותר מספק מלראות איך חומרי גלם גסים הופכים ליצירת פאר של בית.
מה שקרה עם משפחת שלד, זה שהם הזמינו אותי לבנות קיר מסתור בכניסה לבית. "שלא כל אחד שפותח יראה בדיוק מה אני עושה במטבח" – כך אמרה הגברת. "ושגם אם יש קצת בלאגן, לא מיד ייחשף הכל, כמו שאמר החכם, אורח לרגע רואה כל פגע" אמר הגבר. הסכמתי איתם, בפרט אם אני מרוויח כסף מהקיר הזה – למה לא?
התחלנו במדידות מדויקות. בכדי שהחדר שייצא יתאים למבוקש, בלי להצר מדי את הסלון מחד, ולתת מקום למבואה מאידך, הוחלט על 2 מטרים. הם העדיפו קיר בלוקים, למרות המחיר היקר יותר, כי העמידות שלו לטווח הרחוק טובה יותר. בפרט בבית עם ילדים. אנחנו מעדיפים להשקיע, ולא לגלות אחרי שנתיים שצריך לסתום 100 חורים בקיר כי הילדים ניסו לתקוע שם מסמרים… כמובן שאין כאן המלצה גורפת. כל אחד עושה את שיקוליו. העבודה דורשת יותר, צריך להכין תשתיות חשמל, להשקיע בחומר ובגימור. אך התוצאה שווה בהחלט.
אחרי שראו את העבודה הזריזה, ביקשו ש"אם כבר לקחנו אותך, נשמח להוסיף עוד קיר מחיצה בחדר השינה. שתהיה פרטיות לילדים הגדולים יותר.
כשראיתי את החדר הבנתי. זה היה חדר ענק, עם 6 מיטות ועריסה. הם רצו לחלק באופן כזה ששליש ישמש לשני הגדולים והשאר לקטנים שאוהבים גם ככה להיות ביחד. שמחתי שהעבודה תכפיל את עצמה.
משום מה, כבר מההתחלה לא סיכמנו שום דבר על מקדמה. הייתי תמים למדי. הם היו נראים לי אנשים ישרים וחשבתי שישלמו לי הכל בסוף.
התמקחות ומתיחה
לקראת הסוף, כשנשאר רק לסייד, הזכרתי להם אודות התשלום:
"כמו שכתבתי לכם בהצעת המחיר, המחיר עבור קירות כאלה הוא 500 ש"ח למטר רץ. אצלכם, אחרי התוספת של הקיר בחדר הילדים, זה יוצא בסך הכל חמישה מטרים".
"אבל אל תשכח שאת החומרים אנחנו דאגנו להביא".
"נכון" הסכמתי. הבנתי שהם ניצלו שכן שסיים שיפוץ ונשאר עם ערימות בלוקים, כך קיבלו אותם בזול. "אבל מה זה משנה, בשבילי העבודה היא אותה עבודה, רק בקיזוז עלות החומרים".
"אז החישוב הסופי בקיזוז החומרים יוצא לכם 2000 ₪, וזה כולל גם את החשמלאי שהבאנו באמצע כדי לסדר נקודות חשמל, וגם את הטיוח והסיוד הסופי כמובן".
מאז התחיל הסיוט. לא תיארתי לעצמי שאצטרך לרדוף אחריהם כל כך בשביל 2000 שקלים חדשים…
הם התחמקו כל פעם בתואנות שונות. בהתחלה אמרו: "תראה, אם תוכל להתחשב, חשבנו שנוכל לשלם לך מיד בעין יפה, אבל האמת היא שאנחנו ממש לחוצים עכשיו בכסף".
האמת שרציתי לרחם עליהם, אבל התירוצים שלהם לא נגמרו, רק החליפו גוונים: "נראה, אולי אחרי ה-15 לחודש כאשר תיכנס המשכורת". אחר כך: "לא, אולי אחרי ה-20, אז יירדו כל חיובי האשראי, אנחנו לא יודעים מה יישאר אחר כך". כמה פעמים ענו ואמרו משהו בסגנון: "אני נכנס עכשיו למעלית", או "אני בדיוק באמצע עניין חשוב בעבודה, אחזור אליך אחר כך". והאם חזרו אלי? מיותר לציין שלא.
הכי מקומם, שבכל פעם שניסיתי לרמוז שאני כבר לא יכול לתת בכם אמון, הם כעסו בחזרה: "מה, אתה לא סומך עלינו? אנחנו נראים לך רמאים? בטח שנשלם בסוף"! הבעיה היא שמדיבורים כאלה אי אפשר לקנות לחם בחנות, וגם לא לשלם על קיר שכבר נבנה!
באיזשהו שלב, הם פשוט הפסיקו לענות לשיחות ולהודעות.
או כסף או קיר
כעסתי מאוד. הסיפור הזה ממש הוציא אותי משלוות רוחי. הרגשתי שזה מותח את העצבים שלי קצת יותר מדי.
"אין ברירה" הודעתי נחרצות, "אני הולך לשבור את הקירות. אם אנשים לא מבינים את הדבר הבסיסי הזה שצריך לשלם על עבודה שהתבצעה, אז העבודה תבוטל. פשוט וקל".
פשוט וקל אמרתי? אז זהו, שלשבור קיר זה דבר שכן דורש מיומנות כלשהי. אבל החלטתי בסוג של נקמה, שאם לא מעריכים את הקיר, כנראה הוא מיותר וזה מה שאעשה.
לטלפונים שלי, בני משפחת שלד כבר מזמן לא עונים. החלטתי לבוא אליהם ממש 'עד הלום'. כן, עם 'לוֹם'. פטיש חמישה קילו עם ידית ארוכה. לא התכוונתי לאיים עליהם, פשוט אבהיר להם בצורה שאינה משתמעת לשני פנים: " אם אתם מוכנים לשלם עכשיו – מה טוב, אם לא – נגמר הסיפור עם הקירות החדשים" במילים פשוטות יותר, "או הכסף או הקיר".
הילדה הקטנה פתחה לי את הדלת. "אבא או אמא נמצאים"? שאלתי בטון קצת עדין. בכל אופן ילדה קטנה.
אמא הגיעה במרוצה. נבהלה למראה הפטיש שבידי. לאחר שאמרתי את דברי, היא נלחצה מאוד ואמרה מיד: "לא לא לא, אולי תתן לנו צ'אנס".
"שום צ'אנס" הגבהתי את הקול, "נמאס לי מתירוצים והתחמקויות. החלטתי שאני שובר עכשיו את הקירות שבניתי וזהו".
"תחכה רק חמש דקות, שבעלי יבוא".
"חמש דקות? אני מוכן!". אולי הבעל יביא כסף? קשה לי להאמין. אבל בוא נחיה ונראה.
הבעל הגיע, ונבהל אף הוא כשראה את הציוד שבידי.
"תגיד" הוא ניסה לומר בעדינות, "מה תרוויח בשבירה הזו? הרי זו סתם רשעות ובל תשחית"!
"אני רשעות?! אתם רשעות!" עניתי בכעס. "כמה זמן אני רודף אחריכם ואין מענה! וגם עכשיו אתה עדיין לא מבטיח לי שתוכל לשלם! אתה חושב שהזמן והכוחות שלי גדלים על עצים"?
"תראה" אמר מר שלד. "בגדול אתה צודק".
"מה זה עוזר לי שאני צודק" קצפתי שוב. "ביצעתי עבודה ולא קיבלתי עליה תשלום! אתה היית שותק על דבר כזה?!" ניסיתי להכניס אותו עם הרגש לתוך הסיפור. "אם אתה בכלל מסוגל להבין רגש של מישהו אחר" סיימתי במרמור. העקיצה הייתה ברורה.
מר שלד נשך שפתיים. "תראה עמיחי. המחיר שהיינו צריכים לשלם לך, היה על עצם עבודת הבניה. החומרים אנחנו הבאנו ממה שכבר היה לנו".
"אתה סתם מנסה להסיח את הדעת" התרגזתי. "מה זה קשור"?
"זה כן קשור" אמר מר שלד במתינות מרגיזה, כי בהלכה יש מחלוקת האם אומן "קונה בשבח כלי" או לא (חו"מ סי' שו ס"ב ובש"ך שם), כלומר האם עליית הערך של הכלי שהכין מחומרי הגלם של הלקוח שייכת לו, אבל חומרי הגלם בוודאי נשארים תמיד בבעלות הלקוח. ובכן, כיון שהבלוקים היו שלנו, אם תשבור אותם תצטרך לשלם עליהם, כי גם אם תנקוט כדעה הסוברת שהשבחת הבלוקים בהפיכתם לקיר שייכת לך, אבל עדיין החומר עצמו שייך לנו".
"אה, אתה דואג לבלוקים שלך? ומה עם השכר על הזמן והטרחה שאתה עושק אותי"?
"אף פעם לא אמרתי שאני לא מתכוון לשלם לך" ניסה שוב מכיוון אחר.
"מה שלא אמרת זה לא משנה. משנה זה שבפועל עברה כבר חצי שנה מהעבודה ולא ראיתי שקל"! זעמתי.
"אני חושב על עוד משהו" אמר מר שלד בהיסוס.
"מה יש לך לחדש"? שאלתי. מרגיש שהלפיתה שלי בקת ה'לום' נחלשת מעט.
"אפשר לומר עוד, שגם אומן שקונה את 'שבח הכלי' זה דווקא כאשר הכלי נמצא בביתו או בחנותו, אבל כאן הקיר נמצא בתוך ביתי ואם כן הוא נקנה לי בקניין חצר".
"לא הבנתי איזו חצר הבאת לנו כאן"? שאלתי.
"הכוונה שמה שיש לנו כבר בבית, נחשב שלנו, ולפי זה תצטרך לשלם לנו על כל הקיר שאתה רוצה לשבור"!
"אוי, הגזמת ממש"! הרגשתי איך הדם עולה לי לראש. "אתה פשוט נבל ברשות התורה! מצדיק את הרשעות שלך בכל מיני ציטוטים שמאשימים אותי במקום להודות באמת המרה שאתה זה שעושק שכר שכיר"!
יצאתי משם בכעס, עושה 'בום' קל עם הפטיש על הרצפה. שיבינו שאני מסוגל להיות רציני בכוונותיי, רק משהה אותן לעת-עתה.
כוחה של בושה
הלכתי ברחוב כמו סהרורי. הרגשתי איך כל מה שקרה עדיין מבעבע בי ואני לא יכול לעבור כך לסדר היום. החלטתי להתקשר לרב הקהילה. הוא יידע להקשיב לי באמת.
סיפרתי לו הכל בלי שמות. הוא הביע הזדהות. "באמת לא נעים. אני ממש משתתף בצערך".
אחרי האמפתיה, כבר חשבתי שהוא יתיר לי לשבור את הקיר. אך הוא עצר לכמה שניות ואמר: "האמת היא, שזו אכן בעיה לעשות דין לעצמך. אתה עלול להסתבך אף יותר מעכשיו. הם עוד עלולים לתבוע אותך על השבירה ותפסיד עוד יותר".
"מההה"? נדהמתי ממש. "אכן כך" ענה הרב.
"אז מה אני כן יכול לעשות"?! שאלתי בתסכול. "מה שהייתי מציע, זה שבאמת לא תעשה דין לעצמך, אלא תפנה לבית הדין בצורה מסודרת. שם יש לך יותר סיכוי".
זה היה נשמע לי מאוד מקומם בהתחלה. ניתקתי מבולבל. לא זוכר אפילו אם אמרתי תודה לרב. מאוחר יותר, כשאשתי שמעה את השיתוף, וראתה שקצת הצלחתי להירגע, היא אמרה לי: "תכל'ס, אם אתה רוצה ללכת באמת עם ההלכה, צריך להיזהר לא לחשוב שאתה הכי חכם ויודע בדיוק מה צריך לעשות. אמנם הדרך לצדק תהיה כאן ארוכה יותר, אבל ככה אתה יודע שאתה מוגן כביכול, כי פעלת נכון על פי תורה".
"שלום כבוד הרב, זה שוב עמיחי. האם אפשר שהרב יהיה הבורר ביני לבין משפחת שלד?"
"התובע הולך אחר הנתבע" השיב הרב, "באם הנתבעים מוכנים להתדיין אצלי, זה כמובן אפשרי".
חייגתי אל משפחת שלד, הפעם לשם שינוי הבעל ענה מיידית. כנראה פחד שלא אגיע שוב עם הפטיש הגדול…
"פניתי אל הרב הקהילה ואני מזמין אתכם לדין תורה אצלו. מתי אתם יכולים להגיע?"
"ממה, דין תורה?"
"כן, בדיוק מה שאתה שומע, דין תורה".
"טוב, אני בודק עם אשתי וחוזר אליך…".
גם הפעם הוא לא חזר אלי בטלפון, אבל תוך חצי שעה הילד שלהם הגיע עם מעטפה ובתוכה 2000 ₪ טבין ותקילין.
על עם ישראל נאמר "רחמנים, ביישנים וגומלי חסדים הם". אם אצל משפחת שלד מידות הרחמנות וגמילות החסדים (וגם היושר…) צריכות עדיין לעבור תהליך של "גילוי מן ההעלם", לפחות מידת הביישנות כבר הבשילה וגם נתנה פירות… ברוך הוא וברוך שמו.
