סטודיו ים המלח

אלבום רגיל או דיגיטלי

המקצוע שלי הוספד כבר לפני למעלה מעשור. כאשר מצלמות דיגיטליות קטנות החלו להיות מוצר זול וזמין לכל כיס, היה ברור לכולם שתפקיד הצלם – ייגנז מן העולם. "כמו שבעולם המודרני אין מקצוע 'פנסאי' שמאיר את הרחובות בשעות החשיכה – כך בעוד שנה-שנתיים לא תראו עוד אנשי-מקצוע בתחום הצילום", סחו מגידי העתידות בביטחון.

אבל בפועל, עד היום אני עדיין מתפרנס מצילום אירועים. כמעט כל ערב אני נמצא באירוע, ולפעמים גם בשעות הצהריים. האמת היא שאחרי עבודת הצילום בשטח, ישנה עבודה רבה מאוד בעריכת התמונות ועיצובם. בדרך כלל העריכה הזו אורכת זמן ארוך יותר מהצילום עצמו. אני מעסיק שתי גרפיקאיות שבוחרות את התמונות וגם עורכות אותן.

בשנים האחרונות, כבש את השוק רעיון  שנקרא "אלבום דיגיטלי". לא מדובר באלבום מקוון, זהו בעצם אלבום פיזי. השם שלו נגזר מכך שהוא מעוצב דיגיטלית ורק לאחר מכן מודפס, בשונה מאלבום רגיל – בו התמונות מושחלות ב'כיסים' סטנדרטיים המיועדים לכך. היום אנשים רוצים מזכרת מעוצבת מהאירועים המשמעותיים בחייהם.

ישנם אנשים יותר שמרניים שעדיין מעדיפים את האלבום הרגיל. הוא גם עולה יותר זול, מכיוון שאינו דורש את עבודת העיצוב וההתאמה באלבום.

אצל משפחת ויינר, קרתה לי תקלה. הם הזמינו אותי לצילומי חתונת בנם הבכור בשעה טובה. הערב עצמו הלך למישרין ב"ה, התמונות היו איכותיות ויפות. הם אמרו לי שהם מעוניינים בעיצוב סטנדרטי, ואני הבנתי שהם רוצים אלבום רגיל.

הם כבר בחרו תמונות ואחרי שהדפסתי אותן – כאלבום רגיל כמובן –  שלחתי להם הודעה שזה מוכן, שאלתי אם הם מעוניינים שהאלבום יגיע אליהם עם שליח עד הבית או שיבואו בעצמם לקחתו. "בהשגחה פרטית" ענה לי האב ר' שחר, "אני כעת באיזור המשרד שלך. אפשר לקפוץ אליך"?

"אם זה בזמן הקרוב, בשמחה" השבתי.

אני מכיר איך נראים הפנים של בני המשפחה שמקבלים את האלבום. משהו ניצת להם בעיניים והם מפליגים כמה שניות לעולם הדמיון. כשהוא פתח את האלבום חיכיתי לזהות את הזיק הזה עם המבט הנוסטלגי, במקום זאת הופיע קמט על מצחו, הוא הוציא את מכשיר הפלאפון מכיסו וחייג, כנראה לאשתו: "חוי, איזה סוג אלבום הזמנת מצחי? נו, צחי הצלם?".

"דיגיטלי? זהו, אני גם זוכר ככה. צחי", הוא ניתק ופנה אלי: "קרתה כאן תקלה, לא הזמנו את האלבום הזה".

"ממש מוזר לי. בדרך כלל אני מוודא לפחות שלוש פעמים איזה סוג אלבום ישביע את רצון הלקוח. לא ברור לי איך נפלה הטעות".

"אני זוכר במפורש שביקשנו דיגיטלי", חזר שוב ר' שחר על דבריו.

"אתה צודק, אני רואה שככה כתבתם לי" אמרתי בעודי מרפרף על אישור ההזמנה שלהם באימייל, "בכל אופן אעצב לכם אלבום דיגיטלי מחדש, על חשבוני כמובן, לוקח אחריות" אמרתי.

"תודה. אנו מאד מעריכים את זה" השיב שחר גם בשם אשתו.

"בשמחה" הגבתי. "הסיפוק של הלקוח שלי – מעל הכל".

חצי חינם או מידת סדום

"תגיד רגע" הוא אמר לאחר שהתכונן כבר לצאת. "מה אתה עושה עם האלבום הרגיל, שהדפסת בטעות?"

"מממ" היססתי לרגע. "אולי אזרו.." עצרתי את עצמי, "אם תרצה אתה יכול לשלם ולקחת אותו. אתה יודע, יש כאלה שאוהבים שהתמונות נשמרות לא רק אצל הזוג, אלא גם אצל המחותנים".

"זה בדיוק מה שחשבתי" ענה שחר. "שיהיה נחמד אם יהיה לנו עוד עותק מהתמונות. השאלה היא, אם גם ככה היית זורק, למה שלא תתן לנו את האלבום הזה בחינם"?

"בחינם"? התפלאתי. "מה פתאום?! אני לוקח על עצמי אחריות לתקן את מה שלא הבנתי נכון, אבל למה שתקבל מתנה מן ההפקר"?

"יודע מה"? הוספתי לאחר רגע של מחשבה: "אני מוכן למכור לכם אותו בחצי מחיר.

"כמה זה חצי מהרגיל"? הוא שאל.

"450 שקלים" עניתי.

"נו באמת, 'מאך מיר א טובה' אומרים ביידיש, תעשה לי טובה, ה-450 האלה יזיזו לך משהו"?

"ולך"? שאלתי בחזרה.

"אני עכשיו אחרי המון הוצאות חתונה, כל שקל מחושב אצלי עכשיו".

"אני לא אתערב לך בשיקולי ההוצאות, אבל את ההצעה שלי אמרתי. תעשה אתה מה שאתה רוצה".

"צחי, איפה אתה גר?" הוא שאל לפתע משהו לא קשור בכלל.

"ברעננה" השבתי.

"אה יפה, דווקא חשבתי שאתה גר איפשהו באזור ים המלח".

"מממה… איזור ים המלח?? למה שמישהו יגור שם" שאלתי את עצמי והתחרטתי אחרי שניה, אחרי הכל יש גם אנשים שמתגוררים שם.

"לא, פשוט באיזור ים המלח יש את הר סדום, לרגע היה נדמה לי שאולי אתה תושב האזור שם" אמר בסרקזם בלתי מוסתר…

זו ממש מידת סדום" הוא עבר פתאום לכעוס. "אם האלבום ישאר אצלך, לא תהיה לך שום הנאה ממנו. מה אכפת לך שהוא יהיה אצלי"?

"מידת סדום"? נבהלתי. "איך אתה מדבר? אסור לי להרוויח עוד קצת? אני חייב לתת לך כל מה שאתה רוצה סתם ככה"?

עברה לי איזו מחשבה בראש לתת לו, אבל דווקא אחרי שהוא התעקש, החלטתי שאני הולך על זה 'עד הסוף'. רק המושג האחרון שהוא הזכיר, הלחיץ אותי קצת.

הוא אמר: "תתן לנו לחשוב על זה" ויצא.

חלוקה הוגנת עם מידות טובות

זו הייתה שעת צהרים. עד הערב רדף אותי המשפט שלו: "זו ממש מידת סדום"! הייתי חייב להבין לְמה הוא התכוון.

הערב ירד, הודעתי לאשתי שאני יוצא לשיעור בהלכה, לנשום קצת אוויר של תורה.

הגעתי לאולם בית המדרש כמה דקות לאחר שהתחיל השיעור, ושמעתי את הרב מסביר:

"כהקדמה לזה, נלמד את הסעיף הרלוונטי מהשלחן ערוך – אחים או שותפים שרוצים לחלק את הירושה או העסק בשווה, ואחד הצדדים רוצה לקבל חלק מסוים בקרקע כיון שחלקה זו סמוכה לשדה אחרת שלו, לדעת הבית יוסף – אם אין הבדל בין החלקות, חייב חבירו להסכים. לדעת הרמ"א הוא יכול לדרוש תשלום נוסף כדי להתרצות לאפשר לחבירו לקבל את החלקה שהוא מעוניין בה. אם הוא רוצה לקבל את החלקה המסוימת בחינם – הוא יכול לעשות עם חבירו הגרלה על החלקות, ומה' ייצא דבר – אם החלקה הזו 'שלו' הוא יזכה בה, ואם לא – ייאלץ להיפרד מכמה שקלים בשביל לקבל אותה (חו"מ סי' קעד ס"א וסמ"ע ס"ק ד)".

"כבוד הרב", שמעתי את אחד המשתתפים שואל, "מה אכפת לחבר השני, אם הוא יקבל את אותו שווי של הקרקע, למה זה עושה לו רע שהראשון יקבל את החלק שיהיה לו נוח יותר בגלל הקרבה הפיזית?".

האמת, את השאלה שלו לא ממש הבנתי, כי גם לא הייתי קשוב למה שהרב הסביר.

"אוהו! זה נקודת המחלוקת בין הבית יוסף לבין הרמ"א, האם בית הדין יכפה על אדם לא להתנהג ב'מידת סדום' רק כאשר אין לו אפשרות להרוויח, או אפילו כשיש לו אפשרות להרוויח אבל הוא גם לא יפסיד מאומה מהוויתור".

ה'סדום' הזה כבר חוזר אלי פעמיים היום. "הרב", התפרצתי בחוסר נימוס, "בדיוק היום מישהו אמר לי על זה משהו, על אלבום תמונות, שזה כאילו מישהו מהעיר סדום, לא הבנתי מה בדיוק הוא רוצה.."

"אני מבין שקרה לך היום מקרה מעניין" אמר הרב. "אם יתאים לך לשתף בסוף השיעור – נשמח".

הרב המשיך את השיעור כרגיל, לא שמעתי עוד את מילת המפתח 'סדום' אפילו פעם אחת, והבנתי שהנושא הוזכר רק כבדרך אגב.

זכות המשקיע להרוויח

בסוף השיעור, פנה אלי הרב ושאל, "ר' יצחק, רצית לספר משהו, או לשאול משהו?"

"כן הרב", עניתי וסיכמתי בקצרה את הדו-שיח ביני לבין אבי משפחת ויינר, תוך שאני רואה לפחות חמשה ממשתתפי השיעור מתגודדים סביבנו ומצותתים.

"הסיפור שאתה מספר נשמע ממש מעניין, וזה די-דומה להלכה שלמדנו בשיעור, אבל עם הבדל אחד, בשלחן ערוך – לכל אחד מהאחים או השותפים יש חלק בשדה, ולכן הבית יוסף טוען שזה ייחשב רשעות ו'מידת סדום' אם אחד לא יוותר על חלקה מסויימת לטובת צד אחר כשהדבר לא מחסיר ממנו מאומה. במקרה שלך – למשפחה שהזמינה את האלבום אין שום 'בעלות' על האלבום הרגיל שהדפסת, זו הוצאה שלך ועבודה שלך, ולכן אין להם זכות לדרוש ממך לקבל זאת בחינם".

הנהנתי בהבנה. חשבתי שזהו, סיימנו. אחרי שיהוי קל הרב המשיך:

"אם כבר, המקרה שלך דומה למקרה שמדבר עליו הנודע ביהודה, זה סיפור על חמש גינות זו על גב זו, מה שבימינו נקרא 'טרסות'…".

"איזה קטע" אמר אחד המשתתפים "אני זוכר כשלמדתי סוגיה כזו כילד ולא הבנתי איך יכולים להיות חמש גינות בקומות… דמיינתי סוג של מיטת קומותיים על גבי השניה, עם צמחים משתרגים". צחקנו צחוק קל, והרב המשיך:

"בעל הגינה העליונה השקיע וחפר תעלת מים מהנהר הסמוך עד לגינתו, כעת רוצים בעלי הגינות האחרים לחפור ולהמשיך את התעלה לגינות שלהם, באופן שלא יגרע ממימיו מאומה".

"זו בדיוק דוגמא ל'זה נהנה וזה לא חסר'…", אמר אחד המשתתפים.

"בדיוק" השיב הרב. "בעל הגינה העליונה אינו רשאי לעכב עליהם או לדרוש מהם תשלום כלשהו. אבל", עצר הרב לשנייה, "וכאן מגיע האבל הגדול" אמרתי.

"כן", בת שחוק נראתה על פני הרב:

"הנודע ביהודה מחדש שגם לדעת הבית יוסף מותר לבעל הגינה העליונה לאיים שהוא רוצה לסתום את התעלה שחפר, ואז לאלץ אותם לשלם לו עבור החפירה שלו, כיון שהתעלה היא רק שלו ואין להם שום בעלות עליה, זאת בשונה מהאחים או השותפים שיש לכולם בעלות על הקרקע".  (שו"ת נו"ב תניינא חו"מ סי' כד).

"במקרה שלך", אמר הרב בפנותו אלי, "אם היית מחליט לזרוק לפח בכל מקרה, זו הייתה מידת סדום לא לתת להם אותו בחינם, אבל אם אתה רוצה להשאיר זאת אצלך לתקופת זמן כדי שהם יתחרטו וירצו לשלם – זו זכותך המלאה, כיון שאין להם על זה שום בעלות" (ע"ע פתחי תשובה חו"מ סי' שסג ס"ק ג).

"תודה רבה הרב, גם ההסברים המפורטים וגם על ההנחייה למעשה" יצאתי מרוצה מהשיעור, מצויד בהלכה משמעותית במיוחד.

[עריכה: ש. מלומד©️]

נ.ב. שמות האנשים והמקומות בדויים