שיפוץ במחיר סופי

חלום המרפסת

חשבנו הרבה זמן על השיפוץ. שיפוץ זו הזדמנות להתחדשות, שיפור תנאי החיים בדירה הקיימת. אצלי אישית זה היה הרבה מעבר. כשעברנו דירה לפני כמה שנים, הדירה הייתה כבר משופצת כמו חדשה, כולל מטבח, אמבטיה, אינסטלציה, הכל. קומה רביעית עם כיווני אוויר ואור. הדבר היחיד שהפריע לנו, זו העובדה שלא הייתה לנו מרפסת-סוכה נורמלית. היה מה שנקרא 'מרפסת שמש', יפה מאוד ומוארת, אבל היא היתה מקורה רובה ככולה… נותר רק חצי-מטר לרפואה תחת כיפת השמים. בעלי היה אומר בבדיחותא שעל מרפסת כזו נאמר הביטוי במשנה 'חמתה מרובה מצילתה'. השמש מילאה את המרפסת, אך לא נהנינו ממנה…

אחרי כמה שנים החלטנו לשפץ. חלפה תקופה לא-קצרה מלאה בבירוקרטיה מרגיזה, השגת האישורים, חתימות מהשכנים, פרסום, רישום תצ"ר ועוד רשימת מושגים שלא הכרתי. עם המון רצון והשתדלות – קיבלנו סוף סוף את ההיתר מהעירייה. לא האמנתי, אבל היה נראה שהחלום קורם עור וגידים, ויש סיכוי ממשי שהוא עומד להתגשם!

קיבלנו המלצות מחברים על קבלן אחד בשם יוני. הוא אמנם גר במרחק של כשעה נסיעה, אבל מספרים שהעבודה שלו מצוינת והמחיר שלו עוד יותר מצוין. הזמנו אותו להצעת מחיר עבור הוספת מרפסת כמו שאנו רוצים, כזו שתעמוד בכל תקני הבטיחות הנדרשים, כדי שנהיה רגועים גם מהבחינה הזו.

הוא הגיע, הסתכל, בדק, מדד וחשב. הוא התיישב לכתוב הצעת מחיר. לאחר כמה דקות, הקבלן אמר: "אני חושב שזה יצא לכם בסביבות מאה אלף שקלים".

"מהה" נדהמתי. "חשבנו על משהו בסביבות חמישים-שישים אלף" העיזה אשתי לומר.

"אתם רוצים מרפסת או קרשים באוויר" הוא התקומם.

"טוב, אז שבעים" ניסיתי להתמקח.

"מאה זה מאה. אם אני לוקח מאה זה גם 100% איכות ובטיחות", אמר בנימוק להתעקשותו על דעתו. "אני לא 'יורד' מהמחיר. אם אתם רוצים תחפשו לכם פראייר אחר שיעשה עבודה כזו".

"אנחנו יודעים שצריך בטיחות והכל. שמענו עליך המלצות טובות".

"אם תתפשרו על האיכות של הגימורים – יש על מה לדבר, אני יכול לבוא לקראתכם לכיוון תשעים וחמישה אלף ש"ח", הוא נכנע מעט.

"אז ניקח אותך, אבל בשבעים וחמישה" ניסיתי ללחוץ עוד.

"כבר אמרתי לכם, תשעים וחמישה זה המקסימום שאני יכול לרדת אליו".

"טוב אז שמונים וחמש" ניסיתי עוד קצת.

"אמרתי כבר את הסכום מינימום שלי, אם לא בא לכם – אתם יכולים בכיף לקחת מישהו אחר". הוא החל לקמט את הדף עם הצעת המחיר.

"לא לא, אנחנו סגורים איתך" מיהרה אשתי לומר, וקרצה לי.

"אוקיי" אמרתי יחד עם הקבלן. רוצה כבר להיות אחרי. הוא יישר את קמטי הדף  והניח אותו על השולחן.

"אז מתי מתחילים"? שאלתי. "מצידי – מחר אני מגיע עם החומרים", הגיב יוני. "רק אני צריך מקדמה, לראות שאתם רציניים".

"כמה תרצה במקדמה"?

"חמשת אלפים ש"ח לפני שאני מתחיל, ולאחר שבוע עוד חמש עשרה אלף".

"בסדר" שמחנו לסגור סוף סוף. את המקדמה שילמנו לו במזומן. אשתי הזכירה לי להחתים אותו על קבלה על כל סכום שנתנו לו, "שלא יהיו ויכוחים אחר כך".

באמצע הבניה הבאנו לו עוד חמישים אלף ש"ח. סך הכל העברנו לו שבעים אלף, ומבחינתנו היה ברור שנותרו לנו להעביר בסך הכל עוד חמישה עשר אלף ש"ח.

"איזה כיף שהצלחנו 'להוריד אותו' בעשרת אלפים שקלים…" חזרה אשתי שוב ושוב בהנאה בלתי מוסתרת.

"אם כבר, אז מדובר בחמש עשרה אלף שקלים" אמרתי אני. "אבל מאיפה את כל כך בטוחה שסגרנו על 85? הוא דרש בתחילה 100, והתפשר רק על 95, והרי לא כתבנו חוזה ברור".

"נכון" היא אמרה, "אבל תראה שככה זה הולך להיות. בינתיים הוא לא אמר מילה". הצטרפתי לתקווה שלה.

מה נסגר אתכם?

לקראת סיום הבניה, ערכתי חישוב כמה נשאר לנו לשלם. "שילמנו כבר 70, נשארו לנו עוד 15 אלף" אמרתי. "תשמור עוד 5,000 ממש לסוף" אמרה לי אשתי. "אתה יודע, יש כאלה שנתקעו עם הפינישים לבד. אתה לא רוצה לגלות ששילמת הכל בהגינות, ובסוף הקבלן ברח לך בלי לסיים. בפרט שהוא לא גר באזור ואתה לא תיתקל בו בטווח הקרוב". הסכמתי איתה.

"יישר כח! יישר כח!" לחצתי ליוני את היד בחמימות. "כל כך כיף להיות כבר לקראת הסוף. המרפסת המיוחלת כבר תלויה ועומדת. אני כל כך מעריך. זה היה הרבה יותר מהיר ממה שהחברים שלי הכינו אותי" חככתי ידי בסיפוק.

"כן, אה"? נהנה הקבלן אף הוא. "אנחנו ממש בסיום".

הושטתי לו את הערימה עם העשירייה. "תספור, יש כאן עשרת אלפים". "תודה, רק תזכרו שאתם חייבים לי עוד 15, ואני לא מסיים בלי זה".

"מה פתאום 15?! רק עוד 5!" הזדרזה אשתי לומר.

"לפי החישוב שלי, שילמתם לי עד עכשיו 80 אלף. והרי סיכמנו על 95"! הוא הגביה את הקול.

"הרי סיכמנו 85"! חזרתי ואמרתי שוב, עם קצת פחות ביטחון. חוכך את הרגל ברצפה וגורר איתה ברזל עקום מבלי משים.

"איפה סיכמנו את ה85? זה כתוב איפה שהוא"? הוא קפץ אגרוף על המעקה החדש, חסר עדיין גימור של צבע.

"למה לא כתבנו" אמרתי לאשתי, ולקבלן אמרתי: "האמת של…לא… אנחנו לקחנו אותך על דעת שירדת למחיר שהתפשרנו עליו מבחינתנו".

"זה שלקחתם אותי בסוף זו הוכחה שהסכמתם למחיר שלי"!

"זה שהתחלת לעבוד זו הוכחה שהסכמת למחיר שאמרנו אנחנו"!!!

"אני זוכרת במפורש שסגרנו על דעת שנשלם 85. והרי כתוב ש'המוציא מחבירו עליו הראיה'" ניסתה אשתי להישמע מלומדת.

"האמת היא שאני זוכר שהוא אמר אחרון את המחיר. זה היה 95 בסוף". הגבתי מהסס.

"בזה שאתם לקחתם אותי למרות שעמדתי על המחיר, זה סימן ואפילו ממש הוכחה שאתם קיבלתם את הצעת המחיר שלי" אמר הקבלן, כאילו לא שמע את המשפט האחרון שלי.

"המממ…" היינו נבוכים.

הקבלן אמר שהוא מקפיא את הבניה עד שנהיה סגורים על המחיר.

אנחנו מצידנו אמרנו, שהעובדה שלקחנו אותו סופית כקבלן, היה על דעת שהוא הסכים להתגמש.

"אתם לא יכולים לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלימה. גם לקבל מרפסת באיכות גבוהה, וגם לשלם פחות מהמחיר"? הוא אמר. "אני גם צריך להישאר עם משהו ביד אחרי כל ההשקעה"!

אני חשבתי שהוא עדיין ירוויח, וגם אנחנו נצא מורווחים. אבל הוא נשאר איתן בדעתו.

לא נותרה לנו ברירה, אלא לפנות לרב שיכריע – עם מי הצדק, וכמה כסף מגיע באמת לקבלן, לפי מה נדע כמה לשלם? האם כמו שאנחנו חשבנו, או כמו שהקבלן חשב? או שבכלל נצטרך להתפשר על משהו באמצע?

המילה האחרונה

כשהרב שמע, הוא ביקש שנתאר לו בדיוק את מהלך הדו-שיח. "מה הסכום שנאמר אחרון"? ו"איך היה הסיכום? איך החלטתם לסגור"?

תיארתי לרב את הוויכוח כפי שזכרתי אותו, עם הניסיון להתמקח, עד שאנחנו אמרנו 85, הוא אמר 95, ואז סגרנו, מתוך הבנה שאם אנחנו אלה שהסכמנו לאחר הוויכוח, סימן שהמחיר יהיה כמו מה שחשבנו אנו.

"טעות היא בידכם" אמר הרב. "העובדה שהסכמתם, לאחר שהקבלן עמד על שלו, זה אומר שהסכמתם למחיר שהוא אמר! לכן עליכם להשלים את הסכום ל-95 אלף במדויק".

"ואם היינו מתעקשים על ה-85 ואז הקבלן היה מתחיל לדבר על מקדמה וסדר עבודה וכו', האם אז היינו אנו מרוויחים את המחיר כפי שרצינו"?

"בדיוק" אישר הרב. "ההכרעה היא בעצם לפי 'מי אמר את המילה האחרונה', שעל דעת זה נכנסתם לעבודה".

"האמת היא", המשיך הרב, "שבשולחן ערוך מתואר ויכוח בין מוכר לקונה על מחירו של מוצר, ולאחר שלא הגיעו לעמק השווה – חזרו כל אחד לביתו, ואחר כך הגיע אחד מהם להמשיך את העסקה, במקרה זה, אותו צד שהגיע כדי להמשיך את העסקה – מוכיח בעצם שהוא הסכים לתנאים של הצד השני…"  (חו"מ סי' רכא ס"א ובערוה"ש שם. שו"ע אבה"ע סי' כט ס"ח).

"אני חושב שזה כמו שאמר לי פעם מורה הנהיגה שלי", התפרצתי והתנצלתי מיד על חוסר הדרך-ארץ "בכבישים של ישראל מי שממצמץ ראשון – הפסיד".

כולנו חייכנו, רק יוני הפך רציני לרגע ואמר שלדעתו זה לגמרי לא נכון, "בכביש אל תהיה צודק, תהיה חכם".

הרב המשיך מהנקודה שבה עצר: "ההדגשה בהלכה האמורה היא, שכל אחד חזר לביתו. כלומר, היה ביניהם סוג של 'איפוס'. לכן מי שחזר אחר כך מיוזמתו והמשיך את העסקה – הסכים לתנאיו של הצד השני. אבל אם זה היה ברצף אחד של ויכוח, כמו בזאר-תורכי, זה שהמוכר ביצע את המכירה, לא מוכיח שהוא ויתר לתנאיו של הלקוח".

"אתן לזה דוגמה מעולם אחר, תארו לכם נהג מונית שהתווכח עם נוסע על המחיר, ובפועל ביצע את הנסיעה, ברור שהעובדה שהוא ביצע את הנסיעה, אין בה כדי להוכיח שהוא ויתר על המחיר שדרש".

"בטח שלא"! הפעם היה זה תורו של יוני להתנצל על חוסר הנימוס שלו מול הרב. 'לפחות אנחנו בלתי-מנומסים בחלוקה הוגנת', חלפה מחשבה בראשי.

"ואתה צודק" אמר הרב, הכלל הקובע הוא מי אמר את המילה האחרונה. "אצלכם, באמת אף אחד לא הלך פיזית למקום אחר. אבל העובדה שהקבלן התחיל לעבוד, לא מוכיחה שהוא ויתר והסכים לדרישות שלכם. אם הוא אמר את המילה האחרונה – הוא קובע".

הרב חתם את דבריו בנועם, ואנחנו הנהנו בהבנה.

"תראו מה זה," אמר יוני, "רציתם מרפסת סוכה למהדרין – יצא לכם גם שיעור בהלכות ממון".

"טוב", אמרה לי אשתי, "סיימנו עם המרפסת. אפשר כבר להזמין את הסוכה!"

[עריכה: ש. מלומד©️]
נ.ב. שמות האנשים והמקומות בדויים