לחץ בקניות
בקניות רגילות לשבת אני מוציא בדרך כלל כ-1000 ₪. אבל השבוע הקניה כמעט הכפילה את עצמה. אם תבקשו הסברים, אשלח אתכם לזוגתי שהסבירה לי בקול החלטי (וקצת רועד מפחד), "דובי, אתה שאנן ואדיש. אבל בסוף לא ישארו דברים בחנויות!".
בכל פעם קניתי את המינימום הנדרש. אין לי מחסן לאפסן בו כמויות מסחריות. אבל מה לא אעשה כדי להרגיע את רוחה. גם זו מצוה, לא?!
כשהייתי בחנות, היא צלצלה כל כמה דקות להוסיף עוד משהו לרשימה. "אממ… אולי כדאי שתהיה עוד שישיית מים במקלט? ואולי גם גפרורים"? הזכרתי לה שיש לנו תאורת חירום, ובינתיים הזמן הכי ארוך בו שהינו במקלט היה 45 דקות.
"בכל אופן, תוסיף גם חבילת ביסקויטים, וחבילת כוסות ח"פ, וגם שקיות גופיה!"
מבלי משים, כנראה נדבקתי קצת מהלחץ, במיוחד כשראיתי עוד ועוד אנשים סביבי מרוקנים את המדפים אל עגלות הקניות. 'אפשר לחשוב שאנחנו במלחמה!', הרהרתי. 'בעצם, בתחילת הקורונה מפלס החרדה היה גבוה יותר, ובכלל יש מצב שאנחנו כן במלחמה' השלמתי.
החלטתי להוסיף עוד כמה קופסאות שימורים, שיהיה. כאשר כמעט הגעתי לקופה, החלטתי להוסיף גם 2 מגשי עופות ועוד 2 אריזות דג סלמון. אשתי תשמח, וגם אני.
בתור הארוך המשתרך, התפתח שיח ערני סביב המצב. אחד העומדים מאחורי הפטיר: "תתפלל שלא תהיה לך פתאום הפסקת חשמל שתהרוס לך את כל הטוּב הקפוא הזה, או שיש לך גנרטור בבית", השלים.
צחקתי ואמרתי: "קודם כל אלו עופות טריים ולא קפואים. דבר שני, חבר'ה, אנחנו חייבים לזכור כל הזמן שרק הקדוש ברוך הוא מנהל את העולם. אנחנו כמובן עושים את ההשתדלות המירבית מצדנו, רק צריך להפנים שבאמת "…ואין לנו על מי להישען, אלא אלא על אבינו, אבינו שבשמים". ילד חמוד מלפני המשיך לפזם את השיר המעודד, ועוד מישהו הצטרף אליו.
התור התקדם וגיליתי שאני כבר מעמיס מוצרים על המסוע. נשמתי לרווחה כשכל הסחורה שכנה אחר כבוד בתא המטען של הרכב.
דוגלי או עופות מהדרין
כשהגעתי ליד הבית, התקשרתי לאשתי שתשלח את עגלת התאומים במעלית לקומת הקרקע כדי לסייע בשינוע המשלוח שיצרנו לעצמנו.
כשפתחתי את תא המטען, נזכרתי שיש עוד כמה שקיות שהנחתי במושבים האחוריים של הרכב, ופניתי להוציא קודם אותן. שם גיליתי שלא קשרתי טוב את שקית העגבניות, וכמה הספיקו ליפול לרצפה. התכופפתי להרים, ממש לא מתחשק לי מיץ עגבניות על רצפת המכונית. הספקתי לנזוף בעצמי כשגיליתי עוד שלושה מוצרים שהחליקו מהשקיות. אצטרך לעבור קורס אריזת שקיות קניות בהקדם…
שמעתי פתאום נביחות צהלה של כלב. 'אני רק אקשור את השקית הסוררת הזו' חשבתי, ואז גיליתי שם עוד 3 עגבניות… הוצאתי את הראש בעדינות מהרכב, שלא לחבוט אותו בתקרה. אני מגלה את אשתי עם העגלה מולי, בפה פעור ועיניים קרועות. "מה קרה"? נבהלתי. היא רק החוותה באצבעה הלאה, כאומרת, "תראה בעצמך". הסתובבתי. נדהם. אם זה לא היה שלי – זה יכול היה להיות משעשע, מחזה סוריאליסטי ממש. הכלב של השכנים עמד שם, מאחורי הבגז'. לפניו 2 מגשי עוף ואריזת סלמון. כל האריזות נראו קרועות, והכלב היה עסוק בזלילה של עוף, טרי כאמור…
כעסתי מאד. "איפה הבעלים של הכלב הזה"?
"אני כאן" נשמע הקול של יואב. "אוי ברוּנוֹ מה עשית"? הייתה התגובה הספונטנית שלו. "לא חסר לך דוגלי בבית"! "נו נו נו"!
"אני לא רואה שה'נו נו נו' שלך עוזר" שמתי ידיים על המותנים. יואב קרא שב לברונו ואמר: "אוי ממש לא נעים לי, אבל למה בכלל השארת ככה מגשים ברשות הרבים"?
"עד כמה שידוע לי הרכב שלי הוא רשות היחיד, זה א' כול" אמרתי, "וב', אתה אמור להיות אחראי על חיית הטרף או המחמד שלך, שלא תזיק גם ברשות היחיד וגם ברשות הרבים! בכל מקרה, אני כבר מגיש לך את הקבלה של הקנייה, שתראה באיזה נזק התחייבת"!
"הגזמת" הגיב יואב, "שלא תחשוב שאני הולך לשלם לך את עלות המגשים הללו! ואתה עוד קונה בשר יקר של 'גלאט מהדרין'. ובכלל, לכלב שלי לא חסר לתזונה כאלה מאכלים, ה'דוגלי' שלו מספק עבורו את כל אבות המזון".
"אולי תשאירו את הוויכוח להזדמנות אחרת"? לאשתי כנראה לא היה נעים מהסיטואציה באמצע הרחוב. הסכמתי.
דין נזקי 'שן'
לאחר כשעתיים, המוצרים שכנו לבטח במקומם בבית, והספקתי קצת להירגע. פתאום התקבלה הודעה מפיקוד העורף כי "בדקות הקרובות, צפויות להתקבל התרעות באיזורך". התארגנו עם הילדים לאפשרות של ירידה למקלט הבנין (אין בביתנו ממ"ד). בסוף נשמעה אזעקה. ירדנו למקלט במהירות, לצערנו מתורגלים כבר…
במקלט הילדים כבר מצאו את מקומם על המחצלת שפרשנו מראש, ולקחו ספרים מהקופסא שאחד השכנים תרם לתועלת הכלל.
מצאתי שם גם את יואב, בעל הכלב. הוא נבוך מפני. "אולי זו דווקא הזדמנות" אמרה לי אשתי. "הרב גלעד נמצא פה. אפשר לשאול אותו מה הדין". חייכתי. "רעיון מצוין. גם ככה אנחנו צריכים להישאר פה עד להודעה חדשה".
"פססט" לחשתי ליואב. רמזתי לו שאני רוצה לשאול את הרב על המקרה שהתרחש עם העופות. "שיהיה" הוא הסכים.
סיפרנו לרב את מה שקרה. הרב הרצין. "תראה ר' דובי, על פי התורה, כדי לחייב אדם בנזק, צריך לוודא את הקשר של הנזק לאחד מארבע אבות נזיקין".
"נכון, זו המשנה הראשונה בסדר נזיקין", הפגנתי ידע. הרב אישש את דבריי וחזר להסביר: "בכל פעם שנגרם נזק למישהו, עליו לוודא שהתורה אכן מחייבת על נזק זה. חז"ל למדו שיש ארבעה עקרונות-נזק, ובלשונם – 'ארבעה אבות נזיקין'. בכל פעם נדרש להתאים את הנזק אל אחד מארבעת אבות הנזיקין שהתורה חייבה בהם".
"נו, כאן זה נזק של 'שן', אז הוא חייב בכל הנזק"! הרגשתי ממש מלומד.
"בעיקרון אתה צודק שזה מתחבר לנזק של שן. אבל שים לב: התורה קבעה, שעל נזק של 'שן', כלומר – שבהמה אכלה והזיקה באכילתה, חייבים רק כשהנזק אירע ברשותו של הניזק, ברשות היחיד, ולא אם הוא התרחש במקום ציבורי" (גמרא בבא קמא יד, א).
"אתה רציני"? שאל יואב בקול.
"לגמרי", המשיך הרב: "בגמרא יש אינספור דיונים, איך להתאים את הנזקים המתרחשים בעולם, לאחד מארבעת האבות והדינים הנגזרים מהם".
"הלכה למעשה – בהמה שאכלה, בעליה מחויב רק אם היא אכלה בשטח של הניזק. אתה זוכר אם הכלב אכל כשהוא יושב בתוך הבגאז' או בחוץ"?
"אני ראיתי את ברונו בחוץ" אמר יואב. הכלב שלו נבח בתגובה. "שקט" ניסה יואב להשתיקו. "כן" הסכמתי, "ברונו שלף את השקית מתא המטען וזלל להנאתו. אז מה הוא פטור, כי זה כבר לא היה ברשותי???" נשפתי בטון רוגז.
"רגע, לא סיימנו", אמר הרב וסימן לי להירגע קצת.
"כשהבהמה לקחה אוכל מהשטח של הניזק ואכלה אותו ברשות הרבים – רש"י מבין שזה ספק. אך בשולחן ערוך (סי' שצא ס"ז) פסק, שבעל הכלב פטור מלשלם את המחיר המלא. הוא צריך לשלם רק מה שהאכילה הזו חסכה לו מלתת ארוחת צהרים אחרת".
"המממ" לא ידעתי מה לומר. "בקיצור, לא אקבל יותר מ10 שקלים על נזק של 200"…
"זה בכל אופן מה שיואב יצטרך לתת לך, אם אכן זהו המחיר" סיכם הרב.
"אפשר כבר לצאת" קרא בקול אחד השכנים, שהיה מחובר לרדיו.
"טוב" אמר יואב, "אני מוכן לשלם לך גם קצת יותר". הוא הוציא 50 ש"ח מהכיס. "למרות שאני לא חייב, אני רוצה שתצא בתחושה טובה" הוא אמר. חייכתי לאות פיוס. "יישר כח" לחצתי את ידו. אמנם הוא שילם לי רק רבע מהנזק, אבל הוא לא היה חייב גם את זה, ובכלל, ההרגשה הטובה שווה יותר. "לא היו נפילות" בישר השכן עם הרדיו. בתחושה טובה עלינו למעלה, ממלמלים "מזמור לתודה".
[עריכה: ש. מלומד©️]
נ.ב. שמות האנשים והמקומות בדויים
