שמיעת דברי תורה בשעת כתיבת סת"ם

א. כתב האור זרוע (סי' תקנה, מכון י-ם ח"א עמ' תסג) בשם רבי יהודה החסיד, "ואינו רשאי לכתוב תפילין ומזוזות כשהוא מתנמנם, שהרי לא יכתוב לשמה". הו"ד בשוע"ר סי' לב סל"ב.

בגדר מתנמנם מצאנו כמה פעמים בש"ס, (מגילה יח ב תענית יב א-ב, יבמות נד א, נדה סג א) "נים ולא נים תיר ולא תיר, דקרו ליה ועני ולא ידע לאהדורי סברא, וכי מדכרו ליה מידכר".

באור זרוע הלכות מגילה סי' שעד (הו"ד בקובץ שיטות קמאי ובמגילה שם) גרס, "ולא ידע לאהדורי סברא, דבר הבא מבינת הלב".

במחזור ויטרי הל' פורים לרב יהודאי גאות סי' רמז כתב (הו"ד בשיטות קמאי שם), "אבל ישן, כגון שקורין אותו ואינו עונה וכשמזכירין אותו אינו נזכר, זהו ישן, ואסור".

בספר המכתם (הו"ד שם): "היכי דמי מתנמנם, כגון דקרו ליה ועני סירוסין קרא חדא פרא חדא, פירוש קורא פסוק אחד ומדלג פסוק אחד".

ורבי אברהם מן ההר (הו"ד שם), "והעיקר דמתנמנם כו' שהוא נים ולא נים פירוש עיניו פתוחות והוא רואה הכתב אלא שאין לו דעת להבין מה שהוא קורא, ולומר כך וכך קראתי, וזה פירוש: 'ולא ידע לאהדורי סברא וכן תבין דעת הר"ם שכתב פ"ב (ה"ה) קרא והוא מתנמנם, הואיל ולא נרדם יצא ע"כ, ורבינו שלמה פירש, לאהדורי סברא דבר הנאמר מבינת הלב".

בביטוי הלשונות 'נים ולא נים, תיר ולא תיר' כתב תוספות הרא"ש "נים ולא נים, היינו בתחילת שינה, תיר ולא תיר היינו בסוף שינה, כשניעור ולא ניעור היטב", וראה גם בתוספות תענית יב ב ד"ה אמר רב שביאר שזה אותו שיעור ממש. עכ"פ עולה מכל זה שמתנמנם שאסור בכתיבה ושאינו ב'לשמה' הוא חסר הבנה פשוטה ובסיסית.

ב. בשוע"ר (שם במוסגר) כתב, "במחשבתו צריך להיות בכל הכתיבה שכותב לשם תפילין ולא כמתעסק בעלמא, כמו שבגט צריך להיות במחשבתו בכל תורף הגט שכותבו לשמו ולשמה".

והנה גדר הלשמה המבואר בדבריו באופן השלילה והיינו שלא יהיה "כמתעסק בעלמא" וגדר "מתעסק בעלמא" למדנו מדבריו בסי' שו סי"ט ובסי' שטז ס"ד שכל שעושה פעולה עם כוונה "לאיזה צורך" אין זה נקרא "מתעסק בעלמא" ורק "אם מודד שלא לצורך כלל אלא כמתעסק בעלמא".

ובנדון דידן אדם שכותב סת"ם ושומע מוסיקה או שומע שיעור תורה, עדיין מעשה הכתיבה שלו הוא "לאיזה צורך" ולא "כמתעסק בעלמא" – זוכר הוא בכל עת שהוא כותב כעת מזוזה לצורך הזמנה או מכירה לזכות יהודים ואין זה בגדר מתעסק בעלמא עליו כתבו את הלשון "לשחוק" (פסקי הרי"ד שבת קנז ב וראה אגרת הקודש ח"כ עמ' שמא) – כמעט בשום אופן איננו יכולים להחשיב את כתיבת סת"ם תוך כדי שמיעת שיעור בשם כתיבה "לשחוק" שהרי יודע הסופר בדיוק לשם מה הוא אוחז את הקולמוס בידו – לכתיבה, ולא למשחק. נקודה זו לא נשכחת ממנו אף לרגע.

כמו כן ברור, שהגדרת רבי אברהם מן ההר "להבין מה קורא, ולומר כך קראתי" איכא גם אצל הסופר ששומע שיעור תורה, וחזינן בעינינו שאנשים מחזיקים במחשבתם שתי מחשבות בעת ובעונה אחת, לא מחשבות עיוניות, אבל "פשט" כן.

ג. וביתר ביאור – ידוע שיש לאדם במוח זיכרון גלוי וזכרון נעלם ונסתר, בזכרון הגלוי הדבר עומד כביכול לנגד עיניו אבל בזכרון הנסתר הוא לא זוכר, אבל אם יזכירו לו – ייזכר.

ובאמת שמי שמזכירים לו והוא נזכר זה בחינת המתנמנם שאמרו בגמרות הנ"ל ופסול לכתיבה, אבל אם זוכר משהו במוח הזכרון הגלוי – שפיר דמי.

ובאמת אי אפשר שיחזיק אדם במוח הזכרון הגלוי שלו כמה וכמה מחשבות מפורטות, וכמו למשל בכתיבת גט שהסופר צריך לומר שכותב לשם האיש ומזכירו עם שם אביו ולשם האשה ומזכיר את שמה עם שם אביה ולשם כריתות, ובנוסף צריך לחשוב על כל המילים שכותב, שכל זה בלתי אפשרי תוך כדי כל כתיבת התורף.

ועל זה מיישב אדה"ז בספר המאמרים הקצרים (עמ' תקסח) "ולכוארה תמוה דודאי בגט אין צריך לכוין אלא קודם כתיבתו לומר לשמה ולשם גירושין ובשעת כתיבתו כשהוא כותב אין זה במחשבתו כלל, רק לכתוב האותיות שלא נזכר בפוסקים שצריך לכוון גם בעת הכתיבה כו' שאין צריך לכוון בלב אלא בתחילת כתיבתו וכשהוא כותב אף שאין מכוון בעת הכתיבה על עיקר כוונתו הוא כותב".

ד. וצריך ביאור מה שכתב שלא נזכר בפוסקים שצריך לכוין גם בעת הכתיבה והרי אדה"ז בסי' לב סל"ב כותב: "שבגט צריך להיות במחשבתו בכל תורף הגט שכותבו לשמו ולשמה".

והביאור פשוט, כוונה פרטית, היינו לזכור את שם האיש ואביו, ושם האשה ואביה, וכריתות, ופירוש מילות הגט זה בלתי אפשרי בכל כתיבת התורף ועל זה במאמר שלא נזכר שאת כל זה צריך לזכור, כל התורף, אבל את "עיקר הכונה" שכותב הגט לשם המתגרשים הנ"ל, ללא כל "האותיות" הנ"ל זה חובה שיהיה, ועל זה מיירי בשלחן ערוך "להיות במחשבתו" היינו "על עיקר כוונתו".

והוא הדין גם בכתיבת סת"ם לשמה שהגדר הוא שלא יהיה מתעסק שיזכור שכותב "לצורך" תפילין ולא לצורך "משחק", וזה הכוונה המספיקה בשעת הכתיבה להוציאו מדין "מתנמנם".

ואילו את כל כוונת "לשם מצות תפילין" את זה אומר וחושב רק בהתחלה, ולוז כוונה זו נמצא במוחו במשך כל זמן כתיבתו ע"ד "עיקר כוונתו" ודבר זה אפשרי בהחלט גם בשמיעת תוכן אחר תוך כדי, שכן הדבר נמצא במוחו ברמה שעכ"פ אינו כותב התפילין "כמתעסק" [ולכל הפחות רבים מסוגלים לזה].

ה. 1. על פי זה נראה ברור שדברי אדה"ז בשולחן ערוך שלו במוסגר ודבריו במאמר אך משלימים זה את זה ובעצם הכל כתוב בשלחן ערוך ובמאמר רק במעט יותר אותיות הסברה.

2. כתובת המתנמנם בפשטות פסולהוכלשון האור זרוע שהוא מקור אדה"ז "אינו רשאי".


3. ומ"ש בתניא סוף פרק מא "שעיקר ההכנה לשמה לעכבהוא בתחילת הלימוד" היינו לעכב תחילת הלימודאבל פשיטא שאי אפשר בתוך הלימוד לכוון כל מחשבות ההכנה וכמו כן בכתיבה שהלשמה המפורט מעכב את התחלת הכתיבה, אבל לא מעכב את ההמשך, גם לא לכתחילה, ומהטעם הפשוט שבשעת הכתיבה אין זה במחשבתו כלל רק לכתוב האותיות", וגם לכתחילה אין צריך ליותר מזה, וגדר ה"לשמה" שמוזכר בשלחן ערוך אינו אלא "עיקר" הלשמה ולא הפירוט שעניינו שלא יהיה מתעסק, אלא יזכור שכותב תפילין ולא משחק, וד"ל.