מימון לתהלוכת ל"ג בעומר

כאשר אבא היה מרגיש שהמעשים שלו לא עולים בקנה אחד עם היושר והצדק, הוא היה אומר: "זה לא גזל! מה אכפת ללקוח"...
מימון לתהלוכת לג בעומר

השבעה על אבא

"תגידי, ח"י רוטל זה רעיון טוב, לא?"

"בטח, זה תמיד רעיון טוב לתרום. השאלה היא בעיקר כמה ולמה, כלומר, האם זה רצוי או מצוי, כאילו אפשרי או מוכרח", אמרתי למול עיניה המתעגלות בתמהון על רצף המושגים וההבהרות שהפכו למסובכות.

בעצם, לָמה סיפרתי לה בכלל על זה?

אסתר הייתה חברה טובה, במקרה היא גם הרבנית, אשתו של שליח חב"ד המקומי. כעת, בעודי יושבת 'שבעה' על אבי המנוח, היא הגיעה לניחום אבלים.

ביום השני לשבעה, ברגעים המועטים שהבית לא המה מקולות המנחמים, סיפר לנו אחי שהוא יודע שבירושה שהותיר לנו אבא יש לא מעט כסף 'לא כשר'.

תמיד ידענו שאבא עליו השלום היה מתעסק ביבוא מקביל של מותגים שונים. לדברי אחי, ההתעסקות ביבוא מקביל הייתה 'כיסוי' לעסקים של שיווק מוצרים מזויפים שנמכרו עם הסמל המסחרי של המותגים המקוריים.

"רגע" אמרתי לו, "אתה בטוח שמותר לנו לדבר על אבא והכשרות של העסקים שלו בעוד אנחנו יושבים עליו 'שבעה'? זה בטח לא מוסיף לו כבוד ונחת בשמים".

"אני חושב שיש צדק בדברייך. אבל מצד שני, לדעתי זה עבירה של גזל, ואנחנו מדברים על זה כדי לנסות לתקן, לא בשביל רכילות זולה חס ושלום".

אבא היה אדם טוב, וכשהרגיש שהמעשים שלו אינם עולים בקנה אחד עם היושר והצדק הוא היה אומר, 'זה לא גזל! מה אכפת ללקוח, כל המותגים האלה זה סתם שיגעון של אנשים ואופציה של החברות לעשות עוד כסף מהציבור. אם הלקוח מוכן לשלם, ואני מספק לו סחורה באיכות טובה – מה זה משנה המותג, האיכות היא הקובעת, לא?!' היה מסיים בנימה ששיכנעה בעיקר אותו.

היה רגע של שתיקה מביכה, ואני הנהנתי כמסכימה לדבריו.

"איך בכלל נוכל לדעת מי האנשים שרומו וקנו מוצרים 'מקוריים ביבוא מקביל' ובעצם קיבלו זיוף מוצלח, כדי לבקש את מחילתם או כדי להחזיר להם את הכסף שנגזל מהם"? שאל אחי הצעיר ראובן.

תמיד הוא היה כזה, תכליתי. אני זוכרת מריבות אין-סופיות שלי איתו סביב האופי שלו שהיה לוקח כל סיטואציה לפן המעשי שלה. "מה עם קצת רגש והכלה?!" ניסיתי להשפיע עליו, ללא הצלחה.

ראובן גם היה הכי דתי במשפחה, הילדים שלו למדו במוסדות חרדיים והיה נראה שהוא מאוד מתחזק. אשתו התחילה ללכת עם כיסוי ראש בחצי שנה האחרונה, היא אמרה לי אז שזה לזכות חמיה, כלומר אבי שאנחנו יושבים עליו שבעה עכשיו. זה היה טבעי שראובן יידע קצת יותר מאיתנו מה אומרת ההלכה על מקרה כזה.

"אני חושב שזה נקרא גזל רבים" אמר אחרי כמה רגעים, "ובגלל שזה מהרבה אנשים, הסיכוי להחזיר לכל אחד מה שנגזל ממנו – קלוש. חז"ל תיקנו שבמקרה כזה הגזלן יפצה את מי שהוא יודע בוודאות שהוא גזל ממנו – מה שלא נראה לי שייך בסיפור שלנו, ובכל שאר הכסף שגזל יעשה דברים טובים לציבור, מתוך מטרה ותקווה שהנגזלים יוכלו להנות בחזרה מכספם הגנוב במוקדם או במאוחר" [סי' רלא סי"ט, סי' שסו ס"ב].

מימון לתהלכה

בשבעה עצמה הרבנית אסתר ניחמה ועודדה אותי. כששיתפתי אותה 'מלמעלה' בסיפור כספי הירושה, אמרה לי שבוודאי היו לאבי המנוח גם הרבה מצוות שיוכלו להכריע את הכף לגן עדן. "הרי אפילו ריקנים שבך מלאים מצוות כרימון". הרגשתי רגועה יותר בזכותה.

חודשיים אחרי, הרבנית אסתר חייגה אלי, השבתי בשמחה.

היא התחילה לתאר את ההכנות לקראת ל"ג בעומר. בעלה – הרב, מארגן את התהלוכה והכינוס שלאחריה מטעם הבית חב"ד.

ביום רגיל, הייתי תורמת לה סכום כלשהו. אבל היא נתפסה על מה שאמרתי לה בשבעה, וחשבה שאולי זה רעיון טוב להקדיש את התהלוכה כולה לעילוי נשמת אבי, כשההוצאה הזו יכולה 'לכפר' על העסקים שנעשו שלא בכשרות.

"באמת, נפלתי על הראש"? סחתי לבעלי. "מאה עשרים אלף שקל הם מוציאים, הבית חב"ד, בשביל התהלוכה, והיא חושבת שאנחנו נכסה את זה כדי שאולי לאבא יהיה גן עדן בזכות זה? גם אם האחים שלי ירצו להשתתף בזה, זה עדיין זה יהיה סכום לא מבוטל בכלל! על סמך מה היא החליטה שהוא הגיע לגזל של סכום כזה"?! אמרתי כמעט בנשימה אחת.

"ובאמת מי אמר בכלל"? הגיב גבי.

"מי אמר שמה"? שאלתי.

"מי אמר שאת חייבת להוציא את הסכום"? והוא הוסיף: "את מדברת בכזו סערה, שנראה כאילו מישהו הצמיד לך אקדח לרקה עד שתביאי לו את הכסף"!

"האמת? מלחיץ אותי כל הסיפור הזה. אם אני יודעת שאבא צריך חנינה משמים, ויש לי דרך לסייע לו בכפרה – איך אני יכולה להתעלם מהזדמנות כזו?! ואל תשכח" הוספתי, "שזה לא בדיוק מהכסף שלנו, הרי אבא השאיר ירושה יפה מאד, ככה שזה בעצם מהכסף שלו, ואם הוא היה יכול היום אולי הוא היה עושה זאת בעצמו"?!

הוא ניסה להיות מעשי: "דבר ראשון, באמת יש עניין לתרום ל'ח"י רוטל' [שתייה בל"ג בעומר], בלי קשר לכפרה. זוהי סגולה מפורסמת לזרעא חייא וקיימא. זה נהוג בכל עם ישראל".

"אז מה הקשר אלינו"? שאלתי מוטרדת.

"הקשר כמו אל כל יהודי" המשיך בעלי בשלווה, "אנחנו נתרום כמה שנרצה, וסוגיית הכפרה של אביך היא נושא לדיון אחר".

"מתי יתקיים הדיון האחר הזה"? אמרתי מנסה להיצמד לקו החשיבה המעשי של גבי.

"אפשר עכשיו" הוא חייך והוציא את מכשיר הפלאפון שלו. זאת בניגוד למוסכם בינינו לא מזמן, שבשיחות זוגיות לא מוציאים את המכשירים למעט מקרים דחופים. אבל עכשיו הבנתי מה הוא הולך לעשות. הנהנתי בהסכמה.

"שלום כבוד הרב", התחיל בעלי לכתוב, "שואל בשביל חבר", כמו רוב השאלות האישיות, "אביו של החבר גזל מרבים ולא שב בתשובה, ולא עשה אפילו צרכי רבים – האם מחייבים את הילדים שלו לעשות 'צרכי רבים' כדי לכפר עליו"?

"וואו" התפעלתי. "איך כתבת מתומצת כל כך, בלי להיכנס לתסבוכי הנפש שלי". הוא צחק במבוכה.

"בואי נראה מה הרב יענה" ענה.

מסקנה – תורמים בכיף

עד הארוחה הבאה, כבר הגיע הפסק למייל. ישבנו וקראנו יחד:

"ההלכה קובעת [חו"מ סי' קיז ס"א] שיורשים שקיבלו בירושה קרקע גזולה – חייבים להחזיר אותה לנגזל, כפי שהיו כופים את המוריש להחזיר".

"בעניין החזרה של 'גזל דרבים' כותבים בעלי התוספות (בבא בתרא פח ב ד"ה התם) שזה לא 'תשובה מעלייתא', כלומר זו לא תשובה בצורה המשובחת ביותר. הערוך השלחן (סי' שסו ס"ד) לומד מכך שלכן דווקא אם הגזלן מתעורר מעצמו לעשות תשובה אומרים לו שיעשה צרכי רבים, כי אי אפשר לתקן באופן אחר, אבל בית הדין לא יכפה את הגזלן להשיב להחזיר לרבים" (כמו בקרקע גזולה – שבית הדין כופה את הגזלן או את יורשיו להחזיר לנגזל. ראה גם בבא בתרא לה, ב רש"י ד"ה גזלן, שגזלן דרבים לא שמיה גזלן, שאין כופין בדיינים להוציאה מידו, וראה תוד"ה דתני ובריטב"א שם).

"על כן, כפי שלא כופין את הגזלן עצמו – בוודאי שאת יורשיו לא כופים. בשורות טובות".

"מה זה אומר "לא כופין אותם"?

"כפשוטו", חייך גבי. "תנשמי עמוק. את לא חייבת לאף אחד שום דבר".

"ואם אני רוצה בכל אופן"?

"מה שאת רוצה זה עניין אחר, אבל שלא תרגישי שמכריחים אותך משהו שאת לא חייבת בכלל. ל'עילוי נשמת' את יכולה לתרום סכום סמלי, או קצת מעבר למה שהיית תורמת ברגיל, בשביל ההרגשה הטובה".

"נמשחת אשריך" אמרתי בסיפוק והוספתי קריצה. וגבי המשיך בסלסול מתנגן "שמן ששון מחבריך".

[עריכה: ש. מלומד ©️]

נ.ב. שמות האנשים והמקומות בדויים

להרשמה לדיוור השבועי בדואר אלקטרוני:

עוד באותו נושא