"הלו? שרון?"
"כןןן"
"מה נשמע?"
"לא שומע, מה?"
"שרון? זה אבנר, יש אצלנו איזו בעיה בניקוז של האמבטיה".
"אני מבין" הגבתי. "תראה, אני עמוס היום עד הגג. תנסה אולי מחר בצהרים".
"ומחר תאמר לי לנסות שוב מחר בעוד יומיים?! זה דחוף", ניסה אבנר.
"אני מבין" אמרתי שוב, רגוע. "אתה לא חייב לפנות דווקא אלי, אני פשוט עמוס, ישנם עוד בעלי מקצוע בתחום".
"רק על שרברב כמוך אני סומך" אמר אבנר, "אתה לא יודע מה היה לנו ביום שישי" התערב פתאום קול נשי. "שעתיים לפני שבת כל האמבטיה מוצפת"!
"בטח גם המים הפכו לעכורים וריח של ביוב מילא את האוויר".
"נכון! איך אתה יודע"? נשמע שוב קולה של האישה. "זה בדיוק מה שקרה! לא יכולנו לנשום, הייתי צריכה לקלח את הילדים במקלחון הקטן בחדר השינה, אחד מהם החליק וזה היה נס שלא קרה לו משהו חמור יותר. תקשיב, זה לא הכל, הייתי צריכה אחר כך…"
"בסדר בסדר" קטעתי אותה. אין לי זמן וסבלנות לשמוע את הדרמה סביב סתימה גנרית שמתרחשת אחת לכמה שנים בכל בית.
"עוד שעתיים אני אצלכם, בסדר"?
"תודה לך הרב שרון" אמר אבנר.
"בינתיים אני רק שרב-רב" אמרתי בהטעמה, "לא רב במובן המלא של המילה" צחקקתי. "רק דעו לכם, שלא לכל אחד אני מגיע מהרגע להרגע".
"אנחנו באמת מעריכים את זה מאד" אמרה ה'אבנרית' (הכינוי שהצמדתי לה במוחי). "להתראות" סיכם אבנר.
ביררתי כתובת מדויקת. הופתעתי לגלות שאני שם רבע שעה לפני הזמן. התעכבתי בכוונה עוד עשרים דקות ברכב, שלא יחשבו שאני מובטל. בינתיים האזנתי לשיעור הדף היומי במסכת שבועות. 'מעניין, בימי ספירת העומר והכנה לחג השָבועות לומדים בהשגחה פרטית מסכת שְבועות', הרהרתי. בסיום השיעור נכנסתי לבניין ונקשתי על הדלת.
ה'אבנרית' פתחה והחוותה באצבעה לכיוון האמבטיה. "תרצה אולי לשתות משהו קודם, מים, או אולי קפה"? שאל אבנר.
"אם יש לך מיץ זה טוב, עדיף מיץ עגבניות" אמרתי. נוכח פניו המשתאות של בעל הבית הוספתי: "באתי לפתוח סתימה, לא לשתות. תודה".
ניגשתי לעבודה, דורך על מגבות שמילאו את רצפת האמבטיה. הניחוח שבקע מהאמבט לא היה מלבב. "איך שרדתם עד עכשיו?" אינפפתי בחוטמי.
"באמת חיכינו לך", אמרו שניהם במקהלה. זיהיתי בעיניהם את המבט אלי כעל מלאך-מושיע. "הלוואי שהיינו מחכים כך למשיח" הפטרתי.
לא טעיתי בהשערתי המקצועית. תעלת הניקוז היתה מלאה בלכלוך שהצטבר במשך תקופה ארוכה. אבנר סיפר לי איך ניסה להיעזר בחומרים שונים, שרק כילו ממנו כמה עשרות שקלים על כל בקבוקון, "אבל זה לא עזר" אמר בייאוש.
"לכן אני כאן", השלמתי אותו.
ירדתי לרכב להביא את המכשור שלי. כמה סיבובים לצד אחד ועוד כמה לצד השני הניבו גוש שחור שחילצתי מהצנרת. הנחתי אותו על אחת הסחבות המלוכלכות ששכבו סביבי. המשכתי בעבודתי וכשהוצאתי את הגוש הרביעי הרגשתי שזהו זה – הרוב כבר בחוץ.
נצנוץ קל בהק מתוך הסירחון.
"בטח רסיס זכוכית כלשהו" חשבתי. בכל אופן מסקרנות, ניסיתי לשלוף אותו.
היה קצת קשה. לא מתאים לי להתעקש כך על לכלוך, אבל דפקתי עליו עוד ועוד עד שהשתחרר ואז גיליתי שזה לא פחות ולא יותר – טבעת יהלום!
לא יודע אם יהלום אמיתי או לא, אבל הטבעת עצמה נראתה זהב אמיתי. טבעת חיקוי זהב לא הייתה שורדת ביופיה לאחר שהות כה ארוכה במקום כזה.
'אה שרון'? שאלתי את עצמי, 'הרי לך מציאה מן ההפקר', שמחתי. כנראה שהגברת הנכבדה הורידה פעם את ידיה קרוב לחור הניקוז, ואחרי שהטבעת נפלה, לא ידעה שהיא שם, או שלא ידעה שאפשר להגיע לשם. "מסתבר שה' סידר 'ריפוד' לטבעת, שלא תלך סתם לאבדון אלא תיתקע בסבך הלכלוך עד שתזדמן אלי, או אני אזדמן אליה"… כמה מרגש.
ישנם לקוחות שנהנים לצפות במלאכתו של איש המקצוע שהזמינו. למזלי אבנר אינו כזה. לא סיפרתי לו כלום. סיימתי את התיקון כרגיל וגביתי תשלום סביר.
בני הבית הודו לי נרגשות. שמעתי את גברת 'אבנרית' מצווה על הילד הקטן להתארגן לאמבטיה סוף סוף, והלכתי משם בחיוך רחב.
כשהלכתי למחרת לחנות תכשיטים וביררתי אם מדובר ביהלום אמיתי או זירקון, סיפרתי לו שאני שוקל למכור את הטבעת שהייתה של אימי המנוחה עליה השלום.
הבדיקה איששה את מה שחשבתי. מדובר בזהב ויהלום אמתיים, והמחיר – בהתאם.
משהו בלב שלי זז. חשבתי אולי אני צריך לשתף את אבנר על הממצאים. התלבטתי כמה רגעים והחלטתי שאני 'קופץ למים' ומתקשר אליו באופן מיידי.
סיפרתי לו את הכל. הוא ביקש את רשותי והעביר את השיחה למצב רמקול כדי שגם זוגתו תשמע את דבריי. ה'אבנרית' הצטרפה לשיחה.
היא דווקא הייתה נשמעת רגועה מאד וביקשה שאשלח לה תמונה של הטבעת. לאחר כמה שניות היא אמרה, "תראה, הטבעת שלי אבדה לפני כמה שנים, יכול להיות שזה קרה אצלנו אבל אני לגמרי לא בטוחה. זה מזכיר לי את הטבעת שלי אבל אני לא ממש זוכרת, אולי זה בכלל של בעלי הדירה שמכרו לנו אותה לפני כמה שנים, בוא תשאל רב", אמרה בפנותה לבעלה. "מה שהתורה תגיד – מקובל עלינו", סיימה.
הופתעתי מהקלוּת שבה היא שחררה, ממש 'הן ולאו שווין אצלה', מידת ההשתוות ברמה גבוהה. הלוואי שגם אני הייתי בדרגה כזו.
"תראו, טבעת זה דבר שיש בו בדרך כלל סימנים, שריטות קטנות במיקומים מסוימים או שן עקומה וכדומה", הסביר הרב, "ואבידה שיש לה סימנים ייחודיים – צריך להחזירה לבעליה כשהלה ימסור את סימניה (בבא מציעא כט, א).
"עיקר הנידון שלנו הוא, האם זה נחשב אבידה שצריך להשיבה? כלומר – האם בעלת הטבעת התייאשה ממנה אף שהיא נמצאת בתוך רשותה"?
"איך נדע אם זה נקרא ייאוש"? הקשה אבנר.
"זו אכן מחלוקת בין הראשונים" השיב הרב: "לדעת הרמב"ן בעל החפץ לא יכול 'לאבד' ולהתייאש מחפץ שלו שנמצא ברשותו, אפילו אם כרגע הוא לא מוצא אותו. לעומתו, התוספות הבינו שאדם יכול להתייאש מחפץ שאיבד, אפילו אם החפץ עדיין נמצא ברשותו"! (ראה רמב"ן במלחמות על הרי"ף בבא מציעא יד, ב. ובחידושיו שם כו, ב. תוספות שם ד"ה בכותל. קצות החושן סי' רנט ס"א. תרומת הכרי סי' רסב. חידושי רעק"א שם כא, ב).
"משולחן ערוך 'הרב בעל התניא' משמע שהבין כבעלי התוספות, שאם הבעלים התייאש מן האבידה – היא הופכת להפקר אפילו אם היא באמת נמצאת ברשותו, ממש מתחת לאף…" (הלכות מציאה ופקדון סי"א).
"או מתחת לבלטות" הוסיפה הגברת.
"נכון, לפעמים צריך לנסוע לפראג, כדי לגלות שהאוצר נמצא ממש מתחת לבלטות אצלך בבית. הרעיון הוא שזה לא בהישג ידך כרגע, ובדרך הטבע זה לא אמור לבוא לידי גילוי. כל עוד לא תדע זאת – זה לעולם לא יבוא לידי מימוש, וזה בהחלט נחשב לייאוש", סיכם הרב.
"אני רוצה להבין", נשמע קולו של אבנר, "לוּ יצוייר שהיה מדובר בבית של אשה מאד מבולגנת, לא זוגתי כמובן, כך שהסיכויים שלה למצוא את הטבעת בתוך חגיגות הבלאגן בביתה נמוכות – האם הטבעת הפכה להפקר?"
"לא, ממש לא" השיב הרב. "טבעת שאבדה בבלגן שנמצא בבית – זה לא אבידה אמיתית, זה בהישג יד. אולי צריך להשקיע קצת או הרבה כדי להגיע אליה, אך זה סביר. לעומת טבעת שהגיע מבלי משים אל תעלת הניקוז – הסיכויים למצוא אותה קלושים, וממילא כשהבעלים התייאשו – היא הופכת להפקר, אפילו שהיא נמצאת בבית שלהם".
"אז מה למעשה?" שאלתי.
"האם הגברת התייאשה מהטבעת הזו?" הפנה הרב את השאלה אליה.
"כמו שאמרתי לר' שרון, אני לא בטוחה בכלל שזה שלי. גם אם כן – התייאשתי ממנה לפני כמה שנים".
"זו אם כן ממש 'מציאה כשרה'" אמר לי הרב.
"איזו מציאה כשרה, העושה רצון בעליה החדשים" ניסיתי להיות שנון.
"איזה רצון אתה הולך לממש עם הכסף שתקבל על הטבעת"? שאל אבנר בחיוך.
"אחשוב עוד. מה שבטוח זה שלא סתם ה' גילגל את כל הסיפור הזה אלינו. אפילו את ההתעקשות שלכם שדווקא אני אבוא לתקן. כנראה משמים הייתי צריך להרוויח את הטבעת היקרה הזו, ובפרט שהאישה ויתרה עליה, או התייאשה ממנה בלב שלם". (ראה גם נתיבות המשפט סי' רנט ס"ק א, מנחת פתים סי' רנט, וע"ע נתיבות המשפט סי' רסב משה"א ס"ק ג).
[עריכה: ש. מלומד ©️]
נ.ב. שמות האנשים והמקומות בדויים
