ספירת העומר היא "עונת המלפפונים" שלי, בעצם שלנו, כלומר כל מי שעובד בענף האירועים. אני אורגניסט די-מצליח, לפחות לפי לו"ז ההזמנות המלא שלי. אך בתקופה הזו אין אירועים המלווים במוסיקה. ישנם מוזיקאים כאלה שמלמדים נגינה, או שמלווים אירועים בנגינה שקטה, אבל אני לא מאלה. החלטתי לנצל את הזמן היבש הזה לחופשת ריענון.
בחרתי במלון מקסים באזור הגולן, שלשה ימים עם נופים מדהימים ושירות חמשה כוכבים. אני לא אוהב לצאת מהארץ הקדושה והיפה שלנו. האמת היא, שאף פעם לא הבנתי למה צריך לצאת לחו"ל, כשיש כל כך הרבה מקומות מדהימים בתוך הארץ.
בכל אופן, אשתי והילדים לא הצטרפו. לדעתי – הם לא צריכים לשבש את השגרה שלהם בשביל נופש, מה גם שלא יזיק לי להתנתק קצת ממרוץ החיים וההווי הרגיל כדי לחזור רענן עם כוחות מחודשים, "דשנים ורעננים יהיו" פשוטו כמשמעו. בשקט בשקט אוסיף שאולי גם להם לא יזיק קצת שקט ממני…
ארגנתי לי מזוודה קטנה עם ציוד אישי ששיערתי שאצטרך בימים הללו.
"מה תעשה עם האוכל"? הזכירה לי אשתי ברגע הכמעט-אחרון.
"אוי, איך שכחתי.."
לפני כמה שנים אובחנתי עם רגישות לגלוטן, 'צליאק' בשפה הרפואית. בבית – התרגלו כבר לתפריט הייחודי שלי, אך בתקופת השהות שלי במלון אצטרך לדאוג לעצמי.
לא נתתי לעניין הזה להעיב עלי. רק דבר אחד השתנה עכשיו, שקלטתי שאני צריך לקחת תיק נוסף. אשתי, שתהיה בריאה, הכינה לי כמות אוכל בנפח כמעט זהה לחפצים אותם לקחתי.
נפרדתי בהתרגשות מהיקרים לי, ויצאתי לנופש המשחרר.
לאחר יממה במלון, יצאתי לטיילת קרובה להתאוורר קצת. פתאום ראיתי מולי את שמוליק, חבר ותיק מתקופת הלימודים בישיבה.
"מה אתה עושה פה אריק"? הוא שאל בהפתעה. התברר, כי הוא גר ממש באיזור כבר הרבה זמן, משמש כמגיד שיעור בישיבה למתחזקים. מיד הזמנתי אותו לבקר אותי בהמשך הערב במלון. הוא שש על ההזדמנות להיפגש ולהחליף חוויות.
רציתי להיערך לכבודו. אני לא נהנה מהאוכל של המלון, אבל אם מגיע חבר טוב, שייהנה מאוכל ברמה גבוהה כיאה לשף המלון! תכננתי להיכנס עימו לחדר האוכל, שיארגן לו מה שירצה 'על חשבוני'. הבאתי גם אוכל ושתיה מהם אוּכל גם אני להתכבד, והתרגשתי לקראת המפגש.
כששמוליק הגיע, הצעתי לו ליהנות מארוחה בסטייל. אך הוא סירב.
– "מה פתאום אריק, זה חשש גזל".
"איזה חשש גזל" שקלתי אם להיעלב. "אל תדאג, שילמתי על הכל ואני לא אוֹכל בעצמי. קח, אתה מכובד ליהנות במקומי".
"אני מבין" אמר שמוליק. "אבל לא על דעת זה הנהלת המלון נתנה לך את האוכל".
"מה פירוש"? לא הבנתי.
"הפירוש הוא, שאם היו מביאים לך את המנה לחדרך האישי, זכותך לעשות בה מה שתרצה. אבל בחדר האוכל של המלון הנוהל הוא שאם ויתרת על צלחת האוכל שלך – אין לך אפשרות להעביר את הזכות הזו למישהו אחר".
"לא הבנתי, הם הסכימו לי לאכול ואני נותן לך, מה לא בסדר?!" ניסיתי להבין.
"זה מזכיר לי סיפור מהגמרא (בבא קמא קטז, א)", אמר שמוליק והתרווח על הכורסא בלובי המלון –
לפחות לכוס מים הוא לא התנגד ב"ה.
"נו, לא ציפיתי לשיעור גמרא באמצע המלון, אבל אם בלימוד הדף היומי אני לא מצליח להתמיד, קצת גמרא לא תזיק" הוספתי.
הוא בירך על המים, לגם מעט, והתחיל לתאר.
"רב ספרא יצא פעם לדרך בשיירה, כך היה מקובל בימים ההם, חבורה של אנשים היו מתאגדים לנסיעות ארוכות, כדי להיות מוגנים יותר. היו אלה דרכים קשות של כמה ימים, במקומות לאו-דווקא ידידותיים. למנהיגי השיירה היה רעיון מעניין לאבטחה צמודה, כזו שתצליח להגן מכל סוגי החיות הרעות שבדרך, הולכי ארבע או על שתיים. אריה! זה מאבטח צמוד מושלם".
"איך האריה לא יטרוף אותם בעצמם", לא הבנתי.
"יפה, הם אכן חשבו על זה, וסיכמו מראש שבכל לילה אחד מהנוסעים בשיירה בתורו, יתרום חמור אחד משלו לסעודת האריה".
"נשמע מעניין. וזה עבד"? שאלתי.
"בהחלט", השיב שמוליק. "אבל תקשיב מה קרה כשהגיע תורו של רב ספרא".
"מסקרן. נו תמשיך", אמרתי כשאני נזכר בקולו של שמוליק כשהיה בחור. 'שום דבר לא השתנה, אפילו כושר ההסברה שלו – התפתח עם השנים', הרהרתי.
"בטח! רב ספרא שיגר לאריה חמור, אך משום מה האריה לא אכל אותו! כשראה זאת רב ספרא מיהר 'לזכות' בחמור שלו בחזרה כדי שהאחרים לא יקחו אותו לעצמם. (ובלילות הבאים התור המשיך הלאה)".
"מה אתה בא לומר בזה"? שאלתי.
"הגמרא מבהירה שבאמת רב ספרא לא היה צריך 'לזכות' בחמורו בחזרה, משום שמלכתחילה הוא לא הפקיר אותו לכולם, רק בשביל האריה הנחמד. פעולת ה'זכייה' שרב ספרא עשה הייתה איפוא רק 'לרווחא דמילתא', מה שנקרא 'בשביל ההרגשה הטובה'".
"רגע", תמהתי, "אני דוקא זוכר משהו בכיוון הפוך. יש הלכה לגבי 'המציל מן הארי ומן הדוב – הרי אלו שלו'. לפי זה, באופן עקרוני כל אחד מאנשי השיירה היה רשאי לקחת את החמור 'הניצול' של רב ספרא לעצמו. לא שמישהו היה מֵעֵז לעשות את זה, אבל עקרונית – למה לא?".
"אוי, ברוך שכיוונת!" אמר שמוליק בלי ששם לב שהוא מגביה את קולו.
"שמוליק, אנחנו לא בישיבה" אמרתי בנסיון להסות אותו.
"זה בדיוק מה שבעלי ה'תוספות' שואלים על הגמרא".
"ומה התירוץ"? התלהבתי.
– "ההסבר הוא שרב ספרא לא היה בטוח שהאריה באמת רעב".
– "לא הבנתי, ולכן מה?"
– "יש הבדל בין מצב שאריה מגיע מעצמו לטרוף – אז בעל החמור מתייאש באופן מיידי, לבין סיטואציה שבעל החמור משליך את חמורו לפני האריה כי הגיע תורו. במקרה השני – בעל החמור לא בטוח באבדן רכושו, כי יתכן שהאריה כרגע לא רעב" (נתיבות המשפט סי' רסא משה"א ס"ק ג. מקור חיים סי' תמח).
"אני יותר חושב שזה נס שה' עשה לרב ספרא", הערתי.
"גם אני חושב כך", אמר שמוליק, "אבל זה לא סותר שרב ספרא ציפה בסתר לבו שהחמור אכן לא ייאכל על ידי האריה והוא יחזור לשרת אותו, כך שזה לא הפקר רגיל לכל המעוניין, רק לכבודו של האריה".
"רגע, אז בנמשל אני הוא האריה"? שאלתי בנימה מבודחת.
"כן כן, ר' אריה היקר", לקח לי שבריר שניה לקלוט את האירוניה על השם הפרטי שלי שהושחלה לדבריי מבלי משים.
"לא, אתה לא האריה, אתה אריק" צחק שמוליק, "לא השתנית, נשארת חד ומהיר מחשבה כמו אז".
"תודה תודה שמוליק, אני בהחלט מבין מהר כשמסבירים לי לאט.."
"בעלי המלון מאפשרים לך לאכול ככל אוות נפשך, בסיפור הם כמו רב ספרא שנתן לאריה את חמורו בלב שלם. העובדה שאתה שבע לא הופכת אותך לבעלים של מנת האוכל ואינך רשאי להעבירה לאדם אחר, מובן?!".
"יפה. בשפה למדנית אפשר לומר שבעלי המלון מתייאשים מהאוכל שהניחו לאורחים, ביודעם שהם יכולים לאוכלו, אבל אינם מפקירים אותו גם לאנשים אחרים שאינם דיירי המלון, גם אם הם אורחים רמי-מעלה – כמוך".
"אם אני רם-מעלה זה עוד עניין" צחק שמוליק, "אבל כן, זה הרעיון".
כיבדתי אותו בסוף בעוגיות ללא גלוטן. הוא אמר שהטעם לא רע.
"רק לא רע"? תמהתי.
"כתוב מים גנובים ימתקו" הוא קרץ. "זה אומר שמה שקיבלתי בצדק, אמור להיות סביר ותו לא. הלא כן?!"
[עריכה: ש. מלומד ©️]
נ.ב. שמות האנשים והמקומות בדויים
