'גדליה המושב'ניק' היה הכינוי שדבק בי. הייתי היחיד במשרד שהגיע מחוץ לתחומי גוש-דן רבתי. למגוריי במושב לא הייתה כל משמעות לעבודתי המשרדית, אך כנראה שהראשון שפגשתי בעבודה הגדיר אותי כ'מושבניק' ומאז הכל היסטוריה.
עכשיו, גם העבודה שלי היא חלק מההיסטוריה, פרשתי לגמלאות וניסיתי להתחיל ליהנות ממה שיש למושב להציע: פריחה מלבלבת וקצת התעסקות עם הולכי-ארבע שהתאזרחו ביישוב.
לאחר כמה חודשים של ניסיון למצוא לעצמי תעסוקה הולמת, טיכסתי עצה עם זוגתי איך להפיג את השעמום שהפך לאורח-קבע בחיי.
"אולי משהו של עבודת כפיים", אמרה לי, בהצביעה לכיוון המשק שמאחורי ביתנו. הקרקע חקלאית הגדולה שלנו שעומדת מוזנחת כבר כמה שנים.
"יודעת מה"? מחאתי כף, "הברקת הפעם! נשקיע בגידולי קרקע".
"אני שמחה שהברקתי, רק תזכור שאבי הוא המושב'ניק האמיתי, ובזכותו אנחנו כאן, ואני יודעת שהזורעים בדמעה – ברינה יקצורו, כדי לקצור פירות צריך להשקיע המוווןןןן, עוד עבודה רבה לפניך"!
"בוודאי שאני מודע לכך", הצהרתי בביטחון, "אחרי הכל – חמי הוא מושב'ניק אמיתי, כזה שלמדתי ממנו מהו יזע ועמל בדרך אל קצירת היבול", החמאתי לה על הדרך.
בלבי חשבתי שאתייעץ עם אבישי. יש לו לב רחב והוא יודע גם להסביר בלי לתת תחושה מתנשאת.
"חשוב לי לדעת שאני מתחיל בצעד ימין", הסברתי לאבישי.
"או בגלגל ימין של הטרקטור". אמר בחיוך.
לאחר ששלחתי תמונות מהשטח לאבישי, חייגתי אליו לקבל הדרכה.
"דבר ראשון תצטרך להפוך את כל האדמה".
"להפוך"? לא הבנתי.
"בטח! אי אפשר ככה להתחיל לזרוע על קרקע קשה, היא מלאה קוצים ודרדרים".
"גם פרחים, לפעמים, באביב", ניסיתי להגן על הקרקע המסכנה שלי.
"בסדר", נשמע החיוך של אבישי. "אתה צריך דבר ראשון לנכש את פני כל הקרקע, תגיד לי מתי אתה רוצה להתחיל ואתן לך כמה טיפים לפני".
הודיתי לו וחשבתי לעצמי שהדבר לא נורא כל כך, גייסתי שניים מנכדיי הבוגרים ויצאנו עם כמה אתי חפירה.
אחרי שעתיים של עבודה מאומצת התאכזבנו לגלות שבקושי גירדנו את המטרים הראשונים.
"סבא, אין מצב שנגמור לבד את כל השדה הזה" אמרו הנכדים כאילו במקהלה.
"צריך להביא מישהו מקצועי, שווה לשלם לו אפילו", הוסיף הנכד הצעיר, כשאחת הנכדות שניסתה גם היא את כוחה הינהנה אחריו, מושיטה לנו בקבוק מים שגייסה מאנשהו…
"אתם צודקים" התנשפתי, מסיר קוץ תועה מרגלי. "אחפש מי מתאים לקחת על עצמו פרויקט כזה".
בין מנחה לערבית סיפרתי על כך לשכני ר' צדוק, אולי הוא יכול לבצע זאת עם הטרקטור שברשותו.
"תקשיב אחי, תן לעיזים שלי לאכול את העשב השוטה שלך. בשבילם זה טעים כמו המרעה המרוחק, ואתה תצא נשכר בלי צורך בטרקטור מיוחד".
"ככה גם אתה תהיה נשכר במזון לעיזים הנחמדות שלך" השבתי לו.
"בדיוק" השיב חברי.
למחרת הוא הגיע לביתי נרגז, בהתחלה לא הצלחתי להבין מדוע כשהוא פתח את פיו הבנתי –
"בעשביה היו כמה חוטי חשמל ישן מסובכים וכמה מהעיזים החצופות הסתבכו בחוטים הללו ונפצעו. עז אחת אפילו מתה. כנראה היה שם מתח חשמלי כלשהו".
הצטערתי לשמוע. שיערתי מה הוא רוצה לבקש ממני. ניסיתי להביע אמפתיה לצערו. הוא טען: "אני מודה שזה היה אונס, כי החוטים היו נעלמים. לא יכולת להעלות על דעתך התרחשות כזו". כמעט נשמתי לרווחה אך הוא אמר: "אבל לפי ההלכה השואל חייב באונסים, ואתה שואל!".
"אני שואל את מי?" לא הבנתי.
"לא, אתה לא שואל אף אחד, אתה פשוט שואל, זה סוג של שומר, אתה מבין?! אני רוצה שתשלם לי על העז שמתה וגם את הביקור של הווטרינר שחבש את פצעיהן של העזים האחרות".
"מה"?! התעגלו עיניי בתדהמה, "נכון שאתה יודע תורה יותר ממני ואתה יכול לנפנף לי בסיסמאות מהגמרא. אבל אתה יודע שאני עוד לא התחלתי לזרוע ולהרוויח אפילו על גרגר חיטה אחד, ואתה כבר מצפה שאשלם לך על נזק כה גדול שקשור אולי בעקיפין דעקיפין"?!
"זה באמת לא נעים, ואני מתפלל בשבילך שה' יאיר את מזלך הטוב ותצליח בעמלך", השיב ר' צדוק.
"מה אתה מדבר כמו איזה 'בבא קדישא'" התעצבנתי. "רצינו לעשות טובה אחד לשני ונמצאנו ניזוקים. מה, נלך לבית דין על זה"?!
"בסדר בסדר, מה אתה מתעצבן, יכולת לומר את אותו דבר בטון קצת יותר רגוע".
"אה כן? בוא נשמע איך היית מגיב במקומי"? שאלתי בקול מתחנחן.
"טוב, אהם" הוא כחכח בגרונו: "אוי, המקרה הזה באמת לא נעים. אני מציע שנלך לרב. אולי הוא יצליח לעשות פשרה בינינו".
"מה זה, שיעור בגישור של כיתה ג'"? צחקה אשתי כששמעה את הדו-שיח.
"בואי נראה אותךְ עושה פשרה" אמרתי לה.
"בואו נלך לרב באמת וזהו, מה אתם עושים עניין", "מכמה אלפי שקלים מיותרים" המשכתי אותה. היא בחרה לשתוק.
הרב זכאי ציטט את המשנה (בבא מציעא פא, א): שניים שאמרו זה לזה "השאילני ואשאילך" נעשו שומרי שכר זה לזה. כלומר, אם שניים עשו טובה זה לזה – אין להם גדרי חיוב של 'שואלים' זה על זה, אלא דין 'שוכרים', כיון ששניהם עשו את מעשיהם לטובת הרווח שיקבלו בתמורה, וזהו שכרם (שו"ת הר"ן סי' יט).
"הר"ן לוקח סברא זו צעד קדימה וטוען, שאפילו אדם ששאל ספר קודש מחבירו – ההנאה שיש למשאיל מהמצווה שעושה השואל שלומד בספרו – הופכת את השואל לשומר שכר (בבא קמא נו, ב. הובאו דבריו בסמ"ע חו"מ סי' עב ס"ק כא, ש"ך ס"ק כט, תומים ס"ק יח, נתיבות משה"א ס"ק יז, קצות החושן ס"ק לד).
"לא כולם מסכימם עם הר"ן (נתיבות שם ע"פ הט"ז ביו"ד סי' רכא ס"ק מג, ראה גם מקצוע בתורה למהרא"ל צינץ סי' עב ס"ק כג, ובמנחת חינוך מצוה נט), אבל הסברה שלו ברורה לכם?!" שאל הרב. שנינו הנהנו בהבנה.
"איך כל הסברות הנפלאות הללו קשורות לעיזים שלי"? שאל ר' צדוק בתכליתיות.
"בנידון שלנו", סיים הרב זכאי את הפלפול, "שניכם נחשבים 'שומרי שכר' זה כלפי זה. אתה, בעל העיזים" אמר הרב כשהוא מצביע על ר' צדוק, "רצית שעיזיך היקרות ישבעו מטובה של ארץ ישראל. ואילו אתה", אמר הרב כשהוא מצביע אלי, "ביקשת להתפטר מעשביה מיותרת, שניכם באתם ליהנות זה מזה ושניכם שומרי שכר".
"אוקיי", אמר ר' צדוק נבוך, "עדיין לא הבנתי מה זה אומר על העז שלי זכרונה לברכה, וגם לא על ה'מי שברך' לעיזים הפצועות, כמה גדליה צריך לשלם על זה" אמר כשפניו לכיווני.
"למעשה, שוכר פטור מנזקים שאירעו באונס, וחוטי חשמל טמונים בהחלט עונים להגדרה הזו".
פניו של צדוק התכרכמו.
"אני מקווה שבסוף תהיה לי שדה גדולה ומניבה פירות שאוכל לתת לך מעשר מכובד", ניסיתי להביע תנחומים.
ר' צדוק גיחך: "דבר ראשון, אני לא 'לוי' ולא מגיע לי 'מעשר'. דבר שני, אני בטוח שבפעם הבאה שתציע לי איזה סחר-חליפין שכזה, אחשוב פעמיים".
"או שנביא קודם מומחה שיוודא שהשטח לא זרוע במוקשי-עיזים", הוספתי.
"ביקור מומחה יעלה לך כבר יותר מניקוי השטח על ידי טרקטוריסט", אמר ר' צדוק וכולנו צחקנו בהקלה.
[עריכה: ש. מלומד ©️]
נ.ב. שמות האנשים והמקומות בדויים
